אלונקה
אלונקה (או נרוד) היא אמצעי שנועד להעביר נפגעים או חסרי יכולת תנועה ממקום למקום. האלונקה נישאת בדרך כלל על ידי שני אנשים, כשהפצוע או הנפגע שכוב על גב האלונקה. לעיתים נקשר הנפגע ברצועות אל האלונקה כדי למנוע את נפילתו והחמרת פגיעתו.
היסטוריה
עריכהאלונקות שימשו להובלת פצועים בשדות קרב כבר בתקופות קדומות, בתנאי שטח בהם לא ניתן היה לפנות נפגעים בכלי רכב גלגליים, כעגלות. האלונקות הפשוטות היו מורכבות מיריעת קנבס ושני מוטות נשיאה, מושחלים בתוך היריעה. אלונקות כאלה היו בשימוש עד למאה העשרים.
סוגי אלונקות
עריכהאלונקות רפואיות מודרניות באמבולנסים הן אלונקות משוכללות המאפשרות העברת הנפגע מזירת האירוע אל בית החולים. אלונקות אלו כוללות גלגלים להקלת התנועה ומנגנון התאמת גובה, וכן מתקן נעילה בתוך האמבולנס למניעת טלטול האלונקה. למנגנון התאמת הגובה חשיבות מרובה מאחר שהוא מאפשר הן הכנסה מהירה של הנפגע אל האמבולנס, והן העברה של הנפגע אל מיטה בחדר המיון.
אלונקות הנמצאות בשימוש צבאי נקראות אלונקות שדה. בראשית בתקופת מלחמת העולם השנייה וכן במלחמת העצמאות היו בשימוש אלונקות המורכבות משני מוטות עץ המושחלים בתוך יריעת קנבס. שתי זרועות מתכת מתקפלות חיברו את שני המוטות. רק בשנות השישים החל השימוש באלונקות אלומיניום מתקפלות. אלונקות אלו מתקפלות לרוחבן ולאורכן כדי לאפשר את נשיאתן על גב החייל בשיגרה. בשעת אירוע המחייב שימוש באלונקה, נפרשות אלונקות אלה, ולאחר השכבת הנפגע על גבן נושאים אותן בדרך כלל ארבעה חיילים. בצה"ל מקובל לתרגל נשיאת אלונקות ופינוי פצועים משדה הקרב במסגרת מסע הנקרא מסע אלונקות. על פי דברי סא"ל מיכה בן ארי (קפוסטה), עד 1955 לא היו אלונקות בשימוש בצה"ל.[1][2]
אלונקות מיוחדות
עריכהקיימות אלונקות אורתופדיות מיוחדות המשמשות להרמת נפגעים ללא טלטולם. אלונקות אלו מתפצלות לשני חלקים, המוחדרים מתחת לגב הפצוע השכוב על הקרקע. לאחר החדרתם, מחוברים החלקים שוב. גב האלונקה עשוי מחומר פלסטי קשיח, ובצורה זו מקובע הנפגע ונמנע ממנו טלטול העלול לגרום לפגיעה נוספת כמו נזק לעמוד השדרה.
-
פינוי נפגע תוך מניעת טלטולו
-
אלונקה אורתופדית
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ "תמיד ידעתי שבכל מצב, החברים שלי קמים אחרי ומסתערים קדימה", באתר נכי צה"ל (נלקח מ"עיתון הלוחם" גיליון 200 מהיוני ב-2006)
- ^ השוו ל: אורי דן, אנו יוצאים להתקיף את האויב, מעריב, 11 באוקטובר 1959