התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט
התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט המכונה גם תחנת הקוטב הדרומי ׁ(באנגלית: The Amundsen–Scott South Pole Station) היא תחנת מחקר אמריקאית בקוטב הדרומי, אנטארקטיקה. זהו המקום המאוכלס ברציפות הדרומי ביותר על פני כדור הארץ. בחודשי הקיץ נמצאים במקום כ-200 מדענים שרובם עוזבים עם בוא החורף.
צילום אווירי של התחנה, ינואר 2005 | |
מדינה / טריטוריה | אנטארקטיקה |
---|---|
תאריך ייסוד | נובמבר 1956 |
על שם | רואלד אמונדסן, רוברט פלקון סקוט |
גובה | 2,835 מטרים |
אוכלוסייה | |
‑ בתחנת מחקר | 150 |
קואורדינטות | 89°59′51″S 139°16′22″E / 89.9975°S 139.2728°E |
התחנה נבנתה בנובמבר 1956, בין השאר כהכנה לשנה הגאופיזית הבינלאומית ב-1957, ואוישה מאז ברציפות. היא קרויה על שם רואלד אמונדסן ורוברט פלקון סקוט, האנשים הראשונים אשר הגיעו לקוטב הדרומי, בדצמבר 1911 ובינואר 1912 בהתאמה.
התחנה נמצאת בגובה 2,835 מטר מעל פני הים, כאשר גובה זה הוא עובי משטח הקרח העיקרי של אנטארקטיקה. כמו כן, עקב תנועת משטח הקרח, כיום התחנה מרוחקת כ-100 מטר מהקוטב הדרומי הגאוגרפי ונודדת בכיוונו בקצב של כ-10 מטר לשנה.
מפני שהתחנה נמצאת בקוטב הדרומי, היא המקום המיושב היחיד בכדור הארץ שממנו ניתן לראות את השמש במשך שישה חודשי הקיץ. כמו כן, השמש לא נראית כלל במשך ששת חודשי החורף. השמש זורחת בנקודת השוויון בספטמבר ושוקעת בנקודת השוויון במרץ.
כל הציוד, המזון, הדלק ומתקני הבינוי מגיעים לתחנה מתחנת מקמרדו, השוכנת בחלק הדרומי של האי רוס, על חוף מצר מקמרדו דרך כביש חוצה הקוטב הדרומי, שהוא דרך על קרח מהודק שאורכה 1,601 קילומטרים.
תיאור והיסטוריה
עריכההתחנה המקורית (1957-1975)
עריכהתחנת הקוטב הדרומית המקורית, המוכרת כיום בשם "הקוטב הישן", נבנתה על ידי צוות בן 8 אנשים של יחידת התחזוקה של הצי האמריקאי, המכונים Seabees (אנ׳). הצוות נחת באתר באוקטובר 1956 והיה לקבוצה הראשונה שבילתה את החורף בקוטב, במהלך 1957. מאחר שהתנאים השוררים באזור במהלך החורף לא היו ידועים באותה תקופה, התחנה נבנתה בחלקה מתחת לאדמה, כדי להגן עליה ממזג האוויר הקשה. הטמפרטורה הכי נמוכה שתועדה באותה שנה הייתה 74°C-.
המבנים שהוקמו גרמו לכך ששלג הנישא על ידי רוחות החל להצטבר באזור, ולכסות גם את התחנה עצמה בקצב של כמטר בשנה. כיום, לאחר שהתחנה עומדת נטושה מאז 1975, היא קבורה עמוק מתחת לשלג והלחץ גרם להתמוטטות הגג (העשוי עץ) במבנים רבים. לכן האתר מהווה אזור סכנה ומוגדר מחוץ לתחום לכל המבקרים.
הכיפה (1975-2003)
עריכהבתחילת שנות ה-70 החל תהליך בניית מבנה חדש לתחנה, בצורת כיפה גאודזית בקוטר 50 מטר וגובה 16 מטר, אשר כללה מבנים פנימיים מודלריים, מכלי דלק ומחסנים לציוד רגיש. מבנה חיצוני נוסף שנבנה היה המעבדה - מגדל מרובע, גבוה במקצת מהכיפה ונגיש באמצעות מנהרה. המעבדה הכילה ציוד חישה אטמוספירי (ומאוחר יותר - את חדר המוזיקה). העברת התחנה למבנה החדש נעשתה בשנת 1975.
במהלך התקופה בה שימשה הכיפה כמבנה העיקרי, נעשו שינויים רבים באופן פעולת התחנה. החל משנות ה-90, מחקר אסטרופיזיקלי שנערך בקוטב הדרומי החל לנצל את התנאים האטמוספיריים המיטיבים ולתת תוצאות מדעיות בעלות חשיבות. בין הניסויים ניתן למנות את טלסקופים Python, Viper ו-DASI, וכן את טלסקופ ה-10 מטר של הקוטב הדרומי. מבנה ייעודי של מצפה כוכבים, הקרוי על שם מרטין פומרנץ, נחנך ב-1995. ניסוי AMANDA (והמשכו "קוביית קרח") מנצל את משטח הקרח של הקוטב הדרומי (בעובי של כ-3 ק"מ) לגילוי חלקיקי נייטרינו ממקורות קרינה רחוקים.
"מחנה הקיץ"
עריכהבמהלך השנים 1970–1974 עובדי צוות בניית הכיפה שוכנו באוהלים ממלחמת קוריאה, אשר היו בנויים ממסגרת עץ עם רצפה מורמת ומכוסים בקנבס. האוהלים היו מחוממים אך במהלך החורף לא ניתן היה לשמור בפנים על טמפרטורת חדר. לאחר שמספר אוהלים נשרפו בקיץ 1976–1977, אתר הבנייה ננטש ומאוחר יותר הועבר למיקום אחר.
בקיץ 1981–1982, סגל עובדים נוסף שוכן בקבוצת אוהלים דומה אשר ניתן לה השם "מחנה קיץ". בעוד שבמקור היו בו 2 אוהלים בלבד, כיום מכיל "מחנה הקיץ" 11 אוהלים (שיכולים להכיל כ-10 איש כל אחד), שני אוהלים לפעילות פנאי ושני מבנים נוספים שמשמשים חדר כושר ומקלחות. בנוסף לזאת, מספר מבנים מדעיים נוספו בשנות ה-90, בעיקר עבור אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.
התחנה החדשה (2003-הווה)
עריכהבניין התחנה האנטארקטית ממוקם בצמוד לכיפה הגאודזית הקיימת וליד המנחת ומיתקני המחקר המדעיים. הבניין מתוכנן מודולרית ומעוצב אווירודינמית כך שהוא פונה אל הרוח וחלקו התחתון משופע. הקיר המשופע מגביר את מהירות הרוח כאשר היא עוברת מתחת למבנה, ובכך גורם לה לפזר את השלג, במקום שיצטבר סביב התחנה. בניין התחנה הוא הראשון שתוכנן עם חלונות הצופים מחוץ לבניין כאלמנט פסיכולוגי חשוב למשתמשי הבניין.[1] הבניין שתכנונו החל בשנת 1992, בנוי משלד קונסטרוקציית מתכת מודולרית ובניית הבניין ארכה שש שנים (משנת 1999 לאורך 110 ימי אור יום בכל שנה) ונחשב אחד המתקנים המתקדמים בעולם מסוגו המוקדש לקידום גבולות המדע. הבניין מתוכנן משמונה מודולים המרכיבים שני חלקים זהים של הקומפלקס - A ו-B הבנויים מעל 36 עמודי פלדה עם ג'ק הידראולי המקובעים על גבי תשתית שלג מהודק. המבנה הארוך המרכזי מכיל את הפרוזדור הראשי ואת כל הפונקציות המרכזיות והחשובות וממנו יוצאים 4 אגפים זהים. דגשים מיוחדים בתכנון הבניין ניתנו לבידוד תרמי (פאנלים ויריעות), אטימות, עיצוב המעטפת החיצונית, מערכות אנרגיה ובטיחות וליכולת טכנית של הגבהת הבניין –פעמיים – 4 מטר בכל פעם. העמודים הראשיים נמצאים מחוץ לקירות הבניין ולכן ניתן להוסיף מקטעי עמודים במהלך ההרמה. מכיוון ששלג וקרח שוקעים עם הזמן תחת משקלם העצמי, קונסטרוקציית המבנה תוכננה כך שתוכל לעמוד בשינויי גובה מקומיים, כדי לתת לבניין גובה נוסף עם חלוף השנים במטרה למנוע מהתחנה להיקבר בשלג (כפי שקרה למבנים הקודמים). היתרונות של מבנה מוגבה הם; היסחפות של שלג מופחתת ומעבר חופשי של הרוחות, חיי בניין מוגדלים - אורך חיים למשך 45 שנים, השפעה פחותה על הסביבה, בטיחות משופרת, שימוש מרבי באנרגיה סולארית ובנייה חסכונית יותר.[2]
שטח הבניין הוא 7,200 מ"ר והוא כולל שתי קומות מוגבהות כ-4 מטר מעל מישור הקרח. קומות הבניין מכילות את הפונקציות הבאות: חדר ישיבות ואדמיניסטרציה, חדר תקשורת ובקרה, חדר גנרטורי חרום, חדרי מגורים, מרכז רפואי (חדרי טראומה, אשפוז ורפואת שיניים), חדר כביסה, חדר כלים, חדר ליצירה, חדר טלוויזיה, חדר מוזיקה, חדר הלבשה, 3 חדרי טרקלין, מעבדות, מטבח, אולם אוכל ובר, מועדון, ספריה, מעבדת מחשבים, חדר בית מלאכה לציוד אלקטרוני וחדר שרתי מחשב, חממה, חדר דואר, חדרי שירותים, סאונה, חדר כושר, אולם מגרש כדורסל, אולם תחנת כוח חרום, חדר תקשורת חרום, גרמי מדרגות פנימיים וחיצוניים. בצמוד לבנין ישנו מבנה עגול (The Beer Can) עם פיר הכולל גרם מדרגות (92) ומעלית משא, המובילים לחמישה אגפי לוגיסטיקה תת-קרקעיים (כ-3 מטר מתחת לפני השלג) (The Archers) הכוללים; תחנת כוח עם 3 דיזל-גנרטורים בהספק 1000 קילוואט, תחנה להפקת מים מהקרח, מוסכי תחזוקה לצמ"ה, בתי מלאכה ומשרדים, שטחי אחסון אוכל, ציוד ודלק (45 מיכלים של כ־38,000 ליטר כל אחד), מערכת מיחזור חום ותחנת מיחזור פסולת.[3]
בניית הפרויקט כללה 40,000 טון של חומרי בניה וציוד שהובאו ממרחק 19,200 ק"מ במשלוח יחיד, מנמל Hueneme (אנ') בקליפורניה במעבורת ומשם לנמל ליטלטון (אנ') בניו זילנד ומשם על ספינה שוברת קרח לנמל בתחנת מקמרדו שבאנטארקטיקה. כל חומרי הבניין והאלמנטים המודולריים הוטסו בטיסות סביב השעון, 1,440 ק"מ מתחנת מקמרדו לתחנת אמונדסן-סקוט על ידי לוקהיד LC -130 הרקולס (אנ') המותאם לנחיתה והמראה למשטחי קרח באנטארקטיקה.[4] העלות הכללית של בניית הפרויקט היה 174 מיליון דולר והמימון ניתן על ידי הקרן הלאומית למדע (ארצות הברית).
פעילות
עריכהבמהלך הקיץ, אוכלוסיית התחנה עומדת בדרך כלל על כ-200 איש. מרבית הסגל עוזב עד אמצע פברואר, ולחורף נשארים מספר עשרות אנשים (86 ב-2005, לדוגמה), בעיקר צוות תחזוקה ומספר מדענים, אשר ממשיכים את פעילות התחנה במהלך חודשי הלילה האנטארקטי. שהיית חורף בתחנה טומנת בחובה סכנות רבות ולחצים, מכיוון שהצוות מבודד לגמרי מאמצע פברואר עד סוף אוקטובר.
בתחנה מתנהל מחקר מגוון הכולל גאופיזיקה, חקר קרחונים, מטאורולוגיה, חקר האטמוספירה, אסטרונומיה, אסטרופיזיקה ומחקרים ביו-רפואיים. מרבית המדענים עוסקים באסטרונומיה בתחומי תדר נמוכים. מיקום התחנה הוא אידיאלי למחקר בתחום הידע הנ"ל, משום שבמקום שוררת טמפרטורה נמוכה, הוא נמצא בגובה רב (כ-2,800 מטר מעל פני הים), והלחות באוויר נמוכה. כל אלה גורמים לאוויר בתדרים מסוימים להיות שקוף בהרבה משניתן למצוא במקומות אחרים, וחודשי החושך הרבים מאפשרים להפעיל ציוד רגיש ברציפות לאורך זמן.
קישורים חיצוניים
עריכה- Sarah Kaplan, Plane takes off from the South Pole in rare, risky effort to rescue sick workers, The Washington Post.com, June 22, 2016
- יוטיוב - סרטונים על החיים בתחנות המחקר באנטארקטיקה
- מצלמת רשת באתר תוכנית אנטארקטיקה של ארצות הברית (אנ')
- התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט באתר הקרן הלאומית למדע (ארצות הברית)
- סרטון דוקומנטרי של נשיונל גאוגרפיק באתר יוטיוב
גלריה
עריכה-
תחנת אמונדסן-סקוט, ינואר 2006. ניתן לראות את הקיר המשופע, שמטרתו למנוע הצטברות שלג, וכן את הקצוות המעוגלים של המבנים.
-
תחנת אמונדסן-סקוט בשנת 2009. בקדמת הצילום נמצאת "יעד אלפא", אחת משתי הכניסות העיקריות לבניין.
-
מצד שמאל לבניין, מבנה עגול (The Beer Can) בצבע כסוף.
-
תחתית הבניין המוגבה 4 מטר מעל פני השטח.