הדפס אבן
הֶדְפֵּס אֶבֶן[1] או לִיתוֹגְרַפְיָה (בכתיב לטיני: "Lithographia") הוא טכניקת הדפסה. בעבר השתמשו בטכניקה זו להדפסת טקסטים, אך כיום משמשת השיטה להדפסת יצירות אמנות על גבי נייר או על גבי חומר מתאים אחר במספר עותקים מוגבל. הליתוגרפיה הומצאה בשנת 1796 על ידי אלואיס זנפלדר (Alois Senefelder) בבוואריה, כטכניקה המשמשת לשכפול תמונות באיכות גבוהה ובמחיר נמוך (יחסית לאותה תקופה).
מקור המונח ביוונית עתיקה: λίθος ("ליתוס") = אבן; γράφειν ("גרפיין") = כתיבה.
שיטות ליתוגרפיה
עריכהקיימות שתי שיטות ליתוגרפיות, הדפס האבן המקורי, והדפס האבן המודרני. מהות הדפסות אלו שונה, והשימוש בהן בימינו שונה אף הוא. שתי השיטות מבוססות על כך שסלע, ובמיוחד אבן גיר, הנמצא כמעט בכל מקום בעולם, סופג מים וסופג חומרים שמנוניים.[2]
הדפס האבן המקורי
עריכההדפס האבן המקורי – בשיטה זו משתמשים בתכונות הטבעיות של כוחות ההיאחזות והדחיה בין מים לשמן. התהליך כולל את השלבים הבאים:
- ליטוש משטח: תחילה מלטשים אבן סופגת (בדרך כלל אבן גיר) עד שהיא חלקה היטב.
- ציור המקור בצבע שמן: את הדמות או האות שמעוניינים להדפיס מציירים על לוח האבן המלוטש באמצעות חומר דוחה מים (הידרופובי) על בסיס שמן.
- הרטבה: מרטיבים את הלוח כולו במים, אך המים נאחזים רק באותם חלקים שאין עליהם את החומר השומני דוחה המים.
- משיחה בצבע שמן: צבע הדפוס גם הוא על בסיס שמן ודוחה מים. צבע זה ייאחז רק באותם אזורי המשטח השמנוניים, ולא באזורים הרטובים במים. מתקבל למעשה חותם לצורך הדפסה.
- החתמת הנייר: מצמידים את הנייר ללוח האבן בעזרת גלגלת כבדה או מכבש, וכך הצבע יודפס על הנייר.
הדפס האבן העדכני
עריכההדפס האבן המודרני הוא שיטה של דפוס אופסט, כשבמקום אבן מנוצלים חומרים אחרים, כמו פוליאסטר, נייר או אלומיניום. התהליך כולל את השלבים הבאים:
- העמדה ראשונית: מעמידים את הדמות במקומה הסופי.
- צריבה (חריטה) בהמלחה: את לוח האבן מושחים בתמיסה מתחלבת - תערובת אחידה (קולואיד) של חומצה עם גומי ערבי. התמיסה יוצרת שכבת מלח אשר עליה תודפס הדמות. שכבת המלח מחלחלת אל תוך נקבוביות האבן, ועוטפת את הדמות המקורית. תהליך זה נקרא חריטה או צריבה.
- סילוק המשחה: באמצעות טרפנטין ליתוגרפי, מסלקים את השרטוט (כלומר החומר השומני המתחלב) שבו צירו את המקור, ונותרת רק שכבת המלח בתוך אותן נקבוביות האבן שהיה בהן קודם את החומר השמנוני של המקור. שכבת מלח זו משמרת עתה את שלד הצורה של המקור.
- הרטבה: משך כל זמן ההדפסה מרטיבים את האבן או המשטח במים. המים נמשכים באופן טבעי אל שכבת המלח שנוצרה על ידי השטיפה החומצית. בשלב זה התמונה נראית כאילו נעלמה, או נותרה רק בצורה מעורפלת.
- טעינת הלוח בצבע: מעבירים על פני הלוח גליל ועליו צבע הדפוס על בסיס שומן. המים דוחים את השומן שבצבע והמקום היחיד שנצבע הוא בשקערורית המלוחות שנוצרו על ידי הצריבה.
- דחיפת הצבע: לאחר זמן, כאשר השקערוריות התמלאו בצבע הדפוס, ותוך המשך הרטבת המשטח לוחצים במכבש או בגלגלת על הלוח נייר הדוחף את הצבע אל הנקבוביות.
- גמר ההדפסה: כאשר חוזרים על כך מספר פעמים, בשלב כלשהו הנקבוביות המלאות בצבע מותירות חותם הולך וגובר על הנייר. בוחרים את אחד החותמים האלו בעצמת הדפוס הרצויה.
תוצרי הליתוגרפיה העיקריים
עריכה- תחריט - דגם האב שיוצר האמן ובאמצעותו מדפיסים. קיים תחריט יחיד הנקרא לפעמים תחריט אב.
- הדפס - דף הנייר שיוצר המדפיס, אחד מני רבים.
גלריה
עריכה-
פרפרים, 1923
-
אדוורד מונק, דיוקן עצמי, 1895
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה- הדפס אבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ליטוגרפיה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ לפי המינוח של האקדמיה ללשון העברית, "דְּפוּס אֶבֶן"
- ^ סרט ובו שיעור המראה כיצד מדפיסים בליתוגרפיה (אתר מכללת חאן, באנגלית)