אוגוסטה סאבאג'
אוגוסטה סאבאג' (Augusta Savage; 1892-1962) הייתה פסלת אפרו-אמריקאית, הקשורה לראנסנס בהארלם. הסטודיו שלה היה חשוב לקריירה של דור אמנים ממשיכים. היא עבדה למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים באמנויות. [1]
 | |
| לידה |
29 בפברואר 1892 גרין קוב ספרינגס, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
26 במרץ 1962 (בגיל 70) ניו יורק, ארצות הברית |
| לאום |
אפרו-אמריקאים |
| מקום לימודים |
|
| זרם באמנות |
הארלם רנסאנס |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה של אמני פלורידה (2008) |
| בן או בת זוג |
רוברט לינקולן פוסטון (1923–1924) |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אוגוסטה כריסטין פלס נולדה בגרין קובה ספרינגס, פלורידה ב-29 בפברואר 1892, לאדוארד פלס, כומר מתודיסט, וקורנליה מרפי. אוגוסטה החלה ליצור דמויות בילדותה, בעיקר חיות קטנות מהחימר האדום הטבעי בעיר הולדתה, אביה התנגד נחרצות להתעניינותה המוקדמת של בתו באמנות. היא התוודעה על כך במילים "פעם כמעט הוציא ממני את כל האומנות."[2] זאת מכיוון שבאותה תקופה הוא האמין שהפיסול שלה הוא מעשה חטא, מבוסס על פי פירושו ל"לא תעשה לך פסל" בתנ"ך.[3] אבל היא התמידה בהתעניינות, ומנהלת בית הספר התיכון בווסט פאלם ביץ', שם התגוררה משפחתה עד שנת 1915, עודדה את כישרונה ואפשרה לה ללמוד בשיעור פיסול בחימר. כך התחילה המחויבות שלה לכל החיים להוראה וליצירת אמנות.
בשנת 1907 נישאה אוגוסטה פלס לג'ון ט. מור. בנה היחיד, אירן קוני מור, נולד שנה מאוחר יותר. בעלה ג'ון נפטר זמן קצר לאחר מכן. בשנת 1915 התחתנה שנית עם ג'יימס סאבאג'. היא שמרה על השם סאבאג' לאורך כל חייה. לאחר גירושיהם בראשית שנות העשרים עברה אוגוסטה סאבאג' לווסט פאלם ביץ'.
סאבאג' המשיכה לעבוד בחימר, ובשנת 1919 הוענק לה ביתן ביריד מחוז פאלם ביץ', שם ניתן לה פרס בסך 25 דולר וסרט עבור התערוכה המקורית ביותר. בעקבות הצלחה זו, היא ביקשה שכר לעבודתה בג'קסונוויל, פלורידה, לפני שעזבה לעיר ניו יורק בשנת 1921. היא פנתה לקופר יוניון, בית ספר שהתבסס על מלגות בעיר ניו יורק, שם אושרה קבלתה באוקטובר 1921. הכישרון והיכולת שלה הרשימו את המועצה המייעצת של קופר יוניון, עד כי הוענקו לה כספים נוספים, כאשר איבדה את תפקידה כמשרתת בבית דירות. בשנים 1921 עד 1923 למדה אצל הפסל ג'ורג' ברוסטר.
בשנת 1923 הגישה סאבאג' בקשה לתוכנית קיץ בחסות ממשלת צרפת. היא נדחתה על ידי ועדת השיפוט הבינלאומית אך ורק בגלל היותה אדם שחור. סאבאג' נסערה עמוקות ותיחקרה את הוועדה, והחלה את התהליך הראשון מבין רבים במאבק הציבורי לשוויון זכויות בחייה. האירוע זכה לסיקור עיתונאי משני צידי האוקיינוס האטלנטי. בסופו של דבר, הפסל האמריקאי חבר הוועדה, והיחידי שתמך בה, הרמון אטקינס מקניל הזמין אותה ללמוד אצלו.
לאחר שסיימה את הלימודים בקופר יוניון, עבדה סאבאג' במכבסות קיטור במנהטן כדי לפרנס את עצמה ואת משפחתה. אביה היה משותק משבץ מוחי ובית המשפחה נהרס על ידי הוריקן. משפחתה מפלורידה עברה לגור בדירתה הקטנה בניו-יורק. במהלך תקופה זו היא השיגה את העבודה הראשונה שלה עבור ספריית הארלם. הפסל שהכינה, הביא בעקבותיו הזמנות נוספות. פסליה זכו לשבחים על כך שהיא מתארת אפרו-אמריקאים בצורה הומאנית יותר, נייטרלית, בניגוד לסטריאוטיפים של אותה תקופה.
בשנת 1923 נישא סאבאג' לרוברט לינקולן פוסטון. פוסטון נפטר מדלקת ריאות על סיפונה של אונייה כשחזר מליבריה במסגרת משלחת הליגה של הקהילות האפריקאיות בשנת 1924. בשנת 1925 זכתה סאבאג' במלגה לאקדמיה המלכותית לאמנויות יפות ברומא. מלגה זו כיסתה רק את שכר הלימוד והיא לא הצליחה לגייס כסף עבור הוצאות נסיעה ומחייה. לפיכך, היא לא הצליחה לנסוע. סאבאג' זכתה בפרס אוטו קאהן בתערוכה ב-1928 ב"קרן הרמון".
בשנת 1929, עם משאבים ומענקים מגופים שונים, הצליחה סבאג' לנסוע לצרפת כשהייתה בת 37. היא גרה במונפרנאס ועבדה בסטודיו של מ. [פליקס] בנטאו. בעוד שהסטודיו עודד את עבודתה בתחילה, סאבאג' כתבה בהמשך כי "... המורים אינם אוהדים כיוון שלכולם יש רעיונות מוגדרים משלהם ובדרך כלל מבקשים מהתלמידים ללכת בשיטה המסוימת שלהם ...". היא החלה לעבוד בעיקר לבדה בשנת 1930. בפריז היא הציגה וזכתה בפרסים בשני סלוני אמנות ותערוכה אחת. היא סיירה בצרפת, בלגיה וגרמניה, וחקרה פיסול בקתדרלות ובמוזיאונים.
סאבאג' חזרה לארצות הברית בשנת 1931, מלאת מרץ מלימודיה והישגיה. השפל הגדול כמעט עצר את מכירות האמנות. היא המשיכה הלאה ובשנת 1934 הפכה לאמנית האפרו-אמריקאית הראשונה שנבחרה לאיגוד הלאומי של ציירים ופסלים.
לאחר מכן היא הקימה סטודיו, שנמצא במרתף ברחוב ווסט 143 בהרלם. היא פתחה את הסטודיו שלה לכל מי שרצה לצייר או לפסל. תלמידיה הצעירים הרבים כללו את האמנים העתידיים הידועים ג'ייקוב לורנס, נורמן לואיס וגנדולין נייט. תלמיד נוסף היה הסוציולוג קנת ב. קלארק, שמחקריו המאוחרים תרמו להחלטת בית המשפט העליון משנת 1954 שקבע כי ההפרדה מבתי הספר אינה חוקתית.
בית הספר שלה התפתח למרכז האמנות הקהילתי של הארלם; 1500 אנשים מכל הגילאים והיכולות השתתפו בסדנאות שלה, למדו מהצוות הרב-תרבותי שלה והציגו עבודות ברחבי העיר ניו יורק.
סאבאג' הייתה אחת מארבע נשים שהוזמנו ליריד העולמי של ניו יורק ב-1939. היא יצרה את הפסל "הנבל", בהשראת השיר של ג'יימס וולדון ורוזמונד ג'ונסון. פסל הגבס בגובה 16 מטרים היה היצירה הפופולרית והמצולמת ביותר ביריד. עותקי מזכרת נמכרו וכן גלויות רבות של היצירה. היצירה פירשה מחדש את הכלי המוזיקלי ובו 12 בני נוער אפרו-אמריקאים ניצבים כמיתרי הכלי, הנבל עצמו עוצב כזרוע וכף יד. מקדימה כורע ילד נוסף. לסאבאג' לא היו כסף כדי להכין את הפסל בברונזה או לאחסן אותו. בדומה למתקנים זמניים אחרים, הפסל נהרס בסיום היריד.[4]
התצוגה העיקרית האחרונה של עבודתה התרחשה בשנת 1939. היא נכנסה לדיכאון עמוק מהמאבק הכלכלי שלה, ובשנות הארבעים עברה סאבאג' לבית חווה בסאוגרטיס, ניו יורק. בהיותה בסאוגרטיס, היא יצרה קשרים הדוקים עם שכניה וקיבלה את פני המשפחה והחברים מניו יורק בביתה הכפרי.
חברת K-B Products, מגדלי הפטריות הגדולות בעולם באותה תקופה, העסיקה את סאבאג' כעוזרת מעבדה במתקן לחקר הסרטן של החברה. היא רכשה מכונית ולמדה לנהוג כדי לאפשר לה לנסוע לעבודה. מנהל המעבדה, עודד את סאבאג' להמשיך בקריירה האמנותית שלה וסיפק לה ציוד לאמנות. היא יצרה ולימדה אמנות ופיסול.
עבודתה האחרונה שהוזמנה הייתה של העיתונאית והסופרת האמריקנית פולני ביגלו, שאביה, ג'ון, היה שגריר ארצות הברית בצרפת במהלך מלחמת האזרחים.
חלק גדול מהעבודות שלה הן בחימר, מכיוון שלעיתים קרובות לא יכלה להרשות לעצמה לצקת אותן בברונזה. ניתן לתאר את הסגנון שלה כריאליסטי, אקספרסיבי ורגיש.
למרות התיעוד של אמנותה והשפעתה בתוך קהילת האמנות, מיקומם של חלק גדול מיצירותיה אינו ידוע.
סאבאג' מתה מסרטן ב-26 במרץ 1962 בעיר ניו יורק.
אף על פי שהיא נשכחה במותה, שמה הועלה מחדש כאמנית, פעילה ומחנכת אמנויות, ושימשה השראה לרבים שלימדה, עזרה ועודדה.[4][5]
הנצחתה עריכה
על שמה נקרא מכון אוגוסטה לאמנות חזותית ובית ספר תיכון ציבורי בבולטימור, מרילנד.
ביתה שוקם כדי להנציח את התקופה בה התגוררה במקום, ומשמש לתעד את חייה וולהנציח את חזונה היצירתי.[6] ב-2001 ביתה והסטודיו בסאוגרטיס, ניו יורק, נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. זהו האתר המשמעותי ביותר שנותר בחיים הקשור לחייה הפרודוקטיביים.
קישורים חיצוניים עריכה
- אוגוסטה סאבאג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אוגוסטה סאבאג', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Black Women Artists: Augusta Savage, The New York Public Library
- ^ Augusta Savage | Smithsonian American Art Museum, americanart.si.edu (באנגלית)
- ^ Jules Heller, Nancy Heller, North American women artists of the twentieth century : a biographical dictionary, New York : Garland, 1995
- ^ 1 2 Augusta Savage, Biography (באנגלית)
- ^ Anastasia Tsaleza, Augusta Savage: The Woman Who Defined 20th Century Sculpture, DailyArtMagazine.com - Art History Stories, 2020-04-24 (באנגלית)
- ^ "National Register Information System", npgallery.nps.gov