אוסאמו דזאי

אוסאמו דזאי (ביפנית: 太宰 治, נולד כ-שוג'י צושימה (津島修治);‏ 19 ביוני 1909 – 13 ביוני 1948) היה סופר יפני. השפעותיו כוללות את אקוטגאווה ריונוסוקה, מורסקי שיקיבו ופיודור דוסטויבסקי. בעוד שדזאי ממשיך להיחגג ביפן, הוא נותר אלמוני יחסית במקומות אחרים, כשרק קומץ מיצירותיו זמינות באנגלית. ספרו האחרון, "פסול מלהיות אדם", הוא יצירתו הפופולרית ביותר מחוץ ליפן.

אוסאמו דזאי

אוסאמו דזאי, 1948
לידה	19 ביוני 1909 Kanagi, יפן
התאבד	13 ביוני 1948 (בגיל 38) Mitaka, יפן
שם לידה	津島 修治
מדינה	יפן
מקום קבורה	Zenrin Temple
שם עט	辻島 衆二, 黒木 舜平
מקום לימודים	אוניברסיטת טוקיו, Hirosaki University, Aomori Prefectural Aomori High School
שפות היצירה	יפנית
סוגה	רומן, סיפור קצר
זרם ספרותי	I-novel, Buraiha
יצירות בולטות	The Setting Sun, Run, Melos!, No Longer Human, Otogi-zôshi
הושפע מ	אקוטגאווה ריונוסוקה, מורסקי שיקיבו, פיודור דוסטויבסקי
בת זוג	האטסויו אויאמה, מיצ'יקו אישיהרה
צאצאים	Yūko Tsushima, Haruko Ōta
מספר צאצאים	3

חיים מוקדמים

צושימה, 1924

שוג'י צושימה (津島修治, Tsushima Shūji), שלימים נודע בשם אוסאמו דזאי, נולד ב-19 ביוני 1909, הילד השמיני שנותר בחיים של בעל אדמות עשיר בקנאגי, בקצה הצפוני של יפן. בזמן לידתו, אחוזת צושימה הענקית, שבה בילה את שנותיו הראשונות הייתה ביתם של כשלושים בני משפחה. משפחת צושימה הייתה ממוצא איכרי לא ברור, כאשר סבא רבא של דזאי בנה את עושר המשפחה כמלווה כספים, ובנו הגדיל אותו עוד יותר. הם עלו במהירות בשלטון ולאחר זמן מה, זכו להערכה רבה ברחבי האזור.

אביו של דזאי, ג'נמון (בן צעיר יותר למשפחת מטסוקי, שבשל "המסורת ה'פיאודלית' המופלגת שלה" לא היה שימוש בבנים מלבד הבן הבכור והיורש) אומץ למשפחת צושימה כדי לשאת את הבת הבכורה., טאן; הוא נעשה מעורב בפוליטיקה בשל מעמדו כאחד מארבעת בעלי האדמות העשירים ביותר במחוז, והוצע לו להיות חבר בבית עמיתים. זה גרם לאביו של דזאי להיעדר במהלך רוב ילדותו המוקדמת, וכשאמו, טאן, הייתה חולה, צושימה חונך בעיקר על ידי משרתי המשפחה ודודתו קיה.

לימודים

שימקו טנאבה

דזאי (מימין) והאטסויו אויאמה (יושבת משמאל)

בשנת 1916 החל צושימה את לימודיו בבית הספר היסודי קנאגי. ב-4 במרץ 1923, אביו של צושימה, ג'נמון נפטר מסרטן ריאות, חודש לאחר מכן באפריל החל ללמוד צושימה בבית הספר התיכון אאומורי, ולאחר מכן נכנס למחלקה לספרות של אוניברסיטת הירוסאקי ב-1927. הוא פיתח עניין בתרבות האדו והחל ללמוד גידאיו (gidayū), צורה של קריינות מזמרת המשומשת בתיאטראות הבובות. בסביבות 1928 ערך צושימה סדרה של פרסומי סטודנטים ותרם כמה מיצירותיו שלו. הוא גם פרסם מגזין בשם Saibō bungei (ספרות תאים) עם חבריו, ולאחר מכן הפך לחבר צוות בעיתון של המכללה. הצלחתו של צושימה בכתיבה נעצרה כאשר מושא הערצו, הסופר אקוטגאווה ריונוסוקה, התאבד ב-1927. צושימה החל להזניח את לימודיו, והוציא את רוב הקצבה שלו על בגדים, אלכוהול וזונות. הוא גם התעסק במרקסיזם, שבאותה תקופה דוכאה מאוד על ידי הממשלה. בליל ה-10 בדצמבר 1929 ביצע צושימה את ניסיון ההתאבדות הראשון שלו, אך שרד והצליח לסיים את לימודיו בשנה שלאחר מכן. בשנת 1930, צושימה נרשם למחלקה לספרות צרפתית של האוניברסיטה האימפריאלית של טוקיו והפסיק מיד ללמוד שוב. באוקטובר, הוא ברח עם גיישה בשם האטסויו אויאמה (Hatsuyo Oyama) וננטש רשמית על ידי משפחתו. תשעה ימים אחרי שגורש מהאוניברסיטה האימפריאלית של טוקיו, צושימה ניסה להתאבד על ידי טביעה ליד חוף בקאמאקורה עם אישה אחרת, מארחת הבר בת ה-19 שימקו טנאבה (Shimeko Tanabe). טנאבה מתה, אבל צושימה שרד, וחולץ על ידי סירת דייגים והואשם כשותף למותה של טנאבה. בהלם מהאירועים, התערבה משפחתו של צושימה כדי לבטל חקירת משטרה. הקצבה שלו הוחזרה, והוא שוחרר מכל אשמה. בדצמבר, צושימה התאושש והתחתן עם האטסויו. זמן קצר לאחר מכן, צושימה נעצר בשל מעורבותו במפלגה הקומוניסטית היפנית, ולאחר שנודע זאת, אחיו הבכור בונג'י ניתק מיד את הקצבה שלו. צושימה הסתתר, אבל בונג'י, למרות הניכור ביניהם, הצליח לבשר לו שהאישומים יבוטלו והקצבה תוחזר שוב אם צושימה יבטיח לסיים את הלימודיו ולהישבע להפסיק כל מעורבות במפלגה. צושימה הסכים.

מעורבות פוליטית

אוסאמו דזאי, 1928

בשנת 1929, כאשר התגלתה ניצול פסול של כספי ציבור על ידי מנהלו בבית הספר התיכון הירוסקי, התלמידים, בהנהגתו של אואדה שיגהיקו (אישיגאמי ג'ניצ'ירו), מנהיג קבוצת הלימוד למדעי החברה, ערכו שביתה בת חמישה ימים, אשר הביאה להתפטרות המנהל. צושימה כמעט ולא השתתף בשביתה, אבל בחיקוי של הספרות הפרולטרית שהייתה באופנה באותה תקופה, הוא סיכם את התקרית ברומן בשם "קבוצת סטודנטים" והקריא אותו לאואדה. משפחת צושימה הוזהרה מפעילותו השמאלנית של צושימה. ב--16 בינואר של 1930, המשטרה העליונה המיוחדת עצרה את אואדה ותשעה סטודנטים נוספים ממכון הירוקו ללימודים חברתיים, שעבדו כפעילים עבור המפלגה הקומוניסטית החמושה של סייגן טנאקה.

אוסאמו גזאי ומיצ'יקו אישיהרה ביום חתונתם

במכללה פגש צושימה את הפעיל אייזו קודו ותרם תרומה כספית חודשית של 10 ¥ למפלגה הקומוניסטית. הסיבה לכך שגורש ממשפחתו לאחר נישואיו עם האטסויו אויאמה הייתה כדי למנוע מצושימה לגרום להצטברות של פעילויות בלתי חוקיות על אחיו בונג'י, שהיה פוליטיקאי. לאחר נישואיו, צושימה נצטווה להסתיר את אהדתו לשמאל ועבר מגורים שוב ושוב. ביולי 1932, בונג'י איתר אותו, וגרם לו להסגיר את עצמו בתחנת המשטרה של אאומורי. בדצמבר, צושימה חתם על התחייבות בפרקליטות אאומורי לסגת לחלוטין מפעילות השמאל.

קריירה מוקדמת כסופר

צושימה עמד בהבטחתו לאחיו. הוא הצליח להשיג את עזרתו של הסופר המבוסס מאסוג'י איבוס, שעזר לו להוציא לאור את יצירותיו ולבסס את המוניטין שלו. השנים הבאות היו פרודוקטיביות עבור צושימה. הוא כתב בקצב קדחתני והשתמש בשם העט "אוסאמו דזאי" בפעם הראשונה בסיפור קצר בשם "רשה" ("列車", "רכבת") ב-1933 ביצע את הניסוי הראשון שלו בסגנון האוטוביוגרפי בגוף ראשון שמאוחר יותר הפך לסימנו המסחרי. עם זאת, בשנת 1935 החל להתברר לדזאי שהוא לא יסיים את לימודיו. הוא לא הצליח להשיג עבודה גם בעיתון בטוקיו. דזאי ניסה לתלות את עצמו ב-19 במרץ 1935, ונכשל שוב. פחות משלושה שבועות לאחר מכן, דזאי פיתח דלקת תוספתן חריפה ואושפז. בבית החולים הוא התמכר לפבינאל, משכך כאבים על בסיס מורפיום. לאחר שנלחם בהתמכרות במשך שנה, באוקטובר 1936 הוא נלקח למוסד לחולי נפש, וננעל בבידוד בחדר. הטיפול נמשך למעלה מחודש. במהלך תקופה זו, אשתו של דזאי, האטסויו, בגדה בו עם חברו הטוב ביותר, כשזה בסופו של דבר התגלה, דזאי ניסה להתאבד עם אשתו. שניהם נטלו כדורי שינה, אך אף אחד מהם לא מת. זמן קצר לאחר מכן, דאזאי התגרש מהאטסויו. הוא התחתן שוב במהירות, הפעם למורה בחטיבת הביניים בשם מיצ'יקו אישיהרה (石原美知子). בתם הראשונה, סונוקו (園子), נולדה ביוני 1941. בשנות השלושים והארבעים כתב דזאי מספר רומנים וסיפורים קצרים בעלי אופי אוטוביוגרפי. הסיפור הראשון שלו, גיופוקוקי (魚服記, 1933), הוא פנטזיה עגומה הכוללת התאבדות. סיפורים אחרים שנכתבו בתקופה זו כוללים את "דוקה נו האנה"(道化の花, פרחי התפרצות, 1935), "גיאקו" (逆行, נגד הזרם, 1935), "קיוגן נו קאמי" (狂言の神, אלוהי השקר, 1936), רומן אפיסטולרי בשם קיוקו נו הארו (虚構の春, אביב כוזב, 1936) וסיפורים שפורסמו באוסף שלו מ-1936, המתארים את תחושת הבידוד האישי שלו וליבריטניזם שלו.

בזמן מלחמת העולם השנייה

יפן נכנסה למלחמת האוקיינוס השקט בדצמבר, אבל דזאי לא גויס בגלל בעיות חזה כרוניות שלו, שכן הוא אובחן כחולה בשחפת. הצנזורה נרתעה יותר לקבל את היצירותיו הבלתי רגילות של דזאי, אבל הוא הצליח לפרסם ספאים ונשאר אחד הסופרים הבודדים שהצליחו לפרסם ספרים בעלי חומרים בלתי רגילים בתקופה זו. מספר מהסיפורים שפרסם דאזאי במהלך מלחמת העולם השנייה היו שחזורים של סיפורים מאת איהרה סאיקאקו (1642–1693), וגם ספרים שכתב בעצמו כמו Udaijin Sanetomo (שר הימין Sanetomo, 1943), Tsugaru (1944), Pandora no hako (תיבת פנדורה, 1945–46), ו-Otogizōshi (אגדות, 1945) שבהן סיפר מחדש מספר אגדות יפניות ישנות. אגדות עם "חיות ושנינות."

ביתו של דזאי נשרף פעמיים בהפצצה האמריקנית על טוקיו, אך משפחתו נמלטה ללא פגע. ילדתו השלישית, בתו סאטוקו (里子), שלימים הפכה לסופרת מפורסמת תחת השם הבדוי יוקו צושימה נולדה במאי 1947.

קריירה שלאחר המלחמה

טומי ימאזאקי

בתקופה המיידית שלאחר המלחמה הגיע דאזאי לשיא הפופולריות שלו. הוא תיאר חיים קשיפ בטוקיו שלאחר המלחמה ב-Viyon no Tsuma (אשתו של וילון, 1947), ברומן מצויר אשתו של משורר שנטש אותה ואת רצונה לחיות דרך הקשיים. בשנת 1946 הוציא דזאי יצירה ספרותית שנויה במחלוקת בשם Kuno no Nenkan (אלמנך הכאב), ספר זיכרונות פוליטי של דזאי עצמו. הוא מתאר את התוצאות המיידיות של אובדן מלחמת העולם השנייה, ומתאר את התחושה של היפנים בעקבות תבוסתה של המדינה. דזאי מאשר מחדש את נאמנותו לקיסר היפני של אותה תקופה, הקיסר הירוהיטו ובנו אקיהיטו. דזאי היה קומוניסט ידוע לאורך הקריירה שלו, ביטא את אמונותיו באמצעות "אלמנך הכאב". לצד זה כתב דזאי גם Jugonenkan (במשך חמש עשרה שנה), יצירה אוטוביוגרפית נוספת. ביולי 1947 התפרסמה יצירתו הידועה ביותר של דזאי, "שאיו" (השמש השוקעת) המתארת את שקיעת האצולה היפנית לאחר המלחמה, השמש השוקעת הפכה את דזאי אשר היה סופר פופולרי ממילא לסלבריטאי. כשתיין כבד, דזאי הפך לאלכוהוליסט ובריאותו התדרדרה במהירות. בזמן הזה הוא פגש את טומי ימאזאקי (山崎富栄), קוסמטיקאית ואלמנת מלחמה שאיבדה את בעלה לאחר עשרה ימי נישואים בלבד. דזאי נטש את אשתו וילדיו ועבר לגור עם טומי. דזאי החל לכתוב את אחד מספריו המפורסמים ביותר "פסול מלהיות אדם" (人間失格 Ningen Shikkaku, 1948) באתר הנופש החמים אטאמי. הוא עבר לעיר אומיה עם טומי ונשאר שם עד אמצע מאי, וסיים את הרומן, מעין אוטוביוגרפיה, הרומן מתאר אדם צעיר, הרס עצמי, הרואה את עצמו כלא שייך למין האנושי. הספר נחשב לאחת הקלאסיקות של הספרות היפנית ותורגם למספר שפות זרות. באביב 1948, דזאי עבד על רומן שתוכנן להעלות בבעיתון, בשם Guddo bai (ההגייה היפנית של המילה האנגלית "Goodbye") אך היא מעולם לא הסתיימה.

מותו

הגופות של דזאי וטומי נמצאו ב-1948

class=notpageimage|הצגה

ב-13 ביוני 1948, דזאי וטומי הטביעו את עצמם בתעלת טמאגווה הנפוחה בגשם, ליד ביתו. גופותיהם התגלו רק שישה ימים לאחר מכן, ב-19 ביוני, שהיה אמור להיות יום הולדתו ה-39. קברו נמצא במקדש זנרין-ג'י, במיטקה, טוקיו.

באותו זמן, היו הרבה השערות לגבי האירוע, עם תיאוריות של התאבדות בכפייה על ידי טומי. קיקיצ'י נאקהטה, סוחר קימונו שפקד את משפחת צושימה הצעירה, ראה את זירת ההתאבדות על ידי בלש מתחנת המשטרה במיטקה. הוא גם שיער ש"דזאי התבקש למות, והוא פשוט הסכים, אבל רגע לפני מותו, הוא הרגיש פתאום אובססיה לחיים".

בתרבות הפופולרית

היצירה הספרותית שלו, פסול מלהיות אדם זכתה לא מעט עיבודים: רומן גרפי שנכתב על ידי אמן המנגה האימה ג'ונג'י איטו, סרט בבימויו של גנג'ירו אראטו, ארבעת הפרקים הראשונים של סדרת האנימה אאוי בונגאקו, ומספר מנגות שאחת מהן שהועלתה בסדרה במגזין Comic Bunch של שינצ'ושה. דמות באנימה bungo stray dogs אף נקראה על שם דזאי.

פסול מלהיות אדם היא גם היצירה המרכזית באחד מכרכי סדרת הרומנים היפנית נערת הספר. דזאי גם מצוטט לעיתים קרובות על ידי הדמות הראשית, קואטרו אזומי, בסדרת האנימה Tsuki ga Kirei, כמו גם על יד קאנקי קן בשדי טוקיו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוסאמו דזאי בוויקישיתוף

• אוסאמו דזאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אוסאמו דזאי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• אוסאמו דזאי, ברשת החברתית Goodreads