דוד נובודבורסקי

דוד נובודבורסקי (בפולנית: David Nowodworski;‏ 1916 – 1 ביולי 1943) היה פעיל במסגרת המחתרות נגד הצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, והיה מהיחידים שהצליחו להימלט ממחנה ההשמדה טרבלינקה.

דוד נובודבורסקי

אין תמונה חופשית
לידה	1916 ורשה, ארץ הוויסלה
פטירה	1 ביולי 1943 (בגיל 27 בערך) לומינאקי, הממשל הכללי של השטחים הכבושים בפולין
מדינה
תפקיד	מארגני תנועת "השומר הצעיר", מפקד פלוגה לוחמת במחתרת אי"ל, מנהיג היחידה הפרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ'

ביוגרפיה

תחילת חייו

דוד נובודבורסקי נולד בוורשה בשנת 1916, למשפחה של עובדים. אביו נפטר כאשר דוד היה ילד, ואמו מתה בשנת 1941 ממחלת הטיפוס. במהלך נערותו עבד בחנות ברחוב גאנשא. בשנת 1929, בהיותו 13 הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר", והתבלט כחניך בעל מרץ רב וכישרונות ארגון, והדריך את הקבוצות של תלמידים מהתנועה.

נובודבורסקי היה חבר בגדוד "גלעד" בשומר הצעיר ולימים הפך לגזבר הקן, והיה אחראי על פעילות קרן קיימת לישראל.

פעילותו במלחמה

פעילותו בגטו

לאחר שהצבא הגרמני כבש את וורשה בשנת 1939, דוד ברח לשטח פולין שהיה בשליטת הצבא הסובייטי. כעבור זמן קצר חזר לוורשה ונהיה אחד ממארגני תנועת "השומר הצעיר" במחתרת בגטו ורשה. בקיץ 1942 נתפס באקציה הראשונה בגטו ורשה, ונשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה, אך כעבור שבוע הצליח לברוח משם וכאשר חזר לגטו ורשה סיפר על הזוועות המתבצעות במחנה טרבלינקה.

הצטרף למחתרת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ונהיה למפקד פלוגה לוחמת.

במרד גטו ורשה של אפריל 1943, נלחם עם פלוגתו ברחובות הגטו. היה על פלוגתו למקש את הרחוב נובוליפיה, הרחוב בו הם ילחמו, אך במקשים שלהם לא היה זרם חשמלי ולכן הם נלחמו ללא עזרתם.

ב-29 באפריל 1943, לאחר שמפקדת האזור בו נלחם דוד הגיעה למסקנה כי אין שום אפשרות להמשיך להילחם בין הבתים, הוחלט לחפש דרך מפלט להצלה ולהמשיך את המאבק מחוץ לגטו. הדרך היחידה שנותרה לדוד ופלוגתו הייתה יציאה דרך תעלות הביוב. דוד הוביל את פלוגתו דרך תעלות הביוב לחלק הארי של וורשה ובסיוע קשרי ארגונים למאבק נוספים, לחורשה בלומיאנקי במרחק של כ-7 ק"מ מהעיר וורשה.

היחידה הפרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ'

ב-11 במאי, התמקמה בחורשה לא רחוק מהם קבוצה נוספת בת שלושים ושמונה מלוחמי המרד היהודיים. מטרתם הייתה לצאת משם ולהתחבר אל תנועת הפרטיזנים האחרים שהיו ביערות, כדי לחבר את כוחם ולהעלות את הסיכויים שלהם לשרוד.

ב-20 במאי הועבר דוד עם אנשיו ליער וישקוב, על גדות נהר "בוג", במרחק של כ-60 ק"מ מוורשה, על-ידי המחתרת הפולנית "ארמייה לודובה". הנהגת המחתרת הפולנית היססה לסייע ללוחמי הגטו. למרות ההיסוס של המחתרת, ניתן להם סיוע בעקבות ההקרבה לורשה ומשום שאנשי המחתרת הפולנית רצו השפעה באזור הזה, בו לא הייתה להם השפעה, אך הלוחמים היהודים לא הכירו את האזור, האוכלוסייה המקומית לא שיתפה פעולה עם הפרטיזנים, וזה גרם לסכסוך עם התאים המקומיים של מחתרת אחרת. הלוחמים היהודים לא ידעו כל זאת ושמחו על העובדה שנתנו להם להילחם במסגרת פרטיזנית.

דוד ולוחמיו קראו לעצמם היחידה הפרטיזנית על שם מרדכי אנילביץ', והתארגנו בארבע פלוגות בנות כ־15-20 לוחמים פרטיזנים. שתי פלוגות פעלו בצדו המערבי של הבוג ושתיים בצדו המזרחי כשהמרחק בין פלוגה לפלוגה כ־15 ק"מ.

הפלוגות בצעו פעולות רבות; חבלה במסילות הברזל והורדת רכבות גרמניות מן המסילה, החרמות וחבלות ברכוש גרמני, מבצעים להשגת מזון, הפצת כרוזי תעמולה, פעולות נגד משתפי פעולה עם הגרמנים ועוד. הפעולות הודרכו

על ידי הפרטיזנים הסובייטים מהצבא האדום, שהיו בעלי מסורת לחימה ביערות, והכירו היטב את הדרכים בתוכם. בתחילה היה יחסם של המקומיים אל הפרטיזנים היהודים נייטרלי ולפעמים הם סיפקו להם מזון ולבוש אך המצב הלך והחמיר.

בתחילת יולי 1943, לאחר רציחת פלוגת מרדכי גרובאס על ידי חברי הארמייה קריובה, והתדרדרות במצב רוחם של הלוחמים שנותרו, דוד החליט לרכז את שרידי הלוחמים ולארגן אותם מחדש. לשם כך, חלק מן הלוחמים שהיו מעברו המזרחי של הבוג, נאלצו לחזור לצדו המערבי. אך זה היה כרוך בקשיים גדולים מאוד, מכיוון שבכל האזור התיישב הצבא הגרמני, במטרה לחסל את יחידות הפרטיזנים. הגרמנים שמו מצור על הדרכים ועל הכפרים ושמו משמרות במעברי הבוג. דוד העמיד תצפיתנים על הגבעות כדי לעקוב אחרי תנועות הצבא ויום אחד הודיעו התצפיתנים שהצבא הגרמני יצא מן האזור. לאחר קבלת הדו"ח החליט דוד להתפטר, משום שלא ניתן יותר לפעול באזור כפרטיזנים. חברי המחתרת שכנעו אותו לחזור לתפקידו, אך לאחר זמן קצר הוא ומספר מהלוחמים החליטו לנסות ולהבקיע להם דרך להונגריה, על מנת להגיע משם לארץ ישראל. הוא חזר לחורשה בלומיאנקי וניסה להגיע לכתובתו של האיש אשר הוביל את שתי קבוצות הלוחמים לחורשת לומיאנקי עם צאתם מהגטו, אולם הם טעו בדרך ושאלו אדם שזיהה כי זו הייתה קבוצת פרטיזנים יהודים, והזעיק את הגרמנים אשר היו בסביבה. כאשר הצבא הגרמני הגיע לאזור, הם מצאו את דוד ולוחמיו, ופרץ קרב בו דוד וכל הלוחמים שהיו עמו נספו.

לקריאה נוספת

• איתמר לוין, הקרב האחרון: מרד גטו ורשה: הסיפור האמיתי, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 2009.
• מלך ניישטט, חורבן ומרד של יהודי וארשה: ספר עדויות ואזכרות, תל-אביב: הועד הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, 1947.
• יעקב פוטרמילך, באש ובשלג: זכרונות של לוחם, תל-אביב: בית לוחמי הגטאות, 1981.

קישורים חיצוניים

• דוד נובודבורסקי, באתר של מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה
• משה נובודבורסקי, דוד נובודבורסקי, באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות