איוואן סרוב

איוואן אלכסנדרוביץ' סרוב (12 באוגוסט 1905, כפר אפימסקויה, מחוז המשנה קדניקובסקי, מחוז וולוגדה, האימפריה הרוסית - 1 ביולי 1990, קרסנוגורסק, מחוז מוסקבה, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות) היה ראש השירותים החשאיים הסובייטים, ראש מינהל המודיעין הראשי של המטה הכללי בשנים 1958–1963, היו"ר הראשון של הוועדה לביטחון המדינה בשנים 1954–1958, גיבור ברית המועצות.

איוואן סרוב
Ivan Aleksandrovich Serov.jpg
לידה 12 באוגוסט 1905 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 ביולי 1990 (בגיל 84)
מוסקבה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, רוסיה הסובייטית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אקדמיית פרונזה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • גיבור ברית המועצות (29 במאי 1945)
  • מדליה להנצחת 20 שנים לצבא האדום (22 בפברואר 1938)
  • מדליה לציון 30 שנים לייסוד צבא היבשה והצי של ברית המועצות (1948)
  • מדליה להנצחת 40 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות (1958)
  • מדליה להנצחת 50 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות (1968)
  • מדליה על שחרור ורשה (1946)
  • מדליה להנצחת 40 שנים לניצחון במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941־1945 (1985)
  • מדליה על כיבוש ברלין (27 באוקטובר 1945)
  • מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941-1945 (1975)
  • מדליה להנצחת 20 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945 (1965)
  • מדליה לציון 60 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות (1978)
  • מדליה להנצחת 800 שנים לייסוד מוסקבה (1947)
  • מדליית המלחמה 1939-1945 (27 בדצמבר 1955)
  • Medal "For Oder, Nysa and the Baltic" (27 בדצמבר 1955)
  • מדליה להנצחת 70 שנה לכוחות המזוינים של ברית המועצות (1988)
  • מסדר ההצטיינות הפטריוטי בזהב (8 במאי 1959)
  • צלב הזהב של וירטוטי מיליטארי (24 באפריל 1946)
  • מסדר צלב גרונוולד, דרגה 2 (11 בנובמבר 1955)
  • מדליה לציון 250 שנה ללנינגרד (1957)
  • חבר כבוד בק.ג.ב. (1940)
  • מדליה על הגנת הקווקז (10 באוגוסט 1944)
  • עיטור הדגל האדום (3 בנובמבר 1944)
  • עיטור הדגל האדום (7 ביולי 1944)
  • מדליה על הגנת סטלינגרד (1 ביולי 1943)
  • עיטור הדגל האדום (5 בנובמבר 1954)
  • עיטור הדגל האדום (20 בספטמבר 1943)
  • עיטור לנין (19 בספטמבר 1952)
  • עיטור לנין (25 באוגוסט 1955)
  • עיטור לנין (30 בינואר 1951)
  • עיטור לנין (29 במאי 1945)
  • עיטור הדגל האדום (31 בדצמבר 1955)
  • עיטור קוטוזוב, דרגה 1 (24 באפריל 1945)
  • עיטור לנין (26 באפריל 1940)
  • מדליית ההגנה על מוסקבה (4 ביולי 1944)
  • מסדר סובורוב, דרגה 1 (8 במרץ 1944)
  • מדליית "פרטיזן במלחמה הפטריוטית" דרגה 1 (9 ביולי 1943)
  • עיטור קוטוזוב, דרגה 1 (18 בדצמבר 1956)
  • מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין (1970)
  • עיטור לנין (13 בדצמבר 1942)
  • מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945
  • מדליה על הגנת לנינגרד
  • עיטור המלחמה הפטריוטית הגדולה דרגה ראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Ivan Serov Signature 1939.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משנת 1947 עד 1954 שימש כסגן השר לענייני פנים של ברית המועצות, בשנים 1941 עד 1947 היה סגן קומיסר הפנים העממי של ברית המועצות, בשנים 1939 עד 1941 שימש כקומיסר הפנים העממי של אוקראינה הסובייטית, מפברואר ליולי 1939 עמד בראש המינהל הראשי של מיליציית הפועלים והאיכרים של הנ.ק.ו.וד., דהיינו ראש המשטרה הסובייטית.

היה חבר בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והיה חבר הסובייט העליון.

ביוגרפיה וקריירה צבאיתעריכה

סרוב נולד ב-13 באוגוסט 1905, באפימסקוי, כפר במחוז וולוגדה שבאימפריה הרוסית, למשפחה רוסית.[1]

בצבא האדוםעריכה

ב-1923, כשהיה בן 18, הצטרף לצבא האדום זמן קצר לאחר תום מלחמת האזרחים הרוסית. בשנת 1926 הפך לחבר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, וסיים את לימודיו בבית הספר לקציני התותחנים בלנינגרד בשנת 1928.[2] באמצע שנות ה-30 למד באקדמיה הצבאית היוקרתית פרונזה.[3] בשנת 1939, סרוב הצטרף לקומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות (נ.ק.ו.ד.).

נ.ק.ו.ד.עריכה

סרוב כיהן כקומיסר האוקראיני של ה-נ.ק.ו.ד. בין השנים 1939 עד 1941. במהלך כהונתו כקומיסר האוקראיני של הנ.ק.ו.ד. סרוב סייע בארגון מבצע עדשה בו הסובייטים גירשו את הצ'צ'נים מחבל הקווקז. כמו כן, סרוב היה אחראי גם על תיאום הגירוש מהמדינות הבלטיות ומפולין.[4]

בשנת 1940, סרוב היה אחד מהפקידים בדרגים הגבוהים האחראיים על טבח יער קאטין, בו טבחו הסובייטים באנשי צבא ורוח פולנים.[5][6] כמו כן, מגזין "טיים" האשים אותו באחריות למותם של "מאות אלפי איכרים אוקראינים" בתקופה זו.[7] סרוב היה עמיתו של ניקיטה חרושצ'וב באוקראינה הסובייטית, ראש המדינה המקומי, שבעצמו זכה לכינוי "הקצב של אוקראינה".[8]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא איוואן סרוב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Серов Иван Александрович, warheroes.ru
  2. ^ Jeanne Vronskaya, Vladimir Chuguev, A biographical dictionary of the Soviet Union 1917-1988, 1989
  3. ^ H.W. Wilson Company, Current biography yearbook, vol 17, 1957
  4. ^ RUSSIA: Dropping the Cop, Time, ‏22 בדצמבר, 1958
  5. ^ Viktor Suvorov, Inside Soviet Military Intelligence
  6. ^ William Taubman, Khrushchev: The Man and His Era, W. W. Norton & Company, 2004, עמ' 370
  7. ^ The Shadow of Ivan Serov, Time, ‏3 בדצמבר, 1956
  8. ^ The Union of Soviet Socialist Republics, h2g2, ‏21 באוקטובר, 2002
  ערך זה הוא קצרמר בנושא אישים. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.