בית החולים צ'יסטה

ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בית החולים צ'יסטה, ידוע בשם "דער צ'יסטה שפיטאל"[1],או בשמו הרשמי "בית החולים לבני דת משה" היה בית חולים יהודי גדול ששכן בפרבר הנקרא צ'יסטה (Czyste) בוורשה.

היסטוריה עד למלחמת העולם השנייהעריכה

בית החולים לפני מלחמת העולם הראשונהעריכה

בית החולים הוקם בשנת 1837 על ידי קבוצת יהודים בעלי הון, ביניהם חסידים אך רובם מתבוללים. בית החולים לא היה גדול במיוחד, לפני מלחמת העולם הראשונה היו בו רק 250 מיטות אך עם הזמן גדל, בהתאם לגידול האוכלוסין והגיע ל-400 מיטות. כשהצפיפות בבית החולים עלתה, עקב אוכלוסיית היהודים שהלכה וגדלה החליטו רופאי בית החולים לפעול למען הקמת בית חולים נוסף והוא נפתח ב-1902.

בבית החולים היו כל המחלקות הנחוצות, ביניהם אפילו מחלקה לאשפוז חולי רוח שנפתחה ב-1911. בית החולים אף נחשב לפורץ דרך בתחומים שונים, לדוגמה: בו הוקמה המחלקה הראשונה בפולין לריפוי פיזיקאלי ובמרפאה לאשפוז יום בבית החולים היו מכשירים מאוד מתקדמים לאותה תקופה.

בית החולים במלחמת העולם הראשונהעריכה

בזמן מלחמת העולם הראשונה לא הפסיק בית החולים לפעול ובסיומה הוא הורחב. מבנה בית החולים ששודרג, הציוד המשוכלל והיחס החם והמקצועי של הרופאים יצרו לבית החולים שם טוב בוורשה והסביבה. אך מספר האחיות בבית החולים היה קטן ולכן בשנת 1923 הוקם לצידו בית ספר לאחיות סיעודיות.

בית החולים לפני מלחמת העולם השנייהעריכה

בית החולים ברגעים האחרונים שלפני המלחמה היה במצב טוב מאוד. בשנת 1938 היו בו כבר 1,174 מיטות, למעלה מארבעה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בוורשה טופלו בו בשנים 1937-1936, מספר העובדים עמד על 488, התקציב השנתי בו הגיע ל-2,200,000 זלוטי ויותר ממחציתו ממומן על ידי העירייה. בנוסף, הרופאים זכו להערצה מצד היהודים והלא-יהודים בשל הכשרתם המקצועית הגבוהה והמסירות. מנהלי המחלקות היו רופאים ומדענים יהודים ידועים בכל פולין. המפורסמים ביניהם, הד"ר סולובייצ'יק המנתח המפורסם, הפרופ' פלטאו, רופא העצבים המפורסם ורופאים אחרים כד"ר ורטהיים, ד"ר כהן, ד"ר קליין ואחרים.[1] בבית החולים ערכו מחקרים רבים ופרסמו אותם. מכל פולין הגיעו אליו מטופלים יהודים ומתמחים שבתי החולים היו סגורים בפניהם עקב האנטישמיות.

היסטוריה במלחמת העולם השנייהעריכה

בזמן מלחמת העולם השנייה אפשר לחלק את התקופות לחמש:

תקופה ראשונה: מראשית המלחמה בספטמבר 1939 עד המעבר לגטו בראשית 1941עריכה

הגרמנים הגיעו לוורשה והחלו להפגיז את העיר. עם תחילתן של הפצצות החל הצוות הרפואי לקלוט פצועים שנפגעו מהפצצות. בית החולים עצמו היה מופגז דבר שסיכן את העובדים ואת החולים. אחת הפצצות נחתה באחת מהמחלקות הכירורגיות דבר שצמצם את כמות החולים שבהם ניתן היה לטפל. בהמשך מחלקות נוספות נהרסו ובית החולים נותר ללא מכבסה, יכולת הסקה או מטבח. כתוצאה מפגיעות רבות במבנה גם מערכות החשמל, הגז והמים הפסיקו לפעול ועל הרופאים היה לטפל בחולים בתנאים בלתי נתפסים. כדי להתמודד עם המצב היה עליהם להביא מים מהנהר ולחטא מכשירים במכונת כביסה. קושי נוסף היה העדר רופאים שכן חלק מן הרופאים הלכו לעזור בחזית מל הגרמנים לפי בקשת ממשלת פולין.

בית החולים היה עסוק מאוד, חולים רבים הגיעו אליו בכל יום חיילים ואזרחים פולנים ויהודים, מספרם היה כה רב שהיה על הצוות הרפואי לפנות מטופלים שהתאשפזו לפני המלחמה כדי לפנות מקום למטופלים חדשים. למען המחשה, בית החולים היה כה עמוס שבוצעו בו 30 עד 40 ניתוחים ביום והוא עבד 24 שעות ללא הפסקה.

לאחר 27 ימי הפגזה הגיעה התפוסה בבית החיים לשיאה - 5000 פצועים. ביום זה נודע על כניסת הגרמנים לעיר. תחת הכיבוש הגרמני היה קשה מאוד לנהל את בית החולים. לא ניתנה אספקה ולא כסף (הגרמנים לא שילמו למי שעבד בבית החולים היהודי), הרופאים חיו בפחד שיגרשו אותם ואת בני משפחתם מביתם בזמן שהם בעבודה ורופאים יהודים נשלחו למעצר על ידי הגסטאפו דבר שצמצם את מספר הרופאים והקשה על הטיפול. השלטון הגרמני טען שלא יתערב בניהול אך למרות זאת שלח את מנהל בית החולים הנוכחי להורג ומינה מנהל חדש.

לאחר מכן חלו על בית החולים גלגולים רבים, מבית חולים צבאי אזרחי הוא הפך לאזרחי בלבד, לאחר מכן בשל הריבוי בחיילים פצועים הוא הפך לצבאי בלבד. בהמשך צווה על בית החולים להיות יהודי בלבד, כל הגלגולים הללו פגעו במטופלים שנאלצו לעבור לבתי חולים אחרים בכל פעם ששונה אופיו של בית החולים. המגפות בפולין גברו ובית החולים הפך לבית חולים למגפות, באותו זמן יצא צו שאוסר על רופאים ואחיות יהודים לצאת מבית החולים בטענה שהם אלו שמפיצים את המחלות. על האחיות היה לברוח אחת לתקופה מחלון בחדר המתים כדי ללכת לטפל בילדיהם שנותרו לבד בבית.

כעבור חצי שנה של כיבוש גרמני הפך בית החולים לבית החולים היהודי היחיד באזור ואליו הובאו כל היהודים כיוון שבשאר בתי החולים היהודים נדחו.

תקופה שנייה: מראשית 1941, עם המעבר לגטו, עד הגירוש הגדול ביולי 1942עריכה

בראשית 1941 החלה להתפשט השמועה על פתיחת הגטו. נשאלה השאלה, האם בית החולים יהיה בשטח הגטו, והוחלט שלא. בשבוע וחצי הראשונים היה בית החולים מחוץ לשטח הגטו. בהמשך ינואר של אותה שנה הועבר בית החולים לתוך שטח הגטו. המעבר יצר אי סדר ובלבול בקרב הסגל הרפואי שהובילו להזנחת החולים.

בשבועיים הראשונים בהם הגטו היה סגור לא יכלו הרופאים בתוך הגטו לטפל בחולים שבבית החולים (שעוד לא עבר) והרופאים שהיו מחוץ לגטו לא יכלו לטפל במי שבתוך הגטו. כתוצאה מכך החולים נפגעו. כדי להגיע לבית החולים היה על הרופאים שבגטו להשיג אישור יציאה ומי שלא השיג אישור נשאר לגור בבית החולים. היציאה מהגטו התנהלה בצורה מסודרת וקפדנית, הרופאים צעדו בשורה שמורה על ידי חיילים. היציאה מהגטו הייתה מאורע משפיל בגלל פולנים וגרמנים אנטישמים שזרקו אבנים על השיירה שעברה.

לאחר חיפושים רבים אחר מבנה מתאים בשטח הגטו לבית החולים עדיין לא נמצא מבנה מתאים לקיום בית חולים בעל מחלקות שונות המסוגל להכיל מעל 1000 אנשים. למרות זאת הוחלט להעביר את בית החולים לכמה מבנים שונים (מהלך שהקשה על הטיפול בחולים וגרם לפגיעה בהם). המעבר היה לא פשוט הרבה מהציוד הרפואי הוחרם בדרך. השלטון הגרמני אסר הכנסת ציוד רפואי מתקדם לבית החולים לכן היה צריך להבריח אותו בתוך כרים עליהם ישנו החולים שהועברו, היתרון בשיטה זו היה שהחיילים לא בדקו בצורה יסודית את הרכבים בהם היו החולים כי פחדו להידבק. לאחר המעבר שונה שם בית החולים ל"צ'יסטה - בית החולים היהודי למחלות מידבקות".

התנאים היו בלתי נתפסים, שלושה חולים היו צריכים לחלוק מיטה אחת, מתים וחיים שכבו יחד באותה מיטה כי לא היה מי שיפנה את הגופות, הצוות הרפואי והחולים רעבו ולא היה מספיק כוח אדם. אחת הדוגמאות לתנאים הקשים היא המחסור בכלים לעירוי, במקום מכשיר עירוי היה על סטודנטים לרפואה להזריק מנות נוזלים מזרק אחר מזרק במנות של 40 מיליליטר בכל פעם. דוגמה נוספת היא המחסור בתרופות, הגרמנים לא הרשו הכנסת תרופות לגטו, לכן "טופורול" החברה לעידוד חקלאות בקרב יהודים שתלה את צמח הקמומיל בסתר כדי שישמש כסם בטיפולים השונים. בגלל התנאים הקשים ניסו תושבי הגטו להימנע מלשלוח את קרובי משפחתם החולים לבית החולים ורופאים הגיעו עד לבית החולה כדי לטפל בו בסתר (תמורת תשלום רב).

הרופאים השתדלו להמשיך בשגרה הרפואית שהתקיימה לפני המלחמה ולשמור על רמה מקצועית גבוהה. לכן הם המשיכו בישיבות צוות רציניות בהן הם דנו במחלות השונות ובדרכים לטפל בהן.

בתקופה זו החלה מחלת הטיפוס ומחלות מידבקות נוספות להתפשט למגפות שגרמו ללחץ רב בבית החולים ולתמותה של מטופלים ואנשי צוות רבים. אך בהמשך השנה ניתן היה לראות ירידה בתחלואה במחלות השונות ושיפור במצבם של רבים מהחולים. את הנתונים הללו ניתן לזקוף גם לזכותו של בית החולים שכנראה, למרות התנאים הצליח לתפקד.

תקופה שלישית: מהגירוש הגדול ב-21 ביולי 1942 עד אקציית ספטמבר 1942עריכה

ב-22 ביולי 1942 פורסם ברחובות הגטו צו הדורש מהיהודים לעבור מוורשה למזרח. כך החלו הפינויים מהגטו למחנות. צוות בית החולים לא פונה אך פעילות בית החולים פסקה לזמן קצר. מבנים רבים שלו נהרסו ואחד מהם הפך למרכז השילוחים בו נעצרו יהודים לפני העלייה לרכבות. במרכז זה היהודים סבלו קשות, הנשים נאנסו בלילות, משפחות נחטפו ונרצחו בלילות ובכל פעם שהגיע נגלה חדשה של משולחים הם נאלצו לנקות את הזוהמה והמתים מהחדרים במרכז השילוחים.

לאחר זמן מה בית החולים חזר לעבוד אך פעילותו צומצמה שכן ככל שגברו הגירושים צומצם שטח הגטו ואיתו נלקחו לבית החולים חלק מהמבנים ולכן המחלקות השונות חוברו. נוצר מצב שחולים במחלות מידבקות שכבו באותה מיטה עם חולים במחלות לא מדבקות דבר שסיכן את החולים.

בסלקציות לגירושים דילגו על בתי החולים. אולי כדי להראות שהנאצים אינם רוצים לפגוע ביהודים ולכן דואגים לחולים. השערה נוספת היא שהם דילגו על בתי החולים כי לא רצו להידבק. היהודים, שלא רצו להילקח למחנות ניסו למצוא מקום מקלט בבית החולים והוא הפך גם למקום מסתור ליהודים שלא חלו. אפילו היו רופאים ששברו גפיים של קרובי משפחה כדי שיוכלו לאשפז אותם.

אך המחסה לא נמשך לאורך זמן, ב-15 באוגוסט 1942 דרשו הגרמנים להקטין את מספר החולים בבית החולים ולכן ועדה של שלושה רופאים יהודים נאלצה לקבוע מי הולך. המצב בו יהודים צריכים להחליט אילו יהודים יישרדו ואילו לא הכניס את הרופאים לפאניקה.

תקופה רביעית: מהאקציה בבית החולים בספטמבר 1942 עד ינואר 1943עריכה

ב-6 בספטמבר 1942 התקיימה האקציה האכזרית שכונתה "דוד". לקראת אקציה זו יצא צו שדרש מכל היהודים להתרכז בין ארבעה רחובות. גם על בית החולים היה לעבור למבנה חדש באחד מהרחובות הללו, תוך שלוש שעות בלבד נאלצו הרופאים להעביר למעלה מ-1000 חולים לאחד הסניפים שהיה קטן ומיועד לפחות מ-270 חולים. המעבר היה קשה ומותח שכן זו היא משימה כמעט בלתי אפשרית אך לבסוף השלים צוות בית החולים את המעבר. במבנה החדש גברה הצפיפות ומצבם של החולים החמיר.

באותה תקופה התנהלה סלקציה שקבעה מי נשלח למחנות ומי לא. כחלק מהסלקציה הוטל על מנהל בית החולים להעניק "מספרי חיים" (זכות לא להישלח למחנות). נוצרה דילמה אתית קשה כיוון שלא כל עובדי בית החולים יכלו לקבל מספר חיים ומרבית מהעובדים נידונו למוות. הבחירה נעשתה על ידי קריטריונים התואמים את צורכי בית החולים לדוגמה, רק הצעירים או רק הרווקים הו מקבלים מספרי חיים. בנוסף נדרש הסגל הרפואי לדלל 90% מהחולים ואכן אותם חולים נשלחו למחנות.

בשלב זה של המלחמה הנאצים ירו חופשי ברחובות הגטו. בית החולים עבד ללא הפסקה בהוצאת כדורים ותפירת פצעים. בגטו כבר הבינו שהנאצים מתכננים להשמיד את כולם ולכן נעשו ניסיונות רבים לברוח. צוות בית החולים תרם רבות לחלק מהבריחות. למשל זקנים הוברחו בתוך ארונות קבורה או בתוך אמבולנסים על ידי צוות בית החולים (מסיבה לא ברורה התאפשר לצוות הרפואי לצאת מהגטו אל בית הקברות). מקרה נוסף מספר על אחות בית החולים שסיממה ילדים כדי שלא ירעישו והבריחה אותם תחת גלימת האחיות שלה ממרכז השילוחים. נעשו גם ניסיונות למנוע מילדים את הסבל שבקרונות המוות, כך עשתה רופאת ילדים שהשקתה את הילדים במורפיום ממית בזמן האקציה.

בתקופה זו פעלו גם מחתרות בגטו. פעילי המחתרת שנפצעו לא יכלו להיות מובלים לבית החולים באופן גלויי כי היו נורים בשל היותם מורדים. כדי לטפל בהם הגיעו הרופאים והאחיות אל הבונקרים של המחתרות כדי לטפל בפצועים. במהלך הטיפול נחשפו הרופאים לסודות רבים במחתרת ובכך למעשה הפכו לחלק בלתי נפרד ממנה.

תקופה חמישית: מינואר 1943 עד המרד ב-19 באפריל 1943עריכה

באקציה שהתרחשה מה- 18 עד 22 בינואר 1943 חוסל בית החולים. הנאצים פינו את החולים באכזריות ללא התחשבות במצבם הבריאותי. על האקציה נודע ערב קודם ולכן מי שיכל ללכת מצא מקום מסתור אך מי שהיה מרותק למיטה נורה במיטתו במהלך האקציה. עובדי בית החולים התחבאו בעליות הגג ובמרתפים של בית החולים. באקציה זו נשלחו 6,000 איש לטרבלינקה ונרצחו 800 חולים ו-80 אנשים מהצוות הרפואי.

לאחר האקציה עלתה השאלה - האם לפתוח מחדש את בית החולים. המתנגדים טענו שאין טעם להמשיך להציל חיים כשהנאצים יורים בהם למחרת. מנגד, התומכים טענו שכרופאים עליהם להמשיך לנסות להציל חיים עד רגעיהם האחרונים. לבסוף הוחלט לפתוח מחדש את בית החולים.

ב-18 באפריל 1943 החל המרד המזוין של המחתרת היהודית. חלק מהרופאים והאחיות הצטרפו למחתרת. בית החולים שימש כמקום מפלט וסיוע לנפגעים. לאחר המרד שרדו מצוות בית החולים רק כמה רופאים בודדים שהסתתרו בבונקרים בזמן המרד. זה היה סוף סיפור הרפואה היהודית בגטו ורשה.

ראו גםעריכה

  • מחקר הרעב בגטו ורשה
  • מרים עופר, חלוק לבן בגטו, מבט על קורות הרפואה היהודית בשואה, ירושלים: יד ושם, 2015, במיוחד עמ': 62-63, 143-195

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בית החולים צ'יסטה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 נח זבולוני, חרות, 31.7.1963, עמ' 4