דין רציפות

דין רציפות הוא הליך בכנסת שנועד לאפשר את קידומה של הצעת חוק שאושרה בקריאה הראשונה, והמשך חקיקתה נעצר עקב התפזרות הכנסת.

הליך הרציפות עוגן לראשונה ב-1964, בחוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשכ"ה-1964. בדברי ההסבר להצעה נכתב כי "הניסיון מראה, שעם סיום כהונתה של כנסת יוצאת, נשארות הצעות חוק מטעם הממשלה שהדיון בהן התחיל אך לא הסתיים. בכנסת החדשה יש צורך להגיש הצעות חוק אלה מחדש ולחזור על שלבי הדיון שכבר נתקיימו בכנסת היוצאת. במקרים רבים יש בכך משום חזרה מיותרת". הצעת החוק שהונחה על שולחן הכנסת, כפי שניתן ללמוד גם מדברי ההסבר, כוּונה רק להצעות חוק המוגשות מטעם הממשלה. הממשלה היא גם זו שיזמה את הצעת החוק, מתוך כוונה להקל על עצמה בהליכי החקיקה.

במהלך הדיונים בהצעת החוק שונה נוסחה, ונקבע כי ניתן יהיה להחיל רציפות גם על הצעות חוק פרטיות, ולמעשה על כל הצעת חוק שאושרה בקריאה הראשונה. כן נקבעה הפרוצדורה הקיימת בעיקרה גם כיום - משעה שהודיעה הממשלה לכנסת על רצונה להחיל רציפות על הצעת חוק, רשאית כל סיעה להציע בתוך שבועיים שלא להחיל רציפות. במקרה כזה מצביעה מליאת הכנסת על הצעת הסיעה. אם אף סיעה לא מציעה שלא להחיל רציפות, או שהכנסת דוחה את הצעת הסיעה (דחייה שמשמעותה הסכמת הכנסת להחלת רציפות), עוברת הצעת החוק לדיון בוועדה שדנה בה בכנסת הקודמת.

בשנת 1979 תוקן החוק, ביוזמתה של שולמית אלוני, ונקבע בו כי לא רק הממשלה תוכל להודיע על רצונה, אלא גם ועדה מוועדות הכנסת תוכל לעשות כן, לגבי הצעות חוק שהן יוזמה של ועדה מוועדות הכנסת או של חבר הכנסת.

בשנת 1993 נחקק חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג-1993, ביוזמתו של חגי מירום. חוק זה החליף את החוק מ-1964, והוראותיו הן התקפות כיום. בחוק זה הונהגו מספר שינויים. ראשית, נקבע כי החלת רציפות על הצעת חוק פרטית תהיה רק אם חבר הכנסת עדיין מכהן בכנסת הנכנסת, ורק אם נתן הסכמתו לכך (אם חתומים על הצעת החוק מספר חברי הכנסת, די בכך שאחד מהם נתן את הסכמתו). שנית, נקבע כי אם ועדה מעוניינת להחיל רציפות על הצעת חוק, עליה להודיע על כך לממשלה, ולקיים את הדיון רק 21 ימים מאוחר יותר, כדי לאפשר לממשלה לגבש את עמדתה. כן נקבע כי החלת רציפות במקרה שאף סיעה לא הביעה התנגדות לא תהיה אוטומטית, ובכל מקרה תהיה הצבעה על כך במליאת הכנסת.

קישורים חיצוניים

• חוק רציפות הדיון בהצעות חוק, התשנ"ג-1993