ארתור אונגנד

ארתור אונגנד (3 באוגוסט 1879 מגדבורג26 באפריל 1947 פאלקנזה) – מזרחן וחוקר שפות שמיות גרמני.

חייועריכה

למד אשורולוגיה אצל היינריך צימרן ופרידריך דליטש וקיבל את הדוקטורט שלו בברלין בשנת 1903. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתחביר של חוקי חמורבי. לאחר מכן הוא המשיך את עבודתו כעוזר מחלקת מערב אסיה במוזיאונים המלכותיים בברלין. ב-1909 הוא קיבל משרה של פרופסור חבר לשפות שמיות באוניברסיטת ינה. בשנת 1913 הוא הפך לפרופסור מן המניין באוניברסיטת פנסילבניה. בשנת 1919 התמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה של גרייפסוואלד וב- 1921 באוניברסיטת ורוצלב.

תחומי מחקרועריכה

עניינו היה בעיקר באשור ובבבל, בעיקר בטקסטים הדתיים שלהם. הוא היה אחד העורכים של אוסף כתבי המזרח הקדום ותמונות לברית הישנה. הוא תרגם את האפוס של עלילות גילגמש ופרסם מהדורת טקסט של הפפירוסים הארמיים של יב.

כתב ספרי דקדוק של השפה העברית והסורית.


ספריועריכה

  • Babylonisch-assyrische Grammatik. Beck, München 1906; 2. Auflage (= Clavis linguarum semiticarum. P. 2) 1926; seit der 3. Auflage 1949 als Grammatik des Akkadischen; 6. Auflage, völlig neubearbeitet von Lubor Matouš, 2007, ISBN 978-3-406-02890-8.
  • Die Deutung der Zukunft bei den Babyloniern und Assyrern (= Der Alte Orient. Bd. 10.3). Hinrichs, Leipzig 1909.
  • Aramäische Papyrus aus Elephantine. Kleine Ausgabe unter Zugrundelegung von Eduard Sachau’s Erstausgabe, bearbeitet von Arthur Ungnad. Hinrichs, Leipzig 1911.
  • Das Gilgamesch-Epos. Neu übersetzt von Arthur Ungnad und allgemeinverständlich erklärt von Hugo Gressmann. Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 1911.
  • Hebräische Grammatik. Mohr, Tübingen 1912.
  • Syrische Grammatik (= Clavis linguarum semiticarum. P. 7). Beck, München 1913, 2., verbesserte Auflage 1932; zahlreiche Nachdrucke.
  • Die Religion der Assyrer und Babylonier (= Religiöse Stimmen der Völker. Band 3). Diederichs, Jena 1921.
  • Die ältesten Völkerwanderungen Vorderasiens. Ein Beitrag zur Geschichte und Kultur der Semiten, Arier, Hethiter und Subaräer (= Kulturfragen. Band 1). Selbstverlag, Breslau 1923.
  • Babylonisch-assyrisches Keilschriftlesebuch (= Clavis linguarum semiticarum. P. 8). Beck, München 1927.
  • Subartu. Beiträge zur Kulturgeschichte und Völkerkunde Vorderasiens. De Gruyter, Berlin/Leipzig 1936.