בלונדי (כלבה)
בלונדי (בגרמנית: Blondi; 1941 – 29 באפריל 1945) הייתה כלבתו של אדולף היטלר, מנהיג גרמניה הנאצית. הכלבה זכתה לפרסום רב על ידי מערכת התעמולה הנאצית. באפריל 1945, סמוך להתאבדותו, הורה היטלר לתת לבלונדי את כמוסות הציאניד שהוצעו לו, כדי לבדוק את יעילותן, ובכך הוא הביא למותה.
 | |
| אדולף היטלר עם בלונדי | |
| לידה |
1941 בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה, צ'כיה  |
|---|---|
| מוות |
29 באפריל 1945 (בגיל 4 בערך) ברלין, גרמניה |
| מין | כלב הבית |
| גזע | רועה גרמני |
| זוויג | נקבה |
| בעלים | אדולף היטלר |
| ידועה בשל | כלבתו של אדולף היטלר |
| תקופת הפעילות |
? – 29 באפריל 1945 |
  | |
היסטוריה
עריכה
בלונדי ניתנה להיטלר בשנת 1941 כמתנה ממרטין בורמן, מבכירי המשטר הנאצי. משרתו האישי של היטלר, היינץ לינגה העיד לאחר המלחמה כי היטלר לא היה מסוגל ליצור קשרים רגשיים עם בני אדם וכי ידידתו הטובה ביותר הייתה בלונדי. את מזונה קיבלה הכלבה בשעה שבה סעד היטלר את ארוחותיו, והיא אכלה לצדו לעיתים קרובות. כשבלונדי חלתה היטלר הורה להביא למענה ביצים ובשר רזה ודרש לקבל דיווחים יומיים על מצבה. לדברי לינגה, "היה לו קל יותר לחתום על גזר דין מוות לקצין בצבא מאשר לעכל ידיעה שלילית על מצבה של הכלבה".
לעומת זאת, מזכירתו של היטלר, טראודל יונגה, סיפרה ברבות הימים כי פילגשו של היטלר אווה בראון תיעבה את הכלבה, ולעיתים הייתה בועטת בה.
בלונדי הפכה לגיבורת תרבות. היא כיכבה בתעמולה הנאצית, שביקשה להציג את היטלר כחובב חיות. פוסטרים שלה עם בעליה נמכרו ברחבי גרמניה. בעקבות פרסומה של בלונדי, גרמנים רבים אימצו כלב מזן רועה גרמני משלהם.[1]
ב-16 בינואר 1945, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, עבר היטלר לגור בפיהררבונקר בברלין, ולקח איתו לשם את בלונדי. שם הוא הרבה לשחק עמה, ואף הרשה לה לישון במיטתו.[1] בתחילת אפריל 1945 המליטה בלונדי בבונקר חמישה גורים שבניו של יוזף גבלס ששהו אז בבונקר, נהגו לשחק איתם. היטלר העניק לאחד הגורים את השם "וולף", השם הפרטי האהוב עליו והמתקשר לשמו, אדולף.[2] היטלר נהג ללכת מדי יום למכלאת הכלבים וללטף את הגור וולף, שאף אדם אחר לא הורשה לגעת בו.[3]
מותה
עריכהבימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה אמר היטלר: "אני מוקף מכל עבר רק בוגדים ובגידות, רק המזל הרע נאמן לי - המזל הרע ובלונדי, כלבת הרועים שלי".
ב-29 באפריל 1945, לאחר שחיילי הצבא האדום כבר כבשו חלקים נרחבים מברלין, הורה היטלר לכלבן שלו, סמל פריץ טורנוב, להרעיל את בלונדי. הוא אמר שאסור שהחיה תיפול בידי הרוסים, והוסיף כי רק המחשבה על כך עושה אותו חולה. כן הייתה להיטלר מטרה נוספת - בדיקת יעילותן של כמוסות הציאניד[1] שסופקו לדיירי הבונקר על ידי רופאו ד"ר לודוויג שטומפפגר. טורנוב פתח את פיה של בלונדי וריסק לתוכו במלקחת את כמוסת הציאניד. הכלבה צנחה מיד על צידה "כאילו נפגעה ממכת ברק", לפי דיווחו של אחד העדים. היטלר לא רצה להיות נוכח בהמתה אבל לאחר מכן בא כדי "להיפרד לשלום מהכלבה". אחד העדים סיפר שהיטלר נראה כאילו עטה על עצמו "מסכת מוות משלו ובלי לומר מילה...הסתגר בחדרו". מותה של בלונדי התקבל בעצב על ידי האנשים שנותרו בבונקר. ארנה פליגר, אחות ששהתה בבונקר, סיפרה כי מותה של בלונדי השפיע על הנוכחים יותר מהתאבדותה של אשתו של היטלר אווה בראון.[1][4]
לאחר מכן לקח טורנוב את חמשת הגורים מידי ילדיו של גבלס, העלה אותם לגינת לשכת קנצלר הרייך וחיסל אותם ביריות. בהמשך, מצאו חיילי הצבא האדום במקום את שרידיה של בלונדי ושל אחד הגורים.
כלבים אחרים
עריכהבשנת 1921 היה בבעלותו של היטלר כלב מגזע רועים גרמני בשם פוצ'ל. הכלב קפץ לתוך השוחה בה התחפר היטלר במהלך מלחמת העולם הראשונה ונשאר עמו שם כשנה וחצי. היטלר שהעריץ צייתנות ונאמנות פיתח מאז יחס מיוחד לגזע זה. בסופו של דבר פוצ'ל נעלם, ככל הנראה נגנב.[3]
הוא קיבל רועה גרמני לפני כן בשם "פרינס" ב-1921, במהלך שנות העוני שלו, אבל הוא נאלץ לאכסן את הכלב במקום אחר. עם זאת, הכלב הצליח להימלט ולחזור אליו. היטלר, שהעריץ את הנאמנות והציות של הכלב, פיתח לאחר מכן חיבה גדולה לגזע הרועה הגרמני.[5]
היה לו גם רועה גרמני בשם "מוקל".[6] לפני בלונדי, להיטלר היו שני כלבי רועה גרמני, אם [ילידת 1926] ובת [נולדה בקירוב. 1930] - שניהם בשם "בלונדה". בחלק מהתמונות שצולמו במהלך שנות ה-30, ה"בלונדה" הצעירה מתויגת בטעות כ"בלונדי" (ברוב המקרים כתובות תצלומים נכתבו מאוחר יותר).[7]
במאי 1942 קנה היטלר רועה גרמנית צעירה נוספת "מפקיד זוטר בסניף הדואר באינגולשטדט" כדי לשמור על חברה ל"בלונדי".[8] הוא קרא לה "בלה".[9]
יחסו של היטלר לכלביו
עריכההיטלר קינא לכלבים שלו והתעצבן כשהם גילו חיבה לאנשים אחרים.[10][11] הרופא פרדיננד זאורברוך טען שבשנת 1942 איים היטלר להרוג את הכלבה בלונדי בגלל שזאורברוך שיחק איתה.[12][13] למרות שבאופן כללי הוא לא אהב חתולים, היטלר פיתח גישה קנאית דומה לגבי חתול שנקלע למפקדה שלו במאורת הזאב.[14]
היטלר היה קפדן מאוד כלפי הכלבים שלו, וכעס מאוד כשהם לא צייתו לו.[15] לעתים קרובות הוא נהג להכות אותם בהזדמנויות כאלה.[16] מריה רייטר, נערה שהיטלר יצא איתה בסוף שנות ה-20, סיפרה על אירוע שבו הכלבים שלהם רבו זה עם זה, ואז "היטלר התערב פתאום, כמו מטורף הוא היכה את הכלב שלו בשוט הרכיבה שלו [...] וטלטל אותו באלימות בקולר שלו".[17][18] כששאלה אותו איך הוא יכול להיות כל כך אכזרי כלפי הכלב שלו הוא אמר "זה היה הכרחי".[18]
לקריאה נוספת
עריכה- יואכים פסט: בתוך הבונקר של היטלר-14 הימים האחרונים, הוצאת "אחוזת בית", 2006.
- אנטוני ביוור: נפילת ברלין, הוצאת "יבנה", 2003.
קישורים חיצוניים
עריכה
Hitler's Dog Blondi, סרטון באתר יוטיוב- בלונדי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4
אבנר שפירא, למה הנאצים אהבו כלבים?, באתר הארץ, 7 באפריל 2013
- ^ A. Bullock ; Hitler: A Study in Tyranny ; Penguin Books, 1962. Page 785.
- ^ 1 2 חיות וחברה, ליטוף של צורר: הכלבים של היטלר, 2 במאי 2011
- ^ הדר פרבר, מותו של כלבו של היטלר השפיע עלינו יותר מהתאבדותה של בראון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 2 במאי 2005
- ^ Boria Sax, Animals in the Third Reich: Pets, Scapegoats, and the Holocaust, A&C Black, 2000-01-01, ISBN 978-0-8264-1289-8. (באנגלית)
- ^ von Schirach, Baldur (1967). Ich glaubte an Hitler. Mosaik Verlag. p. 106.
- ^ "Distant Relatives". Abby K-9. במרץ 2006. אורכב מ-המקור ב-9 בנובמבר 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Goebbels' Diary, 30 May 1942: " He [Hitler] has bought himself a young German Shepherd dog called "Blondi" which is the apple of his eye. It was touching listening to him say that he enjoyed walking with this dog so much, because only with it could he be sure that [his companion] would not start talking about the war or politics. One notices time and time again that the Führer is slowly but surely becoming lonely. It is very touching to see him play with this young German Shepherd dog. The animal has grown so accustomed to him that it will hardly take a step without him. It is very nice to watch the Führer with his dog. At the moment the dog is the only living thing that is constantly with him. At night it sleeps at the foot of his bed, it is allowed into his sleeping compartment in the special train and enjoys a number of privileges...that no human would ever dare to claim. He bought the dog from a minor official in the post office in Ingolstadt."
- ^ Dowd, Maureen (13 ביולי 2011). "Opinion: Hitler's Talking Dogs". The New York Times. נבדק ב-6 בינואר 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Speer, Albert (2015). Inside The Third Reich: The Classic Account of Nazi Germany by Hitler's Armaments Minister (באנגלית). Orion. ISBN 978-1-4746-0338-6.
I avoided, as did any reasonably prudent visitor to Hitler, arousing any feelings of friendship in the dog. That was often not so easy, especially when at meals the dog laid his head on my knee and in this position attentively studied the pieces of meat, which he evidently preferred to his master's vegetarian dishes. When Hitler noticed such disloyalty, he irritably called the dog back.
- ^ Callan, Paul (2009-06-27). "I was Hitler's secretary". Express.co.uk (באנגלית). נבדק ב-2025-02-15.
One sure way to irritate the Führer was to make an excessive fuss of his pet dogs. He was noticeably selfish in his desire for their unflinching affection and if they responded to stroking from anyone else, Hitler became visibly irritated.
- ^ Mohnhaupt, Jan Wolf (2022). Animals Under the Swastika (באנגלית). University of Wisconsin Press. pp. 25–26. ISBN 978-0-299-33800-8.
- ^ Ferdinand Sauerbruch (1956). Das war mein Leben. Bertelsmann.
- ^ Schroeder, Christa (2009). He Was My Chief : the Memoirs of Adolph Hitler's Secretary. Frontline Books. pp. 105–106. ISBN 978-1-84832-536-4.
- ^ Moorhouse, Roger; Dietrich, Otto (2023). The Hitler I Knew: The Memoirs of the Third Reich's Press Chief (באנגלית). Greenhill Books. ISBN 978-1-78438-997-0.
- ^ Lambert, Angela (2014-09-02). The Lost Life of Eva Braun: A Biography (באנגלית). Macmillan + ORM. ISBN 978-1-4668-7996-6.
- ^ Marrus, Michael Robert (2011-08-02). The Origins of the Holocaust (באנגלית). Walter de Gruyter. ISBN 978-3-11-097049-4.
- ^ 1 2 Rosenbaum, Ron (2014-07-08). Explaining Hitler: The Search for the Origins of His Evil, updated edition (באנגלית). Grand Central Publishing. ISBN 978-0-306-82319-0.
