אידה סיקמן

אידה סיקמן ידועה בתור האדם הראשון מתוך 136 אנשים שידוע שמתו בניסיון לחצות את חומת ברלין. ניסיון החציה הכושל התרחש ב-22 באוגוסט 1961.[1]

אידה סיקמן
Window idasiekmann.jpg
לידה 23 באוגוסט 1902
גורקן, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
נהרגה 22 באוגוסט 1961 (בגיל 58)
ברלין, גרמניה המזרחית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ודינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע אחות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

אידה סיקמן נולדה ב-23 באוגוסט 1902 בפרוסיה המערבית באימפריה הגרמנית (כיום העיר גורקי (פולין) (אנ'), מחוז קווידזין (אנ'), פולין) בעיר גורקן (אנ') שליד מרינוורדר (אנ'). היא עברה לברלין שם עבדה כאחות, ובאוגוסט 1961 התאלמנה. לאחר מלחמת העולם השנייה, חולקה ברלין לארבעה אגפים שהיו שייכים לבעלות הברית. סיקמן גרה ברחוב ברנאואר (אנ') 48 (Bernauer Straße) ברובע מיטה שנמצא בדיוק בתפר בין מזרח למערב ברלין, ואחותה, מרתה ל' גרה די קרוב לשם ברחוב לורטזינג (גר') (Lortzingstraße) שהשתייך למערב ברלין. בעקבות חלוקת ברלין, הרחוב והמדרכה של רחוב ברנאואר היו באגף הצרפתי במערב ברלין, ואילו חזית הבניינים בצד הדרומי של רחוב ברנאואר היו באגף הסובייטי במזרח ברלין. כך יצא שסיקמן הייתה חוצה את הגבול בין הצד הסובייטי לצד הצרפתי רק על ידי יציאה מהבית. רחוב לורטזינג שבו גרה אחותה של סיקמן היה ממוקם בצד המערבי של ברלין שהיה בשליטת הצרפתים.[2]

מוותעריכה

ב־13 באוגוסט 1961, מיד לאחר סגירת הגבול בין מזרח ומערב ברלין, גרמניה המזרחית התחילה לבנות את חומת ברלין, חומה זו היוותה את הגבול בין שני חצאי ברלין. ביום הקמת החומה חמישים איש מרחוב ברנאואר נמלטו למערב ברלין, סיקמן לא הייתה ביניהם. בעקבות כך חמישה ימים מאוחר יותר ב־18 באוגוסט 1961, מנהיג מזרח גרמניה ולטר אולבריכט, (Walter Ulbricht) הורה לחיילי הגבול לחסום את הכניסות והחלונות בקומת הקרקע של חזית הבניינים בצד הדרומי של רחוב ברנאואר. חברי קבוצות המאבק של מעמד הפועלים והפולקספוליזי (משטרת גרמניה הדמוקטית) השגיחו על כל אדם שניסה להיכנס לבתים, והתושבים היו נתונים לשליטה נוקשה. תושבים רבים שגרו בבניינים שנמצאו בין החלק המזרחי לחלק המערבי של ברלין המשיכו לברוח למערב ברלין.[2] דרך בריחה נפוצה בקרב תושבי הקומות העליונות של בניינים אלו הייתה סדיני קפיצה (אנ') שהוחזקו על ידי מכבי האש של מערב ברלין.[3] ב־21 באוגוסט נחסמו הכניסה והחלונות של רחוב ברנאואר 48 על ידי שלטונות מזרח גרמניה. סיקמן לא יכלה לשאת את הניתוק מאחותה ובסביבות השעה שבע למחרת בבוקר,[4] יום לפני יום הולדתה ה -59, זרקה סיקמן שמיכה וכמה מחפציה לרחוב במערב ברלין וקפצה מחלון דירתה בקומה השלישית. סיקמן קפצה לפני שהכבאים הצליחו לפתוח כראוי את יריעת הקפיצה ונפצעה קשה כשנפלה על המדרכה. סיקמן נפטרה כשהייתה בדרכה לבית החולים לזרוס (גר') (Lazarus), זמן קצר לאחר הנפילה, ובכך הפכה לנפגעת הידועה הראשונה בחומת ברלין.[2]

קבורהעריכה

 
הארכיבישוף מקריוס מבקר בקברה

גופתה של סיקמן נשרפה בקרמטוריום של רובע וודינג בברלין (גר') והיא נקברה ב-29 באוגוסט 1961, בבית הקברות (לכדים) זיישטראסה (גר') (Seestraße). ארון קבורתה היה מעוטר בצבעי מערב ברלין, וללוויתה באו רבים מתושבי מערב ברלין כולל מספר אנשים חשובים מהרשויות הפעילות בעיר. במקום מותה המדויק הוקמה לכבודה אנדרטה מאולתרת משלושה לוחות עץ וחוט תייל. מאוחר יותר הוחלפה האנדרטה בלוח זיכרון והפכה למקום הטקסים השנתיים לכבוד קורבנות חומת ברלין.[4] את האנדרטה ביקרו לעיתים קרובות פוליטיקאים זרים כולל רוברט פ קנדי, והארכיבישוף מקריוס, כדי לכבד את קורבנות החומה.[2]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אידה סיקמן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה