אונורה מירבו

אונורה-גבריאל ריקטי, הרוזן ממירבו (בצרפתית - Honoré Gabriel Riqueti, comte de Mirabeau; ‏9 במרץ 1749 - 2 באפריל 1791) היה מדינאי צרפתי בתקופת המהפכה הצרפתית. מירבו היה גם סופר, דיפלומט, בונה חופשי ועיתונאי. הוא נודע בכושר נאומו וביכולתו הפוליטית. במהלך המהפכה הצרפתית נמנה עם המהפכנים המתונים המעדיפים מונרכיה קונסטיטוציונית על פי המודל של הממלכה המאוחדת. הוא ניהל מגעים כושלים עם בית המלוכה שנועדו לשמור על מוסד המלוכה. מותו ממחלת לב נחשב לאחת מנקודות המפנה במהפכה הצרפתית.

אונורה מירבו
Honoré Gabriel Riqueti, comte de Mirabeau

לידה	9 במרץ 1749 בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, אורליאנה, ממלכת צרפת
פטירה	2 באפריל 1791 (בגיל 42) פריז, סן, ממלכת צרפת
מדינה	ממלכת צרפת
מקום קבורה	הפנתאון של פריז
השכלה	Aix University Paul Cézanne University
תפקיד	deputy to the Estates-General of 1789 (6 באפריל 1789–2 באפריל 1791) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
מפלגה	Society of 1789
בן או בת זוג	Marie Thérèse Sophie Richard de Ruffey
חתימה

ביוגרפיה

מוצאו

אונורה מירבו נולד למשפחת אצולה רבת נכסים מפרובנס, ששורשיה העתיקים ככל הנראה באיטליה. בשנת 1570 קנתה המשפחה, אז משפחת סוחרים, את הטירה ואת הנחלה במירבו אשר בפרובנס. בשנת 1685 קיבל ראש המשפחה דאז את תואר האצולה המרקיז ממירבו. סבו של אונורה מירבו שירת כקצין בצבא צרפת, ובשנת 1705, נפצע באורח רציני בצווארו במהלך מלחמת הירושה הספרדית.

ילדותו

אונורה נולד לכלכלן ויקטור דה ריקטי, המרקיז ממירבו, ולאשתו מרי-ז'נבייב לבית וסן (Vassan). בהיותו בן שלוש שנים, חלה באבעבועות שחורות, ואם כי החלים לבסוף, הותירו אלה את חותמן על פניו. בגיל 15, לאחר מספר שנים בהן קיבל את חינוכו על ידי מדריך, נשלח אונורה מירבו לפנימיה בפריז, אשר המשטר בה היה קפדני.

שרות צבאי

בגיל 18, מירבו החל בלימודים בבית ספר צבאי, אף הוא בפריז. לאחר מספר חודשים, כאשר סיים את אותו בית ספר, מירבו הוצב לאותו גדוד פרשים עליו פיקד בזמנו סבו. בזמן שירותו באותה יחידה, מירבו הסתבך ברומן עם בת זוגו של מפקד הגדוד. השערורייה שהתחוללה הביאה לכך שאונורה נאסר באיל דה רה, ושוחרר ממאסרו כאשר התנדב למשלחת צבאית לקורסיקה. בהיותו בקורסיקה, הוכיח כושר עבודה רב כמו גם כשרון צבאי ניכר, לצד סקרנות וחקרנות בכל הנוגע לאי. כבעבר, גם שם הסתבך שוב בפרשיות אהבים שערורייתיות, וכן, זו הפעם, גם בחובות הימורים. על כל פנים, מירבו קודם לדרגת קפטן.

נישואין

ב-1772 מירבו נשא לאשה את אמילי דה קובה (Covet) בת ה-18, ביתו של המרקיז דה מריניאן (Marignane) מפרובנס. גם לקשר זה היו מרכיבים שערורייתיים, ובין היתר, ככל הנראה אמילי הייתה מאורסת לאדם אחר, מבוגר הרבה יותר. על כל פנים, למרות שאביו סייע לו באמצעות קיצבה, אביה של אמילי נמנע מלהעניק לזוג נדוניה. אונורה מירבו התקשה להעניק לאשתו את רמת החיים אליה הורגלה, ושוב הוא שקע בחובות. הבן היחיד שנולד לזוג ב-1773, מת ב-1778.

מאסרים

חובותיו, ומריבות שלובו על ידי אופיו הסוער, הביאו ב-1774 למאסרו במצודת איף באמצעות מכתב חתום מראש על ידי המלך (lettre de cachet), דבר שהיה אפשרי בתקופה שטרם המהפכה הצרפתית. בתקופת הגלייתו, כתב את חיבורו המקיף הראשון: "מסה על הדספוטיזם" (Essai sur le despotism). ב-1775, נשלח להמשך המאסר בפור דה ז'ו (Fort de Joux) שבהרי היורה, סמוך לגבול צרפת-שווייץ של ימינו. מאסרו במקום זה לא היה הדוק, הוא יכול היה לבקר בעיירה הסמוכה פונטרלייה (Pontarlier), ושם פגש את מרי תרז דה מונייה (Monnier) שכונתה 'סופי' (Sophie). הזוג התאהב, וסופי, שהייתה נשואה למרקיז דה מונייה, הפכה לפילגשו. הוא ברח לשווייץ, שם הצטרפה אליו סופי. משם עשו דרכם לאמסטרדם, שם מירבו התפרנס כעט-להשכיר. בינתיים, בפונטרלייה, נידון מירבו למוות בעוון פיתוי וחטיפה. ב-1777, מירבו הוסגר בחזרה לצרפת, ונאסר, שוב באמצעות lettre de chachet, בטירת ונסן. בתקופת מאסרו הרבה לכתוב, הן לסופי, הן ספרים בנושאי ארוטיקה, הן בנושא ה-lettre de chachet, אותו הוקיע כבלתי מוסרי וכבלתי חוקי. כללית, מירבו פיתח מאד בתקופה זו את יכולת הביטוי שלו.

לפני המהפכה הצרפתית

בדצמבר 1780 מירבו שוחרר ממאסרו. מירבו וסופי, אשר נולדה להם בת שמתה בגיל שנתיים, נפרדו זמן קצר לאחר ששוחרר (ב-1789, לאחר פרשיית אהבים נוספת, סופי התאבדה). בסופו של דבר מירבו הצליח לבטל את פסק דין המוות שהוצא נגדו, ואף הצליח להטיל על המרקיז דה מונייה את הוצאות המשפט. בערך באותו מועד, ב-1783, מירבו נפרד גם מאשתו. לאחר כל אותם הליכים משפטיים, מירבו העדיף לעזוב לזמן מה את צרפת, ועבר להתגורר בנוישאטל. לאחר כשנה בפריס (ספטמבר 1783 עד אוגוסט 1784), בה שוב יצר שערורייה עקב קשר אינטימי עם הנרייטה ואן הארן (van Haren), הוא המשיך לאנגליה, על מנת לתת לרוחות שסערו להירגע. באנגליה יצר קשר עם הויגים והתוודע לאישים בולטים בחוגיהם, כמו גם לכתביהם ולדעותיהם. בעת שהותו באנגליה, אשר נמשכה כתשעה חודשים, התוודע, תוך הערכה לא מעטה, לאופן פעולת המערכת הפוליטית בה, ולימים ניסה להחדיר אלמנטים ממנה למערכת השלטון של צרפת. כן הושפע מן הידיעות והדעות אודות המהפכה האמריקנית שאירעה זמן קצר לפני כן. תקופה זו בחייו הצטיינה בפוריות בלתי רגילה של מחשבותיו וכתביו בענייני חברה ומדינה, כולל ביקורת על המתרחש בנושאים אלה בצרפת. אלה היוו חלק מן התשתית האינטלקטואלית שביסוד המהפכה הצרפתית. לאחר שהותו באנגליה, מירבו חזר לפריז, ושוגר על ידי משרד החוץ הצרפתי לשליחות בפרוסיה, אשר נמשכה מדצמבר 1785 למאי 1786. בחודשים הבאים שלאחר שובו, ערך מירבו עוד שני ביקורים בפרוסיה. ב-1788, לאחר ביקורו השלישי, פרסם את חיבורו הידוע ביותר, "על המלוכה הפרוסית תחת שלטונו של פרידריך הגדול" (De la monarchie prussienne sous Frédéric le Grand).

תקופת המהפכה

ב-1789, כדי לדון במשבר הכלכלי החמור אליו נקלעה צרפת, כונסה אספת המעמדות של 1789. מירבו, שלא הצליח להיבחר כנציג מטעם מעמד האצולה אליו השתייך, נבחר לנציג המעמד השלישי (האיכרים והבורגנים) לאותה אספה, הן של אקס-אן-פרובאנס, הן של מרסיי, והוא בחר לייצג את הראשונה. בנוסף, החל בהוצאת עיתון, שלאחר שינויים מספר נקרא "קורייר דה פרובאנס" (Courrier de Provence, "דואר פרובאנס"), בו הביע מכאן והלאה את עמדותיו. כך, מירבו היה נוכח בעת כינוס האספה ב-4 במאי. עם כינון האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית, בחודש יוני 1789, מירבו היה הרוח החיה בה. ב-23 ביוני, כאשר שליח המלך ביקש לפזר את האסיפה הלאומית, היה זה מירבו שביקש ממנו להודיע לשולחו כי חברי האסיפה הם המייצגים של העם.

לאחר כיבוש הבסטיליה, למרות שנטל חלק חשוב בניסוח הצהרת זכויות האדם, חש מירבו כי ההמון הזועם, אם לא ירוסן, יטה את המאורעות לכיוון הרסני. כללית, מירבו חש כי שטף המאורעות זורם מהר מדי. למשל, לגבי ההצהרה של האספה הלאומית אודות ביטול הפאודליזם, אשר ניתנה ב-4 באוגוסט, מירבו טען כי יצאה בטרם עת, וכי לא די בהריסת המשטר הישן בטרם נבנה משטר חלופי תקין. במאמציו למתן את המהפכה, מירבו ניסה להשיג את תמיכתם של ז'אק נקר ושל לפאייט, אך לשווא. כללית, לאורך תקופת פעילותו, מירבו לא הצליח לגבש מחנה של תומכים, והשפעתו הרבה נבעה מכישרונו, מאישיותו ומכושר התבטאותו.

מירבו היה חבר במועדון היעקוביני, אחד הגופים אשר דחפו להקצנת המהפכה, ומ-30 בנובמבר 1790 - נשיאו. חרף זאת, שאף לשימור המשטר המלוכני בצורה של מלוכה חוקתית עם כוח וסמכויות כלשהן שיישארו למלך, כגון זכות וטו באשר להחלטות האסיפה המכוננת הלאומית, בה מירבו היה מחשובי החברים. כפשרה, הוחלט לבסוף לתת למלך זכות להשעות חוק למשך שנתיים.

בהמשך לכך, מירבו שמר על קשר טוב עם המלך לואי ה-16 ובעיקר עם המלכה מארי אנטואנט. באמצעות כסף שהושג באוסטריה, המלך סייע למירבו לכסות את חובותיו, ובנוסף העביר אליו קצבה חודשית.

בנושאי הכלכלה, מירבו תמך בהנפקת האסינייאטים, אלא שדרש להגביל את הכמות המונפקת, כך שהאינפלציה שנגרמה עקב הנפקתם תהא נשלטת.

הנצחה

• שמו של מירבו מונצח בגשר מירבו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אונורה מירבו בוויקישיתוף

• אונורה מירבו, ברשת החברתית Goodreads
• אונורה מירבו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אונורה מירבו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)