היישוב הישן הוא החברה היהודית אשר צמחה בארץ ישראל, משלהי המאה ה-18, עד מלחמת העולם הראשונה. אנשי העלייה הראשונה העניקו לה שם זה, כביטוי לנבדלותם ממנה; אולם בין שתי החברות התקיימו יחסי גומלין ענפים.
התרחבותו של "היישוב הישן" התחוללה בעקבות גלי עליות מתפוצות ישראל; הגם שרוב העולים, שבאו בדרך כלל בשל הרצון לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל, נטו להתאגד ב"כוללים" - קהילות מוצא מאורגנות וסגורות. הריבוד וההשתייכות העדתית ב"יישוב הישן" הושפעו מגלי העליות מאירופה, צפון אפריקה וארצות המזרח התיכון. עד למחצית המאה ה-19 היה רובו ספרדי, וממנו ואילך היו האשכנזים רוב, מפוצלים אמנם, גם לפי תנועות וארגונים באירופה: חסידים, מתנגדים ומשכילים. רוב אנשי היישוב הישן התגוררו בארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, טבריה וחברון.
פרנסתו של רוב היישוב התבססה על תרומות ותמיכות מחוץ לארץ, של נדבנים - שרובם נקראו כספי החלוקה - ומהון עצמי; וזאת, בעיקר בשל תנאי הממשל והכלכלה בארץ, בשלהי תקופת השלטון העות'מאני. במרוצת השנים נשמעו קולות רבים בעד יצרנות ופרנסה עצמית בחברה היישובית במלאכה ובאומנות, בחקלאות ובתעשייה. השר משה מונטיפיורי היה מראשי הפועלים והיזמים בכיוון זה. אף כי גם בטרם שהקים את משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, קמו בקרב "היישוב הישן" מספר הוגים ויזמים שספגו התנגדות והצלחה מועטת, אך סללו דרך לבאות. משלהי המאה ה-19 הייתה התנועה הציונית הממוסדת הגורם המרכזי בחיי "היישוב הישן"; תוכניותיהם, ביקורתם הנוקבת ומפעליהם בארץ של חלוציה ושוחריה שינו את פני החברה היהודית בארץ ישראל בכללה; בד בבד עם התמורה הגדולה במעמדה המדיני, החברתי והכלכלי, עם כניסת הצבא וראשית תקופת המנדט הבריטי ב-1917.
.jpg)
