אלסנדרו מניאסקו
אלסנדרו מניאסקו (באיטלקית: Alessandro Magnasco; 4 בפברואר 1667 – 12 במרץ 1749), המכונה גם איל ליסנדרינו (באיטלקית: il Lissandrino), היה צייר איטלקי של הבארוק המאוחר שפעל בעיקר במילאנו ובגנואה. הוא ידוע בעיקר בזכות ז'אנר או סצינות נוף מסוגננות, פנטסטיות, לרוב פנטסמגיות. סגנונו הייחודי של מניאסקו מאופיין בצורות מקוטעות המובאות במשיכות מכחול מהירות ובהבזקי אור מהבהבים. [1]
.jpg) | |
| לידה |
4 בפברואר 1667 ג'נובה, הרפובליקה של ג'נובה  |
|---|---|
| פטירה |
12 במרץ 1749 (בגיל 82) ג'נובה, הרפובליקה של ג'נובה |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
בארוק |
| יצירות ידועות |
Landscape with Figures |
  | |
ביוגרפיה עריכה
נולד בגנואה לאמן, סטפנו מניאסקו, היה חניך אצל ולריו קסטלו, ולבסוף אצל פיליפו אביאטי (1640–1715) במילאנו. למעט בשנים 1703–1709[2] שבהן עבד בפירנצה אצל הדוכס הגדול קוזימו השלישי, עבד מניאסקו במילאנו עד 1735, אז חזר לגנואה מולדתו. מניאסקו שיתף פעולה לעיתים קרובות בהצבת דמויות עם הצייר טבאלה בגנואה וציור הריסות עם הצייר קלמנטה ספרה במילאנו.
סגנונו הבוגר עריכה
אחרי 1710 הצטיין מניאסקו בייצור בדים קטנים והיפוכרומטי[דרושה הבהרה] עם נופי חורבות קודרים, או מרחב פנים צפוף שמלא בדמויות קטנות. האנשים בציוריו היו לעיתים קרובות קבצנים, לבושים בסחבות, מעוטרים במשיכות מכחול "מקוטעת ועצבנית". לעיתים קרובות הם עוסקים בנושאים יוצאי דופן כמו שירותי בתי כנסת, ישיבות קוואקרים, התכנסויות שודדים, אסונות וחקירות של האינקוויזיציה. רגשותיו לגבי נושאים אלה אינם ברורים בדרך כלל.[2]
מאה שנה מאוחר יותר הוא תואר כ"צייר רומנטי: שצייר בנגיעות גלויות, דמויות קטנות בכנסיות גותיות; או בבדידותם, כנזירים; או נבלים שהתאספו בכיכרות העיר, וחיילים בצריפים". [3] היסטוריון האמנות והמבקר לואיג'י לנצי תיאר אותו כמיכלאנג'לו צ'רקואוצי של האסכולה שלו. בכך חיבר אותו לחוג חסידי הבמבוציאנטי.
לנצי אומר שתמונות אקסצנטריות אלה הועדפו על ידי הדוכס הגדול ג'ובאני גאסטון מדיצ'י מפירנצה. [4] מניאסקו מצא גם חסות לעבודתו בקרב משפחות ואספנים בולטים במילאנו, למשל משפחות ארזה וקזנדי. [5] סדרת הפטרונים הזו מדגישה את העובדה שמניאסקו הוערך יותר על ידי אנשים מבחוץ מאשר על ידי חבריו בגנואה. כפי שציין לנצי, "המגע הנועז שלו, אף שהצטרף לתפיסה אצילית ולשרטוט נכון, לא משכה בגנואה, מכיוון שהוא רחוק היה מסיום ואיחוד הגוונים שציפו מצייר כמוהו לבצע." [6] במאה העשרים רודולף ויטקאואר לעג לו כ"בודד, מתוח, מוזר, מיסטי, גרוטסקי ומורחק מכל קשר עם המסלול המצוין של בית הספר הוונציאני משנת 1710 ואילך."[2]
סגנון הציור עריכה
יש החושבים כי הוא הושפע והשפיע מהסגנונות של בני זמנו: הוונציאני סבסטיאנו ריצ'י (1659–1734), בגנואה דומניקו פיולה (1627–1703) וגרגוריו דה פרארי. נראה כי הבולט מבין השלושה, הוא סבסטיאנו ריצ'י, שצייר בסגנון מיתי. אומנים אלה עשויים גם להיות מושפעים ממניאסקו. מניאסקו הושפע ככל הנראה מהצייר איל מוראזון (1573–1626) ממילאנו, באיכות הרגשית של עבודתו. חלק מהבדים שלו מזכירים את הנופים הרומנטיים של שפת הים של סלווטורה רוזה. היחס של דמויותיו של מניאסקו לנוף דומה לתיאורים האווריריים יותר של דמויות קלוד לוריין. השימוש של מניאסקו בדמויות של קבצנים מרופטים, הושווה לסגנון הז'אנר של ג'וזפה מריה קרספי. אבל הדמויות של קרספי גדולות, מובחנות יותר ואינדיבידואליות, וייתכן שקרספי עצמו אולי השפיע על מניאסקו. אחרים מצביעים על השפעותיהם של ציירי הז'אנר האיטלקי הבארוקי, הבמבוצ'אנטי הרומאי, על חריטותיו האיכותיות של קאלוט הצרפתי.
מורשת עריכה
ייתכן שיצירתו של מניאסקו השפיעה על מרקו ריצ'י, ג'וזפה באזאני, פרנצ'סקו מאפי והציירים המפורסמים דה טוקו ג'אננטוניו ופרנצ'סקו גארדי בוונציה.
תיאורי העינויים שלו בציור "חקירות בבית הסוהר" הם נושא לא טיפוסי לציורי הבארוק האיטלקיים, וכך גם תיאוריו לטקסים הדתיים של יהודים וקוואקרים. עם זאת, לדברי ויטקאואר, נושא הציורים האלה לא פתור, "המון שקט וגם ביקורת או פארסה יש בתמונותיו". [7]
מקורות עריכה
- Raffaello Soprani, Carlo Giuseppe Ratti (a cura di), Vite de Pittori, Scultori ed Architetti Genovesi; In questa seconda Edizione rivedute, accresciute ed arricchite di note da Carlo Giuseppe Ratti Tomo Primo, Stamperia Casamara, dalle Cinque Lampadi, con licenza de superiori, Genova, 1769. Pagine 155-164
- Herman Voss, A Re-discovered Picture by Alessandro Magnasco, in The Burlington Magazine, LXXI, pp. 171–177. London 1937
- A Loan Exhibition of Paintings by Alessandro Magnasco, exhibition catalogue, Durlacher Bros, New York
- Golden Gate International Exhibition, California Palace of Fine Arts, San Francisco, 1940
- Maria Pospisil, Magnasco. Firenze 1944
- Benno Geiger, Magnasco. Bergamo 1949
- Antonio Morassi, Mostra del Magnasco, exhibition catalogue, Bergamo 1949
- Renato Roli, Alessandro Magnasco, Milano 1964
- V.Magnoni, Alessandro Magnasco, Roma 1965
- Alessandro Magnasco, exhibition catalogue, Louisville-Ann Arbor, 1967
- Fausta Franchini Guelfi, Alessandro Magnasco. Genova 1977
- Spike, John T. (1986). Centro Di, Kimball Museum of Art, Fort Worth, Texas, USA (eds.). Giuseppe Maria Crespi and the Emergence of Genre Painting in Italy. p. 87.
- Fausta Franchini Guelfi, Alessandro Magnasco. Soncino (Cr) 1991
- Wittkower, Rudolf (1993). Art and Architecture Italy, 1600-1750. Penguin Books, Pelican History of Art. p. 478.
- L.Muti - D. De Sarno Prignano, Magnasco. Faenza 1994
- Alessandro Magnasco 1667-1749. Exhibition catalogue. Milano 1996
- C. Geddo, Alessandro Magnasco: una fortuna critica senza confini, ibidem, pp. 39–50
- Jane Turner (a cura di), The Dictionary of Art. 20, pp. 95–96. New York, Grove, 1996. ISBN 1-884446-00-0
קישורים חיצוניים עריכה
- אלסנדרו מניאסקו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Alessandro Magnasco, called il Lissandrino (Genoa 1667-1749), Saint Joseph's dream at Christie's
- ^ 1 2 3 Wittkower 1993, p. 478
- ^ Dizionario geografico-storico-statistico-commerciale degli stati del Re di Sardegna, Volume 7, by Goffredo Casalis, Turin (1840), page 726: "potrebbe chiamarsi pittore romantico: dipingeva a tocchi franchi, e con isprezzatura ingegnosa, figure piccole in chiese d'architettura gotica, o in solitudini, romiti, cappuccini; ovvero mariuoli sulle piazze, soldati ne’quartieri".
- ^ Lanzi, Luigi (1847). History of Painting in Italy; From the Period of the Revival of the Fine Arts to the End of the Eighteenth Century. III. Translated by Thomas Roscoe. London; Original from Oxford University, Digitized January, 2007: Henry G. Bohn. p. 287.
- ^ Spike 1986, p. 87.
- ^ Lanzi, p. 287.
- ^ Wittkower, 1993, p. 478