אמיליה (אותלו)

אמיליה היא דמות בטרגדיה אותלו מאת ויליאם שייקספיר, אותה ביסס על הסיפור "Un Capitano Moro" ("מצביא המורי") משנת 1565, מאת ג'ירלדי צ'ינתיו. במקור, הדמות מתוארת כצעירה וטהורה ומכונה בפשטות אשת הסמל, שהופכת לבת לווייתה של דסדמונה בקפריסין. אצל שייקספיר דמות זו נקראת אמיליה, אשתו של יאגו, הסמל של אותלו, והיא המלווה ואשת הסוד של אשתו של אותלו, דסדמונה. למרות שהיא נחשבת לדמות משנית, היא גולמה על ידי מספר שחקניות בולטות וביניהן ג'ויס רדמן, שהייתה מועמדת לפרס האוסקר על הופעתה בתפקיד זה בעיבוד הקולנועי משנת 1965, עם לורנס אוליבייה בתור אותלו.

אמיליה
Emilia

יוצרים	ויליאם שייקספיר

מקורות

מקור המחזה בסיפור משנת 1565, "Un Capitano Moro" מתוך קובץ הסיפורים "הקאטומיתי" מאת ג'ירלדי צ'ינתיו. סיפור זה אולי התבסס על תקרית אמיתית שהתרחשה בוונציה בערך בשנת 1508. על אף שלא הודפס תרגום אנגלי של הסיפור בתקופתו של שייקספיר, ייתכן כי הוא הכיר את המקור האיטלקי, את התרגום לצרפתית משנת 1584, וכן תרגום בכתב יד לאנגלית.

במקור, לדמויות בסיפור אין שם (למעט דסדמונה) והדמות של אמיליה של שייקספיר מכונה בפשטות 'אשת הסמל'. בנוסף אין גם אזכור לכך שהיא הייתה המלווה של דסדמונה, על אף שכן מתואר שהתלוותה לבעלה לקפריסין.

אשת הסמל של צ'ינתיו היא אישה צעירה, יפה וטובת לב, ונאמר עליה כי עקב מוצאה האיטלקי היא הייתה אהובה מאוד על אשתו של המורי, עימה בילתה את מרבית היום. בעלה הסמל, אינו חושב כלל על נדריו לאשתו, וחושק בדסדמונה, המאוהבת עמוקות במורי מבלי להבחין כלל בתשוקתו של הסמל.

בנוסף, אצל צ'ינתיו, הסמל גונב את המטפחת של דסדמונה מהאבנט שלה בזמן שהיא מבקרת בביתו ומחבקת את בתו בת השלוש. ההנחה היא שאשתו נוכחת, שכן המספר מבהיר מוקדם יותר בסיפור שדסדמונה בילתה לעיתים קרובות חלק מהיום עם אשת הסמל. עם זאת, אשתו אינה שותפה למעשהו.

כאשר דסדמונה משוחחת איתה על ההתנהגות של בעלה, מבהיר צ'ינתיו כי אשת הסמל מודעת למזימות של בעלה, אך שותקת משום שהיא מפחדת ממנו. היא מייעצת לדסדמונה לא לתת למורי כל סיבה לחשד, ולהבטיח לו את אהבתה ונאמנותה. לבסוף, במשפט האחרון של הסיפור, זמן רב לאחר הרצח של דסדמונה ולאחר מות הסמל, חושפת אשת הסמל את הידוע לה על מה שהתרחש בעבר.

תפקידה במחזה

ציור מאת לודוביקו מרצ'טי

אמיליה מוזכרת לראשונה בתמונה השלישית של המערכה הראשונה, כאשר אותלו מבקש מיאגו לאפשר לאשתו ללוות את דסדמונה לקפריסין, אך היא עצמה מופיעה לראשונה על הבמה רק בתמונה הראשונה של המערכה השנייה, כאשר היא יורדת לקפריסין עם יאגו, דסדמונה ורודריגו. היא מתלוצצת קצרות עם חבריה לפני שהיא עוזבת את הבמה, כביכול כחלק מפמלייתה של דסדמונה. היא מופיעה שוב בתמונה השלישית של אותה מערכה, כנראה כמלווה של דסדמונה, אף כי הדבר אינו מוזכר במפורש. בסוף תמונה זו, יאגו לבדו, זומם לגבי אמיליה כי " אשתי צריכה להשתדל אצל גברתה למען קאסיו - אֶתַפְעֵל אותה לזה".

בתחילת המערכה השלישית, מבקש קאסיו מאמיליה "סדרי לי רגע להחליף כמה מלים לבד עם דסדמונה" ואמיליה נעתרת; בתמונה השלישית של מערכה זו, אמיליה נוכחת בעת שיחתם של דסדמונה וקאסיו, וכן בהמשך כאשר דסדמונה דוחקת באותלו לקבל את הסגן. באותה תמונה, מוצאת אמיליה את הממחטה של דסדמונה, אבל יאגו חוטף אותה ממנה ואוסר עליה לגלות את מקום הימצאה. ואכן, בתמונה הרביעית, כאשר דסדמונה שואלת את אמיליה לגבי המטפחת, מכחישה אמיליה כל ידיעה עליה. לאחר שאותלו זועם על אובדן המטפחת, מנסה אמיליה לנחם את דסדמונה.

בתמונה השנייה של המערכה הרביעית, חוקר אותלו את אמיליה והיא עומדת בתוקף על חפותה של דסדמונה. בתמונה הבאה היא משוחחת עם דסדמונה על דעותיהן השונות אודות נישואים ונאמנות. אמיליה קובעת כי היא עצמה תנאף בעלה ירוויח מכך, וכן כי הבעלים הם אשמים תוך שהיא טוענת בעד שוויון וכבוד הדדי בנישואים.

אמיליה מופיעה לזמן קצר בתחילת המערכה החמישית, אז היא תוקפת מילולית את ביאנקה, לאחר ששמעה על מעורבותה לכאורה בתקיפה של קאסיו. בתמונה השנייה, היא מודיעה לאותלו על מותו של רודריגו ועל ניסיון הרצח של קאסיו. היא קוראת לעזרה ויאגו, מונטנו וגראטיאנו מופיעים.

כאשר אותלו אומר לה שיאגו סיפר לו על כך שדסדמונה "בוגדת" בו עם קאסיו, היא מאשימה אותו בחוסר יושר חמור, אשר הוביל לרצח בלתי מוצדק. כשהיא שומעת על המטפחת, היא חושפת את תפקידה ויאגו מאיים עליה, ואז הורג אותה בהזדמנות הראשונה. היא מתה כשהיא שרה את השיר של דסדמונה ומדברת על הטוהר שלה ואהבתה לאותלו, שרועה לצד גבירתה.

ניתוח דמותה

אמיליה היא דמות מינורית יחסית בחלק גדול מהמחזה; עם זאת, היא מהווה ניגוד בולט לדסדמונה הרומנטית והנאיבית, ומוכיחה כי היא עצמה אינטליגנטית וצינית, במיוחד בכל הנוגע לגברים ולנישואים, כמו למשל בדבריה לדסדמונה בתמונה השלישית של המערכה הרביעית, בהם היא מפרטת את החסרונות והפגמים של המין הגברי. היא גם מודה באותה תמונה כי הייתה מוכנה לנאוף אם התמורה לכך גבוהה מספיק, בניגוד חד לדסדמונה, שנראה שכמעט ואינה מסוגלת להאמין שכל אישה יכולה אפילו להרהר על מעשה שכזה:

"האמת, נדמה לי - כן הייתי, ומכסה אחרי שעושה. ברור, לא הייתי עושה דבר כזה בשביל איזו טבעת, חתיכת בד, חלוק, תחתוניות או מצנפות, או מותרות זוטות כאלה. אבל בעד כל העולם! אלוהים ירחם, מי לא תעשה לבעלה קרניים כדי לעשות אותו למלך? הייתי מסתכנת בטיפה של אבדון בשביל זה".

מיד לאחר מכן פורשת אמיליה בפני דסדמונה את משנתה על גברים ועל נישואים, ומתייחסת באופן פמיניסטי מובהק לנשים כטרף של התיאבון הגברי. היא מאשימה את הגברים במצבם של הנשים, ומאמינה בצורך בשוויון עד כדי כך שהיא מנסה לשכנע את דסדמונה לא להשלים עם קנאתו של אותלו.

אולם, בניגוד לעמדותיה, היא מנוצלת על ידי בעלה שלה (יאגו), אשר משתמש בחברות הקרובה בין אמיליה לדסדמונה כדי לגנוב את המטפחת של דסדמונה, על מנת שתשמש אותו להפללת דסדמונה וקאסיו בניאוף. אמיליה אמנם מסרבת לבקשתו לתת לו את המטפחת, אך יאגו חוטף אותה ממנה וכל שהיא יכולה לעשות הוא לשאול מה בכוונתו לעשות בה (מערכה שלישית, תמונה שלישית). בהמשך היא גם משקרת לדסדמונה ששואלת אותה היכן המטפחת, והיא עונה לה כי אינה יודעת. נראה כי על אף השקפותיה, נאמנותה של אמיליה חצויה בין בעלה לבין חברתה, ייתכן גם משום שהיא מודעת למעמדן הנחות של נשים באותה תקופה ולאפשרויות המוגבלות עד מאוד שיש להן. יש לציין כי היא אינה מודעת כלל למלוא תוכניתו של יאגו עד לסוף המחזה.

במהלך המחזה, אומר יאגו בשתי הזדמנויות שונות כי הוא חושד שאמיליה בגדה בו גם עם אותלו וגם עם קאסיו, מה שלעיתים יכול להיראות כמניע אפשרי למעשיו; עם זאת, יש בתוך המחזה מעט מאוד אינדיקציות, אם בכלל, המצביעות על כך שלחשדותיו יש בסיס כלשהו במציאות.

לאחר הרצח של דסדמונה, אמיליה שוב מפגינה את חשיבתה העצמאית ותפיסתה הפמיניסטית, כאשר היא מתעמתת עם אותלו תוך שהיא מתעלמת מאיומיו כלפיה. בנוסף, לאחר שהיא מבינה כי בעלה גרם לרצח, היא מוקיעה את מעשיו וחושפת את חלקה במציאת המטפחת והעברתה הלאה. על אף האומץ והישירות שלה, ואולי דווקא בגללם, גם היא נרצחת על ידי בעלה במהלך המערכה האחרונה.

קישורים חיצוניים

• הטקסט של המחזה באתר "שייקספיר ושות' - כתבים מאת שייקספיר ובני תקופתו מאת דורי פרנס"