בן טילט

פוליטיקאי בריטי
בן טילט ב-1920

בנג'מין (בן) טילט (11 בספטמבר 1860 - 27 בינואר 1943) היה סוציאליסט בריטי, מנהיג איגוד מקצועי ופוליטיקאי. טילט היה ממנהיגי ה-"The New Unionism" של 1889, שהתמקד בארגון עובדים לא מקצועיים. הוא מילא תפקיד מרכזי בהקמת איגוד עובדי הנמל, והיה ממנהיגי השביתות הגדולות בנמלים במהלך 1911–1912. טילט תמך בהתלהבות במאמץ המלחמתי של מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה נדחק הצידה מעמדת השפעה בידי סגנו, ארנסט בווין, במהלך האיחוד שיצר את "איגוד עובדי התעבורה והעובדים הכלליים"(אנ') בשנת 1922, ונותר כפוף לבווין[1].

חייו המוקדמיםעריכה

טילט נולד בעיר בריסטול, ועבד מגיל צעיר בשורה של עבודות כפיים. בגיל שמונה החל לעבוד בבית חרושת ללבנים. לאחר מכן עבד כילד-אמן בקרקס "ריסלי" במשך שנתיים. בגיל 12, שירת שישה חודשים על סיפונה של ספינת דיג, ולאחר מכן התמחה בהכנת נעליים כשוליית סנדלר. מאוחר יותר הצטרף לצי המלכותי, ממנו נזרק כעבור זמן קצר, היישר אל עבודה באוניית סוחר. לאחר מכן התיישב בלונדון, והחל לעבוד בתור סוור בנמל[2].

פעילותו כאיש איגוד עובדיםעריכה

ב -1877 החל טילט הקריירה שלו כמארגן באיגוד מקצועי של עובדי נמל טילברי. טילט ואיגודו עלו לגדולה במהלך השביתה הגדולה בנמל לונדון ב-1889, זאת למרות העובדה שהשביתה עצמה החלה ללא מעורבות האיגוד. טילט מילא תפקיד בולט כמנהיג השביתה הגדולה של פועלי הנמלים במהלך 1911–1912, ודמותו כמנהיג זכתה להנצחה בסדרה הדוקומנטרית החשובה על ההיסטוריה הבריטית המודרנית שיצר אנדרו מאר(אנ') ב-2009. לצד האבלוק וילסון מאיגוד הימאים, הביא טילט לגיבושה של פדרציית עובדי התחבורה הלאומית(אנ') ב-1910, שהייתה הבסיס ליצירתו של אחד מארגוני העובדים החשובים בתולדות הממלכה המאוחדת, ה-Transport and General Workers' Union - ה-T&G. האיגוד של טילט היה הגדול מבין האיגודים שהתאחדו ב -1922 כדי ליצור את "איגוד עובדי התעבורה והעובדים הכלליים", אבל זה היה דווקא סגנו של טילט, ארנסט בווין, ולא טילט עצמו, אשר מילא את התפקיד המוביל באיחוד. בווין הפך למזכיר הכללי של האיגוד החדש, בעוד טילט מכהן בתפקיד מזכיר בינלאומי ומדיני עד 1931, וממשיך לשבת במועצה הכללית של הקונגרס עד 1932.

 
בן טילט וג'ון וורד, בקריקטורה מ-1908

קריירה פוליטיתעריכה

טילט היה חבר בחברה הפביאנית וחבר מייסד של מפלגת העבודה העצמאית (Independent Labour Party), אך לאחר מכן הצטרף לפדרציה הסוציאל-דמוקרטית. עוד קודם לכן, בשנות ה-80 של המאה ה-19, היה חלק מהחברה הסוציאליסטית של בריסטול, בעודו נוסע לביקורים בעיר.

טילט החל את הקריירה הפוליטית שלו במועצת העיר של לונדון ב-1892, וכיהן כחבר פרלמנט מטעם הלייבור כנציג מחוז סלפורד צפון, בין 1917–1924, ושוב מ-1929 עד 1931. עד שנכנס לפרלמנט ב-1917, נחל טילט שורה של הפסדים אישיים בארבע בחירות כלליות: ב-1892, 1895, 1906 ו-1910[3].

תמיכתו במלחמת העולם הראשונהעריכה

בעקבות הוויכוח סביב המעורבות הבריטית במלחמת העולם הראשונה, שהביא לפילוג בשורות הלייבור, נוצר עימות בין טילט ובין רבים מתומכיו בתנועת הפועלים, על רקע תמיכתו במלחמה. במאמר שפורסם בגיליון ה -3 ביולי 1915 של ה-The Illustrated London News, הציע המחבר צ'סטרטון הסבר לתמיכת טילט במלחמה:

"אלה הסוציאליסטים המתונים הנמנים עם הפאציפיסטים; הסוציאליסטים הלוחמניים הם פטריוטים. מר בן טילט היה נחשב על ידי מר רמזי מקדונלד כאל מחרחר ריב; אבל בדיוק משום שמר טילט היה מוכן להמשיך להילחם בקפיטליזם, הוא מוכן היה להמשיך להילחם בתאגיד הנשק קרופ. ובדיוק משום שמר מקדונלד היה חלש בהתנגדותו לעריצים מקומיים, היה הוא חלש בהתנגדותו לעריצים זרים. המתנדנדים שרצו בוררות חד-צדדית לסיום השביתה, היו מקבלים היום בוררות חד-צדדית לסיום הקרבות. אבל האנשים שרצו שביתות לא רצו אלא פגזים. האמן הגדול הזה, מר וויל דייסון, הניח בצד את העיפרון הקטלני שעליו צייר את עובדי סדנאות היזע והמתווכים, ועיצב איור קטלני יותר כדי לצייר את כל המרושעים אשר בפרוסיה."

לפני מלחמת העולם הראשונה הגן טילט לא פעם על רעיון שביתה כללית בינלאומית במקרה של מלחמה, אך בדומה לרוב מנהיגי האיגודים המקצועיים, החליט ב-1914 לתמוך במטרות המלחמה של בריטניה. בעלון שהוציא לאור ב-1917 בשם "מי היה אחראי למלחמה ומדוע?", שב והצהיר כי "למרות עמדתנו הפציפיסטית בעבר, תנועת הפועלים באנגליה תמכה בממשלה לאורך כל המלחמה, משום שהבנו שמדובר במאבק על החופש העולמי נגד תוכנית מאורגנת בקפידה להקמתה של אוטוקרטיה עולמית".

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בן טילט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ David Loades, ed., Reader's Guide to British History (2003) 2:1190-91
  2. ^ Chisholm, Hugh, ed. (1922). "Tillett, Benjamin". Encyclopædia Britannica (12th ed.). London & New York
  3. ^ Craig, F. W. S. (1989) [1974]. British parliamentary election results 1885–1918 (2nd ed.). Chichester: Parliamentary Research Services. pp. 81, 316, 463.