אפוטרופוס (הלכה)

אדם הממונה על נכסי אחרים, בדרך כלל על נכסי יתומים קטנים
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן הערך עמוס בציטוטים, יש לפשט. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

על פי ההלכה, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס הוא אדם הממונה לפקח על נכסי אחרים, בדרך כלל של יתומים קטנים, ולטפל בצרכיהם.

מהותועריכה

מקור המילה אפוטרופוס הוא מיונית, ופירושה הוא אדם האחראי על מי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו, בהלכה המושג אפוטרופוס הורחב ומשמש לכל מי שממונה לטפל בענייני אחרים.

האפוטרופוס הנידון בהלכה הוא המטפל בנכסי קטנים, או בנכסי גדולים שאינם נמצאים כאן או שאינם בני דעת. לרוב השימוש במינוח הוא לגבי המטפל בנכסי יתומים קטנים.

בחז"ל אין התייחסות כשאדם ממנה בעצמו אפוטרופוס על נכסיו, שהרי אדם יכול לעשות בשלו כרצונו.

אופן מינויועריכה

אדם מתמנה לאפוטרופוס באחד משני האופנים הבאים: על ידי אבי היתומים בחייו, או על ידי בית דין לאחר מות האב, וכך הוא לשון הרמב"ם: "מי שמת והניח יורשין גדולים וקטנים צריך למנות אפוטרופוס שיהיה מתעסק בחלק הקטן עד שיגדיל, ואם לא מנה חייבין בית דין להעמיד להן אפוטרופוס עד שיגדילו שבית דין הוא אביהן של יתומים" (משנה תורה לרמב"ם, הלכות נחלות, פרק י', הלכה ה')

חובת המינוי היא כשחלק להם המוריש את הנכסים בחייו, או כשהגדולים אינם רוצים להתעסק בשותפות עם הקטנים אלא לחלק את הירושה, אבל אם הגדולים רוצים להיות בשותפות עם הקטנים ויכולים להשביח את הנכסים, עדיף כך[1].

במקרה שלא מינה המוריש אפוטרופוס הרשות ביד בית הדין להתעסק בעצמם בנכסי היתומים, והם נחשבים ג"כ לאפוטרופוס בהגדרתם, אלא אם כן יש צורך לדון על הנכסים שע"מ למנוע ניגוד עניינים על בית הדין למנות אפוטרופוס חיצוני, ויש אומרים שבכל מקרה העדיפות הראשונה להעמיד אפוטרופוס פרטי, שכן מן הסתם הוא פנוי לצורכי היתומים ולרווחתם יותר מבית הדין[2].

כמו כן ישנה אפשרות להיעשות אפוטרופוס באופן אוטומטי כשהיתומים בוטחים בו והוא נעשה אפוטרופוס דה פקטו[דרושה הבהרה].

העמדת אפוטרופסות ליתומים היא מצווה מהתורה[3], ותוקף פעולותיו הוא מדין זכין לאדם שלא בפניו, מאחר שכל פעולות האפוטרופוס הם לזכות היתומים[4].

תפקידועריכה

האפוטרופוס עושה כל הדרוש לעשות בנכסים כפי מה שיראה בטובת היתומים, ומכלכלם כפי הממון וכפי הראוי להם, לא יותר מדי ולא פחות מדי, ואף יכול למכור את נכסיהם המטלטלין, כדי להאכיל אותם, אבל לא בשביל להניח המעות, שמא יגנבו המעות, או משום שבח בית אביהם, שנוי וכבוד הוא להם.

כמו כן מוכר שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות, שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות ואין מוכר שדה רחוקה בשביל לקנות קרובה, ולא רעה בשביל לקנות יפה, שמא תשתדף אותה שקנה[5].

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.