הלינץ' בתומאס שיפ ואברם סמית'
הלינץ' בתומאס שיפ ואברם סמית' התרחש ב-7 באוגוסט 1930 בעיירה מריון שבמדינת אינדיאנה, ארצות הברית.
היסטוריה עריכה
תומאס שיפ ואברם סמית' היו שני גברים אפריקנים-אמריקנים בני 19 ו-18, שנרצחו על ידי ההמון בלינץ' אכזרי.
ביום שקדם להירצחם נעצרו השניים, יחד עם צעיר שחור שלישי, בן 16, בשם ג'יימס קמרון (אנ'), והואשמו ברציחתו של עובד מפעל לבן, קלאוד דיטר, ובאונס חברתו. המון זועם חמוש בפטישים, ברזלים ואלות, פרץ לבית המעצר בו נכלאו והכה אותם למוות תוך שימוש באלימות קשה. לפי טענות של עדי ראייה מסוימים, שוטרים שהיו בקהל הצטרפו גם הם למעשה הלינץ'. לאחר שהוכו למוות נתלו גופות שני הצעירים לראווה. קמרון הוכה אף הוא והובל לעץ התלייה, אך ניצל מממוות בזכות התערבות של אנשים מקרב ההמון שטענו שהוא חף מפשע.
לורנס בייטלר, צלם סטודיו שנכח במקום, צילם במצלמתו את התמונה המפורסמת ובה שתי הגופות התלויות בכיכר העיר, מוקפות בקהל צוהל[1].
בייטלר העניק ראיונות לתקשורת, בעקבות אותו צילום, שבהם תמך למעשה במעשה הלינץ' וטען כי שני הנרצחים עסקו בשוד בעת שנתפסו על ידי ההמון.
תמונת הצילום הבדילה אירוע זה מעשרות אירועים דומים אחרים של לינץ', שנעשו בשחורים על ידי ההמון, שלא תועדו בזמן אמת.
התיק המשפטי עריכה
כשבוע לאחר הלינץ׳, התובע המקומי של מחוז גרנט חקר בהליך שימוע לפני שופט כ-30 עדי ראייה, בהם השריף והשוטרים שהגנו על בית המעצר. תמליל החקירה מראה שהתובע התמקד בעיקר ברצח של עובד המפעל וכמעט לא שאל לגבי הלינץ׳. לפי התמליל, התובע פנה לרבים מהעדים בשמם הפרטי והם התייחסו אליו בשמו הפרטי. שני תובעים נוספים שנשלחו על ידי התובע הכללי של אינדיאנה השתתפו גם הם בשימוע. בניגוד לתובע המקומי הם התמקדו במובילי הלינץ׳ ובהתנהלות השוטרים שאפשרו אותו. מרבית עדי הראייה סירבו למסור שמות של מעורבים בלינץ׳, אולם שלושה שמות חזרו בחלק מהעדויות, ועוד אדם זוהה בשמו הפרטי, ולפי השמועות סמית׳ נשך אותו בזרועו בעת שנגרר מהכלא. חוסר שיתוף הפעולה של העדים והשוטרים מנע זיהוי של מעורבים נוספים. עדי הראייה ממריון טענו שרוב המשתתפים בלינץ׳ הגיעו מחוץ לעיירה, בעיקר מהעיירה בה חי דיטר, אך עד ראייה שחי בעיירה טען שלא זיהה אף אחד מהמעורבים.
בהקשר לפעולות השוטרים, השוטרים טענו שאם היו משתמשים ביותר כוח כדי לפזר את ההמון היו פורצות מהומות, בדומה למהומות הגזע בטולסה. השוטרים גם טענו שבקרב הקהל היו חפים מפשע, ביניהם נשים וילדים.
לאחר שמיעת העדויות בתיק, השופט החוקר סירב להגיש צווי מעצר כנגד המעורבים והעביר את התיק לחבר מושבעים גדול. חודש לאחר מכן חבר המושבעים הגדול החליט לא להגיש כתבי אישום.
התובע הכללי של אינדיאנה הגיש כתבי אישום משלו נגד שבעה תושבי מריון ובקשה להדחה נגד השריף המקומי. בסוף דצמבר החל משפטו של הנאשם הראשון, מהגר טורקי בעל הרשאות קודמות. הוא טען שהיה בזירת האירוע, אך היה רק עד ראייה ולא מעורב בלינץ׳. שני שוטרים זיהו אותו כמעורב בלינץ׳ אולם חמישה-עשר עדים אחרים לא זיהו אותו. לאחר שמיעת העדויות הוא זוכה על ידי חבר המושבעים. חודשיים מאוחר יותר החל משפטו של הנאשם השני, נהג מונית עם רקע של עבירות אלימות. לפחות שבעה עדים זיהו אותו בתוך בית המעצר. לעומתם, ההגנה הביאה מספר קרובי משפחתו שהעידו שהוא אכן היה בבית המעצר, אך יצא לפני תחילת הלינץ׳. חבר המושבעים היה חלוק בהתחלה, אך לאחר 18 שעות של דיונים הוא החליט על זיכוי.
באמצע מרץ, הודיע התובע הכללי של אינדיאנה שהוא מושך את כתבי האישום נגד שאר הנאשמים ונגד השריף. הזיכויים של שני הנאשמים הראשונים, שהיו מעורבים עיקריים ופחות מחוברים עם תושבי מריון, השאיר סיכוי נמוך מאוד להרשעתם של שאר הנאשמים. התובע ועוזריו זכו לשבחים בקרב הקהילה השחורה על כך שבניגוד למקרים דומים בארה״ב בם לפחות ניסו להגיש כתבי אישום כנגד המעורבים.
נותר רק התיק המשפטי של ג׳יימס קמרון. הוא הואשם ברצח, סיוע לרצח, אונס וסיוע לאונס. התובע המקומי דרש עונש של מאסר עולם. הוא יוצג על ידי שני עורכי דין שחורים שנשכרו בידי ה-NAACP. משפטו הועבר ממחוז גרנט, שם לא היה זוכה למשפט הוגן, אל המחוז הסמוך. עדותו של השריף, לפיה קמרון הודה במעורבתו ברצח ובאונס הוכרזה כלא תקפה, לאחר שקמרון טען שהודאתו נגבתה ממנו באלימות ובאיומים. הנאנסת טענה שהיא לא יכולה לזהות את קמרון באופן ודאי. לאחר שמיעת העדויות, המושבעים זיכו את קמרון ממרבית האישומים, אך הרשיעו אותו בסיוע להריגה. קמרון, שהיה קטין נידון של בין שנתיים לעשר שנים ובסופו של דבר ישב ארבע שנים במאסר.
לאחר האירועים עריכה
תמונתו של בייטלר נמכרה באלפי עותקים ופורסמה בעיתוני התקופה. עד היום היא נחשבת לאחת התמונות המפורסמות ביותר בנושא.
ג'יימס קמרון הפך להיות פעיל בולט למען זכויות שחורים לאחר שחרורו מהכלא. בשנות הארבעים הוא ניהל את הפעילות של מספר ארגונים באינדיאנה. בתחילת שנות ה-50, מתוך דאגה לחיי משפחתו, הוא עבר למילווקי. ב-1982 הוא פרסם את זכרונותיו, ובין היתר כתב ששיפ וסמית׳ אכן רצחו את דיטר. ב-1988, לאחר ביקור ביד ושם, הוא הקים במילווקי את מוזיאון שואת השחורים בארצות הברית[2].
פרי מוזר עריכה
ערך מורחב – פרי מוזר
המשורר והמורה היהודי אייבל מאירופול התחלחל מתמונת הלינץ' שצילם בייטלר. בהשראת התמונה חיבר מאירופול את השיר פרי מוזר[3], אותו פרסם בשנת 1937 בכתב העת של איגוד מורי ניו יורק תחת שם העט "לואיס אלן". השיר[4], המוחה על רצח השחורים בדרום ארצות הברית, בוצע על ידי אייבל ואן מאירופול, כמו גם על ידי לורה דנקן ששרה אותו במדיסון סקוור גארדן. בשנת 1939 הגיע השיר לאוזניו של ברני ג'וזפסון, מייסד מועדון הלילה המעורב הראשון בניו יורק קפה סוסייטי, שהציע אותו לבילי הולידיי. בביצועה של הולידיי זכה השיר להצלחה אדירה והפך לאחד מהמנוני זכויות האזרח הראשונים.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
James H. Madison, A lynching in the heartland, race and memory in America, New York : Palgrave, 2001
הערות שוליים עריכה
- ^ "Lawrence Beitler, a studio photographer, took this photo. For ten days and nights he printed thousands of copies, which sold for fifty cents apiece." from A Time of Terror, quoted in Legands of America, see previous note. See also Lynching in the Heartland, chapter 6 which discusses the photograph in detail.
- ^ America's Black Holocaust Museum בוויקיפדיה האנגלית
- ^ Strange Fruit by Abel Meeropol
- ^ מילות השיר פרי מוזר, מאת אייבל מאירופול, בביצוע בילי הולידיי.