ארתור כהן (סופר ותאולוג)
| ערך ללא מקורות | |
ארתור אלן כהן (25 ביוני 1928 - 30 בספטמבר 1986) היה חוקר יהודי-אמריקאי, מבקר אמנות, תאולוג, מו"ל וסופר.
 | |
| לידה |
1928 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
1986 (בגיל 58 בערך) |
| מדינה |
ארצות הברית |
  | |
ביוגרפיה עריכה
כהן נולד בניו יורק בשנת 1928, היה בנם של איזידור מאיר ובס יונגר כהן, בנים למהגרים יהודים לאמריקה. את הרומן הראשון שלו פרסם בגיל 39, אך העיד על עצמו: "אני באמת כותב סיפורת מאז שהייתי צעיר מאוד. [...] תמיד כתבתי סיפורים." את לימודיו באוניברסיטת שיקגו החל בגיל 16, והשלים את התואר הראשון בשנת 1946. במהלך שנות לימודיו בשיקגו עבר כהן משבר אינטלקטואלי, אותו תיאר אחר כך במאמר האתנולוגי הרחב "מדוע אני בוחר להיות יהודי" (1959), ומפנה זו ניכר עד סוף ימיו. כהן שקל להתנצר, בהכירו באופיה הנוצרי של התרבות המערבית וספרותה המכוננת. עם זאת, עד מהרה הוא נקשר עם מילטון שטיינברג, הוגה דעות מוביל, והלה היפנה אותו לחינוך יהודי ולהעמקת זיקתו למורשתו כיהודי.
בשנת 1949 כהן השלים את התואר השני בפילוסופיה באוניברסיטת שיקגו בכתיבת תזה על סרן קירקגור ופרידריך ניטשה. תקופה קצרה למד באוניברסיטה העברית ובסמינר התאולוגי 'יוניון', ולאחר מכן החל דוקטורט בבית המדרש לרבנים באמריקה, והתמקד בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים. אולם בשנת 1951, כהן, המאוכזב מבית המדרש לרבנים, עזב מבלי שהשלים את הדוקטורט. במהלך לימודיו באוניברסיטה למד בהדרכתם של מאורות אינטלקטואליים רבים, דוגמת יואכים וואך, פאול טיליך, א"ק בראון, וריצ'רד מק'קון.
על אף שמורשתו האינטלקטואלית נשענת על ספריו, כהן מעולם לא התפרנס מן האקדמיה, וגם לא פרנס את עצמו רק מהוצאת כתביו. בשנת 1951, לאחר שעזב את הסמינר היהודי התאולוגי, הוא וחברו ססיל הרלי הקימו יחד את בית ההוצאה לאור Noonday Press. הייתה זו הוצאה-לאור קטנה, אך נדפסו בה יצירות של סופרים ברמה עולמית, כמו קרל יאספרס, לואיז בוגן, מצ'אדו דה עסיס, שלום עליכם, ויצחק בשביס-זינגר. בשנת 1955, הקים כהן בית הוצאה לאור נוסף: מרידיאן פרס, במסגרתו פורסם למשל ספרה של חנה ארנדט מקורות הטוטליטריות. כהן התמקד שם בעיקר בהדפסות מחודשות של ספרים כמו האינטואיציה היצירתית של ז'אק מריטיין באמנות ושירה ו"החיים שלי באמנות" של קונסטנטין סטניסלבסקי . עם זאת, שנות החמישים היו תקופת הזוהר של בתי הוצאה לאור דומים, ומרידיאן-פרס התחרתה בעוז עם מו"לים גדולים יותר בתחום. בשנת 1960 מכר כהן את הוצאת מרידיאן-פרס.
בראשית שנות החמישים פגש כהן את אשתו לעתיד, איליין לוסטיג (לבית פירסטנברג) . היא ובעלה הראשון, המעצב הגרפי אלווין לוסטיג, עברו לניו יורק בשנת 1951. במהלך תקופה זו אלווין לימד באוניברסיטת ייל. בשנת 1956 נישאו איליין וכהן; ונשארו נשואים עד מותו בשנת 1986. בני הזוג התגוררו במנהטן בשנים אלו. בנוסף לפרסומי ההוצאה לאור ועבודת עריכה, כהן אסף ספרים נדירים. הוא ואשתו ייסדו בשנת 1973 חנות ספרים עתיקה בשם אקס ליבריס, אשר "התמחתה בספרים ומסמכים של אמנות המאה העשרים, במיוחד דאדה, סוריאליזם וקונסטרוקטיביזם רוסי מוקדם." השילוב בין קווי העבודה המרובים של כהן לבין הקשרים הנרחבים של איליין לוסטיג בעולם האמנות הביא לכך שביתם בניו יורק היה מקום התכנסות לאמנים, מבקרים, חוקרים וסופרים בעלי השפעה של התקופה.
ארתור כהן כתב שש יצירות בדיוניות, ביניהן "הנגר" (1967), " מעשי גניבה" (1980) ו"אישה ראויה להערצה" (1983). זו האחרונה זכתה בפרס הספר היהודי הלאומי. רבים רואים ביצירה 'תקופתו של סיימון שטרן' (1973) את יצירת המופת של כהן. על הרומן הזה זכה כהן בפרס אדוארד לואיס וולנט בשנת 1973. הזכויות לעיבוד קולנועי של הרומן השלישי שלו, גיבור בזמנו, נרכשו בשנת 1976 על ידי ג'אלור הפקות, אך הסרט מעולם לא נוצר. יצירת הסיפורת האחרונה של כהן הייתה אמנים ואויבים (1987), אוסף של שלוש נובלות שפורסם לאחר מותו.
כתביו העיוניים עריכה
נוסף על מחקרו על 'מרטין בובר' (1957), כתב ארתור כהן גם את 'היהודי הטבעי והעל טבעי' (1962), ספר המתחקה אחר ההיסטוריה של התאולוגיה היהודית מסוף המאה ה -15, דרך הרנסאנס היהודי הגרמני, וממשיך בסקירתו עד ליהדות אמריקה. במסגרת זו כלל כהן את כל מה שנראה היה לו כזירה יהודית אמריקאית מלאת תקווה אך גם מעוררת דאגה. כהן ערך גם מקראה פופולרית על מחשבת ישראל, תחת הכותרת 'טיעונים ותורות: מקראה במחשבה יהודית לאחר השואה'. האנתולוגיה העצומה "המחשבה הדתית היהודית העכשווית" (1987), אותה ערך יחד עם פול מנדס-פלור, נתפרסמה רק לאחר פטירתו, והתקבלה היטב בציבור. אנתולוגיה זו אף הונפקה מחדש בכריכה רכה בשנת 2009, הפעם בכותרת: המחשבה הדתית היהודית של המאה העשרים, וזכתה לשבחים רבים בידי המבקרים.
חרף שאר תחומי כתיבתו ופרסומיו, נראה שיצירתו התאולוגית של כהן היא שנותרה בעלת ההשפעה הרבה ביותר. הרהוריו התאולוגיים באו לידי ביטוי הן באמצעות סיפורתו והן סיפורתו, הן במאמריו על יהדות והן על ספרות ואמנויות. עם זאת, את ההצהרות התאולוגיות המובהקות ביותר שלו אפשר למצוא בטקסטים כמו 'היהודי הטבעי והאל-טבעי', אם לא עכשיו, אימתי?', הטרמנדום' וכן במאמריו על מחשבת הדת היהודית בת זמננו.
