איאן דיורי
איאן רובינס דיורי (12 במאי 1942 – 27 במרץ 2000) היה זמר-יוצר ושחקן בריטי, שזכה לתהילה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20, בתקופת הפאנק והגל החדש של מוזיקת הרוק. הוא היה הסולן של איאן דיורי והבלוקהדס ולפני כן של קילבורן והיי רודס.
 | |
| לידה |
12 במאי 1942 הארו, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
27 במרץ 2000 (בגיל 57) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה |
Golders Green Crematorium |
| מוקד פעילות |
הממלכה המאוחדת |
| תקופת הפעילות |
1970–1992 (כ־22 שנים) |
| מקום לימודים |
הקולג' המלכותי לאמנות, לונדון, Chailey Heritage School, The Royal Grammar School, High Wycombe, Walthamstow College of Art |
| סוגה |
פאב רוק בריטי, מוזיקת הגל החדש |
| שפה מועדפת |
אנגלית |
| חברת תקליטים |
Dawn Records, Dawn Records, אפיק רקורדס |
| צאצאים |
בקסטר דיורי |
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהילדותו
עריכהדיורי נולד ובילה את שנותיו הראשונות בבית הוריו ברובע הארו, בצפון מערב לונדון. אביו, ויליאם ג'ורג' דיורי (נולד ב-23 בספטמבר 1905, סאות'בורו, קנט; נפטר ב-25 בפברואר 1968), היה נהג אוטובוס מקומי ומתאגרף לשעבר, ואילו אמו מרגרט, המכונה "פגי" (נולדה ב-17 באפריל 1910; נפטרה בינואר 1995) הייתה אחות, בתו של רופא ונכדתו של בעל קרקעות אירי.
בגיל שבע, דיורי חלה בפוליו, ככל הנראה, כך הוא האמין, מבריכת שחייה בעיירת החוף סאות'אנד-און-סי, במהלך מגפת הפוליו בשנת 1949[1]. לאחר שישה שבועות בגבס מלא בבית החולים המלכותי קורנוול, טרורו, הוא הועבר לבית החולים בלאק נוטלי, בריינטרי, אסקס, שם בילה שנה וחצי לפני שעבר לבית הספר לילדים מוגבלים, בשנת 1951. מחלתו גרמה לשיתוק ברגלו השמאלית, בכתף ובזרוע[2].
הוא עזב את בית הספר בגיל 16 כדי ללמוד ציור במכללה לאמנות. משנת 1964 למד בקולג' המלכותי לאמנות בהדרכתו של הצייר פיטר בלייק, ובשנת 1967 השתתף בתערוכה קבוצתית "פנטזיה ופיגורציה", לצד פאט דוטהווייט, הרברט קיטשן וסטאס פאראסקוס במכון לאמנויות עכשוויות בלונדון. משנת 1967 לימד אמנות במכללות שונות בדרום אנגליה. הוא צייר גם איורים מסחריים ל"סאנדיי טיימס" בראשית שנות ה-70[3].
קילבורן והיי רודס
עריכהדיורי הקים את הלהקה הראשונה שלו קילבורן והיי רודס (Kilburn and the High Roads) בשנת 1971, והם ניגנו את הופעתם הראשונה בבית הספר לאמנות בקרוידון ב-5 בדצמבר 1971. דיורי היה סולן ותמלילן, וכתב מוזיקה במשותף עם הפסנתרן ראסל הרדי, ומאוחר יותר הצטרפו ללהקה מספר סטודנטים שהוא לימד בקולג' לאמנות בקנטרברי.
הלהקה חתמה על חוזה הקלטות בחברת Dawn Records בשנת 1974, אך למרות סיקור עיתונאי חיובי והשתתפות כלהקת חימום בסיבוב הופעות של להקת הרוק האנגלית The Who, הלהקה לא הצליחה להתקדם והתפרקה בשנת 1975[2].
איאן דיורי והבלוקהדס
עריכהבשנת 1977 הקים את להקת איאן דיורי והבלוקהדס. בניהולם של אנדרו קינג ופיטר ג'נר, המנהלים המקוריים של הפינק פלויד, איאן דיורי והבלוקהדס זכו במהרה למוניטין של אחד הלהקות המובילות של מוזיקת הגל החדש.
מילותיו של דיורי הן שילוב של שירה לירית, שעשועי לשון, התבוננות בחיי היומיום הבריטיים והומור מיני. הצליל של הבלוקהדס שאב השראה מההשפעות המוזיקליות המגוונות של חבריו, שכללו ג'אז, רוקנרול, פאנק ורגאיי ואהבתו של דיורי לביג בנד. הלהקה הוקמה לאחר שדיורי החל לכתוב שירים עם הפסנתרן והגיטריסט צ'ז יאנקל. יאנקל לקח את מילותיו של דיורי, הפיק מספר שירים, והם החלו להקליט עם המתופף צ'רלי צ'ארלס, הבסיסט נורמן וואט-רוי, נגן הקלידים מיק גלאגר, הגיטריסט ג'ון טרנבול והסקסופוניסט דייבי פיין. הם הקליטו אלבום, אך חברות התקליטים הגדולות דחו אותם. סמוך למשרדו של מנהל הלהקה הייתה ממוקמת חברת תקליטים בשם "סטיף רקורדס" שזה עתה הוקמה, שהחתימה אותם על חוזה.
הסינגל "Sex & Drugs & Rock & Roll", שיצא ב-26 באוגוסט 1977, היה פריצת הדרך של הלהקה. אף על פי שנאסר להשמע על ידי ה-BBC, הוא נבחר לסינגל השבוע על ידי NME עם שחרורו. מיד אחר כך, בסוף ספטמבר, יצא האלבום "New Boots and Panties" אף על פי שהוא לא כלל את הסינגל באופן רשמי (לא ברשימת השירים בעטיפת האלבום או במדבקת התקליט עצמו, הוא בכל זאת היה כלול כשיר הראשון בצד השני של האלבום). האלבום השיג מעמד של פלטינה[2]. אחרי שהאלבום יצא לאור הלהקה יצא לסיבוב הופעות עם עוד שלושה אמנים של חברת "סטיף רקורדס", אלביס קוסטלו, וניק לו. הסיבוב זכה להצלחה רבה[4]. בעקבותיו השיקה חברת התקליטים קמפיין שיווקי, שהביא להצלחת הסינגל "איזה בזבוז", והסינגל המצליח "Hit Me with Your Rhythm Stick", שהגיע למקום הראשון בבריטניה בתחילת 1979, ונמכר תוך זמן קצר במיליון עותקים[5]. עם הסינגלים המצליחים שלהם, הלהקה בנתה קהל מעריצים בבריטניה ובמדינות אחרות והסינגל הבא שלהם "Reasons to be Cheerful, Part 3" הגיע למקום השלישי בבריטניה. אלבומה השני של הלהקה Do It Yourself יצא ביוני 1979.
השיר של דיורי "ספסטיקוס אוטיסטיקוס" (Spasticus Autisticus) שיצא לאור ב-1981, נכתב כדי להראות את זלזולו ב"שנה הבינלאומית של אנשים עם מוגבלויות" שהוכרזה באותה עת, שאותה ראה כמהלך מתנשא ושלילי כלפי אנשים עם מוגבלויות כמוהו. השיר נאסר לשידור על ידי ה-BBC[3]. כעבור שלושה עשורים כיכב השיר בטקס הפתיחה של המשחקים הפאראלימפיים לונדון (2012).
במהלך השנים 1980–1981 כתב והקליט יחד עם צ'ז יאנקל את האלבום "לורד אפמינסטר". הבלוקהדס ערכו סיבוב הופעות בבריטניה ובאירופה לאורך שנת 1981, לעיתים הצטרף אליהם חצוצרן הג'אז דון צ'רי, וסיימו את השנה בסיבוב ההופעות היחיד שלהם באוסטרליה. הבלוקהדס התפרקו בתחילת 1982, לאחר שדיורי השיג חוזה הקלטות חדש עם חברת פולידור רקורדס. דיורי בחר לעבוד עם קבוצת מוזיקאים צעירים שאותם כינה "סטודנטים למוזיקה", והקליט את האלבום "חופשה של 4000 שבועות" שיצא לאור ב-1984[6]. אלבום זה סימן סטייה מהסגנון הרגיל שלו ולא התקבל באותה מידה על ידי המעריצים בגלל השפעת הג'אז האמריקאית שלו[2].
בינואר 1984 ביקר דיורי עם להקתו בישראל והופיע בקולנוע דן בתל אביב[7].
הבלוקהדס התאחדו ביוני 1987 כדי לערוך סיבוב הופעות קצר ביפן ואז התפרקו שוב. בספטמבר 1990, לאחר מותו ממחלת הסרטן של המתופף צ'רלי צ'ארלס[8], הם התאחדו לשתי הופעות צדקה לטובת משפחתו של צ'ארלס, שנערכו ב"פורום" בקמדן טאון, עם סטיבן מונטי בתופים[9]. בדצמבר 1990, בתוספת מרלין רייס-ג'ונס בגיטרה וויל פרנל בכלי הקשה, הם הקליטו את האלבום החי Warts & Audience במעדון "אקדמית בריקסטון". הבלוקהדס ערכו סיבוב הופעות בספרד בינואר 1991, ואז התפרקו שוב עד אוגוסט 1992, כאשר הם הוזמנו לפסטיבל בפינסברי פארק; בעקבותיו ביצעו הופעות ספוראדיות באירופה, אירלנד, בריטניה ויפן בסוף 1994 ו-1995.
במרץ 1996 אובחן דיורי כחולה סרטן, לאחר שהתאושש מניתוח, החל לכתוב שירים לאלבום נוסף. בסוף שנת 1996 הוא התאחד עם הבלוקהדס כדי להקליט את האלבום Mr. Love Pants שיצא ב-1997. איאן דיורי והבלוקהדס חזרו להופיע, כשדילן האו מחליף את סטיבן מונטי בתופים. דייבי פיין עזב את הקבוצה באופן קבוע באוגוסט והוחלף על ידי גלעד עצמון. ההרכב הזה הופיע במהלך שנת 1999, והגיע לשיאו בהופעה האחרונה שלהם עם איאן דיורי ב-6 בפברואר 2000 ב"פלדיום" בלונדון. דיורי נפטר כעבור שישה שבועות ב-27 במרץ 2000.
הבלוקהדס המשיכו לפעול לאחר מותו של דיורי, והשתתפו באלבומי המחווה לדיורי "Brand New Boots and Panties", ו"Where's The Party".
קריירת משחק
עריכההתנהגותו הבטוחה והחריגה של דיורי משכה את עיניהם של מפיקים ובמאי דרמה. תפקידו החשוב והנרחב הראשון היה בסדרה של ה-BBC "מלך הגטו" (1986), דרמה המתרחשת באזור בריק ליין בלונדון עם צוות שחקנים בהנהגתו של טים רוט.
לדיורי היו תפקידים קטנים בכמה סרטים, ככל הנראה הידועים שבהם היו הסרט "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי (1989), וכן הופעה בסרט "פיראטים" של רומן פולנסקי (1986). הוא הופיע גם בסרטו של אדוארדו גוידס "רוצ'יננטה" (1986), בסרט "גנב הקשת" של אלחנדרו ג'ודורובסקי (1990) ובסרט המדע הבדיוני עם סילבסטר סטאלון, "השופט דרד" (1995). הופעותיו האחרות בסרט כללו תפקידים ב"מספר הראשון" (1985) בכיכובו של בוב גלדוף, סרטו של בוב הוסקינס "The Raggedy Rawney" (1988), ו"פיצול שני" (1992) בכיכובם של רטגר האואר וקים קטרל. הוא הופיע גם יחד עם בוב דילן וטום ווייטס, בהתאמה, בסרטים "לבבות האש" (1987) ו"בירסקין: אגדה עירונית" (1990). סרטיו המאוחרים יותר כללו את הקומדיה Different for Girls (1996), ואת "העורב: עיר המלאכים" (1996), בבימויו של טים פופ, שביים כמה מהקליפים של דיורי.
דיורי כתב גם מחזמר, "תפוחים", שהועלה בתיאטרון רויאל קורט בלונדון. בשנת 1987 הופיע בתיאטרון רויאל קורט בלונדון.
חיים אישיים
עריכהדיורי התחתן עם אליזבת "בטי" ראת'מל (נולדה ב-12 באוגוסט 1942, לימינגטון ספא, וורוויקשייר), ב-3 ביוני 1967 ונולדו להם שני ילדים, ג'מימה (נולדה ב-4 בינואר 1969) ובקסטר דיורי (נולד ב-18 בדצמבר 1971). בקסטר דיורי הוא מוזיקאי והופיע פעמיים בישראל[10][11]. דיורי התגרש מראטל בשנת 1985, אך הם נותרו ביחסים טובים. הוא התגורר יחד עם דניז רודט במשך שש שנים לאחר שעבר ללונדון, כשהוא גר כפולש בבית רחב מידות בשכונת קנינגטון. היו לו גם שני ילדים, ביל ואלברט, עם חברה אחרת, הפסלת סופי טילסון.
מותו
עריכהדיורי אובחן כחולה סרטן המעי הגס ב-1996 ועבר ניתוח, אולם מאוחר יותר נמצאו גידולים בכבד שלו, ואמרו לו שמצבו סופי. עם היוודע דבר מחלתו התחתנו דיורי וסופי טילסון.
בשנת 1998, בוב גלדוף הודיע בטעות על מותו ברדיו XFM, בגלל מתיחה ממאזין. בשנת 1999, דיורי שיתף פעולה עם להקת מאדנס באלבום המקורי הראשון שלהם מזה ארבע עשרה שנה. זו הייתה אחת ההקלטות האחרונות שלו. הוא הופיע שוב עם הבלוקהדס באמצע 1999 במועדון "רוני סקוט'ס ג'אז קלאב". זו הייתה הופעה מיוחדת שהוקלטה עבור תוכנית טלוויזיה. מצבו ההידרדר באופן ניכר והוא נאלץ לנוח בין הצילומים ולהיעזר באנשים על הבמה ומחוצה לה.
ההופעה הפומבית האחרונה של איאן דיורי והבלוקהדס הייתה קונצרט צדקה ב-6 בפברואר 2000 בפלדיום בלונדון, בתמיכת קירסטי מקול ופיל יופיטוס. דיורי היה חולה מאוד ושוב היה צריך לעזור לו על הבמה ומחוצה לה.
דיורי נפטר מסרטן המעי הגס ב-27 במרץ 2000, בן 57.
הנצחה
עריכהבשנת 2002 הונח "ספסל מוזיקלי" שתוכנן על ידי מיל סטריקביץ ב"פינת המשוררים" של פארק ריצ'מונד בלונדון. בספסל מותקנים שקעים לאוזניות ונגן של קובצי MP3, שבעזרתם אפשר להאזין לשיריו של דיורי ולראיונות עמו[12].
בשנת 1999 יצא הסרט התיעודי האוטוביוגרפי על חייו שביים מייק קונולי. הסרט, בו נזכר דיורי בחייו ובקריירה שלו, השתלב בצילומי קונצרט, כלל תרומות של הצייר פיטר בלייק וחברי בלוקהדס. הסרט שודר באוגוסט 2009 בערוץ BBC Four.
בין 6 בינואר ל-14 בפברואר 2009 עלה מחזמר על חייו שכותרתו Hit Me!, בתיאטרון לסטר סקוור בלונדון.
סרט שכותרתו Sex & Drugs & Rock & Roll בכיכובו של אנדי סירקיס בתפקיד דיורי יצא ב-8 בינואר 2010 והיה מועמד למספר פרסים. השחקנים ריי וינסטון ונעמי האריס השתתפו גם הם בסרט[13].
דיסקוגרפיה
עריכה- New Boots and Panties!! (1977)
- Do It Yourself (1979)
- Laughter (1980)
- Lord Upminster (1981)
- 4,000 Weeks' Holiday (1984)
- Apples (1989)
- The Bus Driver's Prayer & Other Stories (1992)
- Mr. Love Pants (1998)
- Ten More Turnips from the Tip (2002)
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של איאן דיורי
איאן דיורי, ברשת החברתית פייסבוק
איאן דיורי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
איאן דיורי, באתר AllMovie (באנגלית)
איאן דיורי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
איאן דיורי, באתר ספוטיפיי
איאן דיורי, באתר AllMusic (באנגלית)
איאן דיורי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
איאן דיורי, באתר דיזר
איאן דיורי, באתר Discogs (באנגלית)
איאן דיורי, באתר Songkick (באנגלית)- איאן דיורי, באתר Genius
- איאן דיורי, באתר SecondHandSongs
איאן דיורי, באתר בילבורד (באנגלית)- איאן דיורי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יובל לוי וד"ר חופית כהן, פוליו בילדותו, סרטן בבגרותו: החיים הסוערים והקצרים מדי של איאן דיורי, באתר Xnet, 19 בדצמבר 2019
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ ליאור פרידמן, 60 שנה לפני שפעת החזירים תקפה את ישראל מגפת הפוליו. זיכרונות משעת חירום, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2009
- ^ 1 2 3 4 גידי אביבי, ביקורת - חופשה של 4000 שבועות, כותרת ראשית, 15 בפברואר 1984
- ^ 1 2 יוסי חרסונסקי, צ'רלי צ'פלין בקצב הרוק, מעריב, 16 בפברואר 1984
- ^ יוסי כסיף, לא אוהבים אותו, אין דבר, חדשות, 30 בספטמבר 1986
- ^ מצעד הפזמונים הלועזיים, מעריב, 27 במרץ 1979
- ^ תקליט חדש, חדשות, 15 במרץ 1984
- ^ יוסי חרסונסקי, מסיבת רוק עם דיורי, מעריב, 26 בינואר 1984
- ^ פינת הנפטרים, מעריב, 29 באוקטובר 1990
- ^ מוצא, חדשות, 6 בספטמבר 1990
- ^ בקסטר דיורי: "קיבלתי מנת יתר מלדבר על אבא שלי", באתר וואלה, 18 בדצמבר 2011
- ^ איתמר זהר, אל תדאג איאן דיורי, הבן שלך עושה מוזיקה מצוינת, באתר הארץ, 1 בינואר 2018
- ^ איאן דיורי מונצח, ג'רוויס קוקר מתחתן, ג'ול מחלימה, באתר הארץ, 8 במאי 2002
- ^ איתמר זהר, סקס, סמים ורוקנרול: ביוגרפיות מוזיקליות, באתר הארץ, 19 בינואר 2010