אן ויטני
אן ויטני (באנגלית: Anne Whitney; 2 בספטמבר 1821 – 23 בינואר 1915) הייתה פסלת ומשוררת אמריקאית. היא יצרה פסלים באורך מלא וחזה של דמויות פוליטיות והיסטוריות בולטות, ועבודותיה נמצאות במוזיאונים מרכזיים בארצות הברית.
 | |
| לידה |
2 בספטמבר 1821 ווטרטאון (מסצ'וסטס), ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
23 בינואר 1915 (בגיל 93) בוסטון, ארצות הברית |
| זרם באמנות |
ריאליזם |
| יצירות ידועות |
Leif, the Discoverer |
  | |
ראשית חייה
עריכהאן ויטני נולדה בווטרטאון, מסצ'וסטס, ב-2 בספטמבר 1821.[1] היא הייתה הילדה הצעירה של נתנאל ראגלס וויטני הבן - שופט ושל סאלי, או שרה, סטון וויטני, שניהם היו צאצאים של מתיישבי ווטרטאון משנת 1635. היו לה אחות וחמישה אחים. המשפחה עברה למזרח קיימברידג' עד שוויטני הייתה בת 12 וחזרה לווטרטאון ב-1850.[2]
מלבד שנת הלימודים 1834–1835 שבה למדה בבית ספר פרטי של סמואל ליטל בבאקספורט, מיין, היא קיבלה את השכלתה ממורים פרטיים. ויטני נהנתה לכתוב שירה והייתה לה עניין בפיסול.
קריירה
עריכהמ-1847 עד 1849, היא ניהלה בית ספר פרטי קטן בסאלם, מסצ'וסטס, ולאחר מכן נסעה לבקר בני דודיה בניו אורלינס, דרך קובה, מדצמבר 1850 עד מאי 1851.[3] היא החלה ליצור פסלי דיוקן של בני משפחה בערך בשנת 1855.
בזמן שבו ויטני החלה ללמוד אמנות, לנשים היו הזדמנויות חינוכיות מוגבלות. בניגוד לסטודנטים גברים, נשים לא יכלו לקחת שיעורי ציור עם דומנים. בביקורים בגלריות לאמנות, פסלים של גברים עירומים צריכים היו לכסות את איברי המין לפני שהנשים יכלו להיכנס לגלריה. לא ניתן היה להשתמש ביציקות גבס של צורת האדם בכיתות חינוך משותף.[4] וויטני עברה לניו יורק כדי שתוכל ללמוד אנטומיה בבית חולים בברוקלין משנת 1859 ועד 1860, ולאחר מכן למדה רישום ודוגמנות באקדמיה של פנסילבניה לאמנויות יפות בפילדלפיה.
וויטני הייתה בחזית תנועת האישה החדשה. במקום ללכת בדרך מקובלת על נשים באמצע שנות ה-50 כדי לחקור את העניין שלה בשירה, היא האמינה שהיא יכולה לבטא בצורה מלאה יותר את דעותיה לגבי סיבות חברתיות באמצעות אמנות.[5]
היא יצרה את הפסל לורה בראון (1859), דמות של נערה צעירה, והציגה אותו באקדמיה הלאומית לעיצוב בניו יורק. הוא נמצא באוסף של המוזיאון לאמנות אמריקאית סמיתסוניאן.[6] כמו כן בשנת 1859, היא פרסמה כרך שירה שהיה אוסף שירים שפרסמה בעבר בעיתונים ובכתבי עת [8]. נאמר על שירתה, "כל מילה מכה, כל שורה נקייה, כאילו היא חצובה באבן. העט בידיה הופך להיות כמו אזמל הפסל, עד שאדם מטיל ספק אם לא השירה היא הנציגה המתאימה ביותר לגאונות שלה.[7]
יצירות אמנות סמליות
עריכה
ב-1860 היא הקימה סטודיו בווטרטאון.[8] שנתיים לאחר מכן שכרה סטודיו בבוסטון ליד ויליאם רימר, אמן ורופא, אצלו למדה. הוא ביקר את יצירותיה כשהחלה ליצור פסלים באורך מלא. היא יצרה פסל בגודל טבעי של ליידי גודייבה, ובמהלך מלחמת האזרחים, פסל גדול בשם אפריקה \. שניהם היו ביטויים של השקפותיה הפוליטיות. "אפריקה" ייצגה גזע שלם המשתחרר מעבדות וליידי גודייבה ייצגה גיבורה ששחררה את העניים ממסים מופקעים. הם הוצגו ב-1864 וב-1865 בבוסטון ובניו יורק. ליידי גודייבה, שהתקבלה בחיוב בתערוכות שלה, נמצאת במוזיאון דאלאס לאמנות, טקסס.[9] ב-1867 היא הציגה עבודות בגלריה בבוסטון של דה פריס.[9]
וויטני עברה לרומא בשנת 1867. בהיותה שם עבדה בעיר ולקחה חופשות ארוכות באירופה, כולל שני נסיעות למינכן להמשך לימוד, ולימוד טכניקות יציקה לעבודה בברונזה. ברומא, היא הצליחה ליצור יצירות באמצעות דוגמניות עירומות, שם לא מנעו זאת מאישה. יצירותיה מתקופה זו כוללות את כלדיאן "רועה" במוזיאון לאמנות מכללת סמית' ו"הלוטוס" במוזיאון ניוארק. היא התחברה לקבוצת אמניות ברומא.[10] [12] היא הכירה אמנים אמריקאים שהיו בפירנצה וברומא, כמו אדמוניה לואיס, הרייט הוסמר,[2]
בזמן שוויטני שהתה באיטליה, היה שם חוסר יציבות פוליטית, חברתית וכלכלית עקב הניסיונות לאחד את המדינה, שבמהלכם הייתה הממשלה החילונית החדשה במאבק עם האפיפיור.[11] היא יצרה את פסל הברונזה "רומא" בשנת 1869[12] כדי לייצג את "הדלות הרוחנית" שחוו האזרחים בשל האקלים הפוליטי, שסימלה האישה הקבצנית העתיקה. הוא הוצג בפילדלפיה, בוסטון ולונדון. בשנת 1870 כאשר העיר נכבשה על ידי כוחותיו של ג'וזפה גריבלדי, ולאחר מכן חזרה לרומא לשנה אחת לפני שעברה חזרה לארצות הברית בשנת 1871 ולאחר מכן הציגה את הפסל שלה של מנהיג האיטי טוסן לוברטור בבוסטון היא הקימה סטודיו בבוסטון ב-1872.
מונומנטים
עריכהבשנת 1875, היא הגישה דגם של צ'ארלס סאמנר לתחרות שנערכה על ידי ועדת האמנות של בוסטון. היא הכירה את הסנטור סאמנר[7] דרך אחיה אלכסנדר, שהיה חברו לכיתה של סאמנר באוניברסיטת הרווארד. הדגם של וויטני תאם את תכונותיו של סאמנר. היא תיארה אותו יושב על כיסא, בין השאר בגלל נוהגו של אמן יווני עתיק להציג אנשים בולטים יושבים כדי "לייצג כבוד." היא זכתה בתחרות, כולל קבלת כספי הפרס, עד שהשופטים הבינו שהם בחרו יצירה שנעשתה על ידי אישה; הם חשבו שזה לא הולם שאישה תפסל את רגליו של גבר. השופטים דחו את הצעתה ובחרו בפסל של תומאס בול. גם הזוג סאמנר וגם הזוג וויטני התאכזבו, אבל וויטני כתבה במכתב, "קבור את תלונתך; יידרש יותר מוועדת האמנות של בוסטון כדי להרוות אותי."[7]
בין המונומנטים הציבוריים הידועים שלה הוא פסלו של סמואל אדמס (1876) באוסף היכל הפסלים הלאומי בקפיטול האמריקאי, וושינגטון הבירה[13] וויטני נסעה לאיטליה בשנת 1875 כדי לרכוש את השיש עבור הפסל. במהלך הטיול היא למדה טכניקות פיסול צרפתי באקואן. העתק ברונזה וגרניט (1880) של הפסל של סמואל אדמס מותקן בבוסטון, שם נשא אדמס נאומים על השלטון והמיסוי הבריטי.[14]
חיים אישיים
עריכהלאורך כל בגרותה, היא הייתה תומכת בשימור יערות, זכויות נשים, ביטול העבדות ושוויון הזדמנויות חינוכיות לאפרו-אמריקאים. וויטני הייתה אינדיבידואליסטית, שחיה באופן עצמאי וגזרה את שערה קצר, מה שעצבן את שכניה הוויקטוריאניים.[15] היא כתבה על אופייה העצמאי באחד משיריה, "אתה מוזמן, עולם, לבקר, לקרקר את עצמך עד שתהיה צרוד אם תרצה." היא הייתה פעילה בחוגים פוליטיים, ספרותיים ואמנותיים ותמכה בפעילים ליברליים, פסלים ואמנים אחרים.[15] אחת מחבריה ותומכיה הייתה הסופרת אנני אדמס פילדס, שמצאה אותה כ"אישה חיה אצילית, פשוטה וחזקה.
היא רכשה בית בבוסטון ברחוב הר ורנון 92 ב-1876 והקימה סטודיו בקומה העליונה שלו. שש שנים מאוחר יותר היא רכשה חווה בשלבורן, ניו המפשייר, עם נוף המשקיף על הר וושינגטון, הר אדמס והר מדיסון. היא התגוררה בביתה ברחוב הר ורנון עד אוקטובר 1893,
היא חיה וחלקה את חייה עם אבי אדלין מאנינג (1836–1906), שהקדישה את חייה לוויטני.[16] וויטני מאנינג חיה באירופה בשנות ה-60 וה-70, ברומא, פירנצה ופריז. היה להם מה שכונה "נישואי בוסטון", כינוי למערכת יחסים ארוכת טווח בין נשים משכילות מהמעמד הגבוה, שהיה מקובל בקהילה. פילדס אמרה על הקשר, "שתי הנשים משלימות ומנחות זו את זו."
וויטני מתה ב-23 בינואר 1915 בבוסטון, מסצ'וסטס מסרטן ונקברה בקיימברידג' בבית הקברות מאונט אובורן לצד אבי אדלין מאנינג.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אן ויטני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Wilson, James Grant; Chisholm, Hugh, eds. (1900). "Whitney, Anne". Appletons' Cyclopædia of American Biography
- ^ 1 2 Edward T. James; Janet Wilson James; Paul S. Boyer; Radcliffe College (1971). "Whitney, Anne". Notable American Women, 1607–1950: A Biographical Dictionary. Harvard University Press. pp. 600–601.
- ^ Jules Heller; Nancy G. Heller (December 19, 2013). North American Women Artists of the Twentieth Century: A Biographical Dictionary. Routledge. pp. 576–577.
- ^ Eleanor Tufts (1992). "An American Victorian Dilemma, 1875: Should a Woman Be Allowed to Sculpt a Man?". Art Journal. 51 (1): 51–56.
- ^ Laura R. Prieto (2001). At Home in the Studio: The Professionalization of Women Artists in America. Harvard University Press. p. 167
- ^ "Search". Smithsonian American Art Museum
- ^ 1 2 3 "Anne Whitney". Watertown, Massachusetts Government site.
- ^ Rines, George Edwin, ed. (1920). "Whitney, Anne". Encyclopedia Americana – via Wikisource. "Lady Godiva". Smithsonian Institution Research Information System. 1861.
- ^ Melissa Dabakis (July 1, 2014). A Sisterhood of Sculptors: American Artists in Nineteenth-Century Rome. Penn State University Press. p. 111.
- ^ "Introduction, Anne Whitney Abroad, 1867–68". Nineteenth-Century Art Worldwide. Association of Historians of Nineteenth-Century Art (AHNCA).
- ^ Jacqueline Marie Musacchio (Fall 2013). "The Papers of Anne Whitney: Scholarship, Classes, and a Crowd-Sourced Transcription Project for Wellesley"
- ^ Jules Heller; Nancy G. Heller (December 19, 2013). North American Women Artists of the Twentieth Century: A Biographical Dictionary. Routledge. pp. 576–577
- ^ "Statue of Samuel Adams by Anne Whitney in Statuary Hall of the US Capitol". Library of Congress. 1946
- ^ "Samuel Adams". Boston Public Arts Commission. Archived from the original on February 7, 2017
- ^ 1 2 Mary Melvin Petronella (2004). Victorian Boston Today: Twelve Walking Tours. UPNE. p. 159
- ^ "Abby Adeline Manning (1836–1906)". Smithsonian Institution Research Information System.