המרידות באוטו הראשון

המרידות באוטו הראשון התאפיינו במספר מלחמות שונות וממושכות שהתנהלו במהלך התבססות שלטונו של אוטו.

מרי ראשוןעריכה

המרד של אברהרד דוכס בוואריהעריכה

בשנת 918 המלך קונראד הראשון שכנע את אברהרד, דוכס פרנקוניה לבחור בהיינריך הסקסוני כמלך, מתוך אמונה שבחרה שכזו תסיים את הסכסוך בין הסקסונים לפרנקים ותמנע את פירוק האימפריה. בשנת 936 ירש אוטו הראשון מאביו היינריך את השלטון, בן עשרים וארבעה. צעיר מרוב אנשי האצולה שכביכול אמורים להיות כפופים תחתיו[1]. ארנולף, דוכס בוואריה נאלץ לקבל את מלכות אוטו.

בשנת 937 מת ארנולף ובנו, אברהרד, דוכס בוואריה מרד באוטו וסירב ללוות אותו[2]. לכן, בשנת 938 פלש אוטו פעמיים לבוואריה. בפלישה הראשונה נכשל אך בפלישה השנייה צלח ושלח את אברהרד לגלות. במקום הוא מינה על בוואריה את דודו, ברטולד. זהו, האירוע הראשון שהוביל לאיבוד עצמאותה של בוואריה שכן, החל מתקופה זו החלה המלוכה למנות את אנשי הכנסייה.

המרד של טאנקמר (שנת 938)עריכה

טאנקמר, אחיו למחצה של אוטו, חבר לוויכמן בילונג ואברהרד השלישי. טנקמר אוכזב בעקבות החלטת אוטו למנות את גרו (Gero), אחיו של זיגפריד במקומו. ויכמן היה פגוע שאוטו התייעץ עם הפיקוד הצבאי בצפון סקסוניה בנוגע לאחיו הצעיר, הרמן. אברהרד, אחיו של קונרד, התמרד באוטו כיוון שהחל לחשוש שכוחו נחלש. העניינים החלו בעקבות עלבון שספג, שנבע מסכסוך בזמן קרב מול וסל סקסוני שלו, עליו צר, ברונינג (Bruning), שסירב להישבע לאברהרד אמונים בהיותו קרולינגי ולא סקסוני[3]. המרד דוכא בעקבות מותו של טאנקמר והשניים הנותרים התפייסו עם אוטו.

המרד של היינריך וגילברט (שנת 938)עריכה

בהמשך השנה 938, אברהרד השלישי וגילברט, דוכס לורן מרדו יחד עם היינריך מפרנקוניה, אחיו של אוטו, שטען לכתר. לואי הרביעי, מלך פרנקיה המערבית הצטרף למורדים. מצד שני, איג, דוכס הפרנקים הצטרף לכוחות אוטו. המורדים הוכרעו בקרב בברטן ובאנדרנאך (אנ'). גילברט ואברהרד נהרגו ובמקומם מונה היינריך, אחיו של אוטו, כדוכס לורן. היינריך לא הצליח להתבסס בלורן ובשנת 940 חזר לסקסוניה. בשנה הזו ולאחריה, היינריך יחד עם אצילי סקסוניה המזרחית תכננו התנקשות במלך במהלך חגיגות חג הפסחא בקוודלינבורג (Quedlinburg). הקשר נחשף. הרוסווית'ה (Hroswitha of Gandersheim) מתארת במכתבה את האירוע כמלחמה שהחלה בעקבות השטן שפתה את בני האדם[4]. רותר (Reuter) טען כי כישלון המרד נבע מכך שהסקסונים לא היו מוכנים למהפכה[5].

מרי שני, מרי ליאודולף דוכס שוואביה (שנים 952 - 968)עריכה

ליאודולף, דוכס שוואביה (Liudolf), בנו של אוטו הראשון וקונרד האדום חששו מהשפעתו של היינריך מבוואריה על אוטו. ליאודולף, לאחר המסע לאיטליה (951 - 952) ראה את מעמדתו כיורש נפגעת בעקבות הנישואים של אוטו לאדלייד מבורגונדי. קונרד האדום נפגע מיחסו של אוטו לגבי הסכמים שסיכם עם ברנגר הראשון, מלך איטליה בזמן שאוטו מיהר לסקסוניה בשנת 952.

בשנת 953, אוטו ארגן סעודת חג הפסחא באאכן ואיש לא נכח. הוא פנה למיינץ, שם פרידריך, ארכיבישוף מיינץ ניסה לפשר בין הגורמים. תחילה אוטו הסכים להסכם אולם לאחר חזרתו לסקסוניה, שוכנע וטען כי ההסכם נעשה בלחץ, ושפרדריק העדיף את האופוזיציה. פרידריך הצטרף למרד ובהדרגה תומכים נוספים. ביניהם, ארנולף, דוכס בוואריה ואחיו אברהרד שנסו לשפר את מעמדם שנפגע במרידות קודמות. השניים הפסידו בשנת 938. בנוסף, בסקסוניה ויכמן הצעיר, בנו של ויכמן בילונג יחד עם הרמן חדשו את המאבקים כנגד אוטו. המצב התדרדר יותר, לאחר שאוטו העליב אויבים סקסונים לשעבר וכך, נראה היה שהניצחון בידי המורדים. אוטו נכשל בביצור מיינץ, בזמן שהיינריך החל להדוף את בוואריה וליאודולף כבש את רגנסבורג.

ביוני 954, קונרד ופרידריך נכנעו בלאנגנצן (Langenzenn). אוטו והיינריך כתרו את ליאודולף ברגנסבורג עד שנכנע. התוצאות היו לטובת אוטו. ליאודולף וקונרד אבדו את הדוכסויות שלהם אולם שמם ושטחיהם נשמרו. באוקטובר 954, פרידריך מת, ווילהלם, בנו של אוטו ירש את ירושתו. ויכמן הצעיר נכבש ואילו אחיו, הרמן סבל מעונש קשה. ארנולף נהרג במצור הראשון על רגנסבורג. הרולד, ארכיבישוף זלצבורג התעוור בעיניו, בהוראת היינריך מבוואריה. מרד זה מסמל נקודת מפנה בשלטון של אוטו הראשון שאחריו החלה התייצבות שלטונית.

מקורותעריכה

  • Timothy Reuter, Germany in the early middle ages c. 800-1056 (London and New York 1991),p. 148-160

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Reuter, op. cit p.150
  2. ^ משמעויות שונות לכוונה במילה ללוות (accompany), להרחבה ראו, Reuter, op. cit p.151
  3. ^ Reuter, op. cit p.152
  4. ^ The achievements of Otto (Gesta Ottonis) from Hroswitha of Gandersheim, Hrosoithae Liber terrtius (trabs), Sister Mary Bernardine Bergman, Ph. D. dissertation, st Louis University, 1942, pp.39-85.
  5. ^ Reuter, op. cit p.153