תוכנית ההתנתקות
תוכנית ההתנתקות בוצעה על ידי ישראל בקיץ 2005 וכללה את פינוי ההתנחלויות וכוחות צה"ל שברצועת עזה לגבולות המדויקים של הקו הירוק ומסירת השליטה ברצועה כולה לרשות הפלסטינית, יחד עם פינוי ארבע התנחלויות מבודדות ומוצבי צה"ל בצפון השומרון, מבלי למסור את השליטה בהם לרשות. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון.
| תוכנית ההתנתקות | ||||
| המאבק על תוכנית ההתנתקות | ||||
| ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות | ||||
| ביצוע ההתנתקות | ||||
| ההתנחלויות שפונו | ||||
| ||||
| רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות | ||||
הפינוי החל ב-15 באוגוסט (מוצאי ט' באב), כשפינוי האזרחים הושלם בשמונה ימים ופינוי צה"ל מהרצועה הושלם ב-11 בספטמבר. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיים הפינוי בפינוי מחנה דותן ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים. ערב ההתנתקות התגוררו ב-21 התנחלויות בחבל עזה כ-8,600 יהודים.
תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון טרם היבחרו. הוא העמידה למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, אשר דחו את התוכנית,[1] אולם שרון המשיך ביישומה. הוא סירב להצעה להעמיד את התוכנית למשאל עם, אולם סקר שהתפרסם הצביע על תמיכת רוב הציבור בעריכת משאל עם כזה כמו גם על תמיכת רוב הציבור בתוכנית[2]. לאחר מאבק ממושך בממשלה ובכנסת אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים.[3] הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שדנה בסוגיה קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים.
רקעעריכה
במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של גוש קטיף הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:
לאור כך הקימה הממשלה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ואת נצר חזני. מרבית ההתיישבות היהודית במרחב הוקמה בחבל ימית, וחלק מיישובי החבל הועתקו לרצועת עזה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה (גוש התוחמת הצפונית), ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית.
במהלך האינתיפאדה הראשונה נפגעו ברצועה עשרות חיילים ואזרחים ישראליים.
במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עזה ויריחו תחילה. הרצועה הוקפה בגדר ביטחונית, והיציאה ממנה התאפשרה רק במעברים מוסדרים כדוגמת מעבר ארז. מאפיין זה הקשה על יציאת מפגעים מחוץ לשטח הרצועה, והוביל לגידול בהתקפות כנגד התושבים היהודים וכנגד חיילי צה"ל ברצועה. במהלך האינתיפאדה השנייה גבר מספרן של התקפות אלה, ובתגובה פגע צה"ל במחבלים רבים וביצע חישוף של שטחים נרחבים ברצועה. בעקבות ההתדרדרות התחזקה בשיח הישראלי הטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה.
לקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, זלזל בתוכנית והכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב". לאחר שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו לממשלה בין השאר בנסיגה חלקית מגוש קטיף. שרון סירב לכך ורעיון ממשלת האחדות לא הגיע לידי מימוש. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".[4]
התוכניתעריכה
עיקרי תוכנית ההתנתקותעריכה
.jpg)
- ישראל תפנה את כל אזרחיה וכל מתקניה הצבאיים משטח רצועת עזה ותחזור במדויק לגבול הקו הירוק משנת 1967.
- ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
- לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר לרשות הפלסטינית לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
- התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון בתי כנסת, מקוואות ובתי קברות יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה החלטה להרסם.
- חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
- השארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל ודחיית זכות השיבה, בכל הסכם קבע עתידי. שרון טען שתוכנית ההתנתקות השיגה את תמיכת ארצות הברית בכך, במכתב שקיבל מהנשיא ג'ורג' בוש,[5] אולם אין בכך מחויבות חוקית.
הצגת התוכניתעריכה
ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות
תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון במסגרת כנס הרצליה בדצמבר 2003, לאחר כשלוש שנים של שרון בראשות הממשלה.[6] לא נערך דיון מסודר מקדים עם מערכת הביטחון לגבי התוכנית, וצה"ל לא היה שותף בתהליך קבלת ההחלטה. גם הקבינט המדיני-ביטחוני לא היה שותף מלא לקבלת ההחלטה, שהתקבלה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים שבהם בלט עיבל גלעדי.[7] באפריל 2004, לאחר לחץ דיפלומטי רב, נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו מכתב שפירש כהבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים.[8] עם ההתחייבויות נמנו, בין היתר, שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. הן הפלסטינים והן מתנגדי הנסיגה הגיבו במורת רוח למכתב זה. לדברי המתנגדים במסמך אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.
תוכניתו של שרון, שכונתה "תוכנית ההתנתקות", עוררה התנגדות רבה בימין הישראלי ואף במפלגת הליכוד. ב-30 במרץ 2004 נערכה ועידה של מרכז הליכוד, שבה התקבלה הצעתו של שרון להעמיד את התוכנית למשאל של מתפקדי התנועה, באומרו כי תוצאת המשאל "תחייב את כל נציגי הליכוד - ואני בראשם".[9] התוכנית ומסמכים נוספים נשלחו לכ-200 אלף מתפקדי התנועה עם הודעות לבוחר.[10] ב-2 במאי 2004 התקיים המשאל והתוכנית[11] נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. בעקבות זאת, שרון הציג את "תוכנית התנתקות המתוקנת",[12] שהייתה דומה לקודמתה, אך כללה חלוקה של הפינוי לארבעה שלבים, לאו דווקא בהפרש זמנים ביניהם, שכל אחד מהם ידרוש אישור נפרד בממשלה.[13] מתנגדי התוכנית בליכוד ומחוץ לו טענו ששרון אינו עומד בהתחייבותו ושהוא פועל בניגוד להחלטת המשאל.
ב-18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה, שבמהלכו נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.
לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, ועל מנת למנוע פרישה של המפד"ל מהקואליציה, הועמדה התוכנית להצבעה בממשלה בנוסח הקובע שישראל תצא מרצועת עזה, אך אין בכך החלטה על פינוי יישובים. על מנת ליצור רוב בממשלה להצעה, פיטר שרון את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון מסיעת ישראל ביתנו-האיחוד הלאומי, צעד שנתקל בביקורת, בין השאר מצד השופט אדמונד לוי מבית המשפט העליון.[14] בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו, שהפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר. עם זאת, נתניהו תבע באותה תקופה שבתמורה להתנתקות, תקיף גדר ההפרדה את גושי ההתיישבות ושציר פילדלפי יישמר בידי ישראל. גם ראש השב"כ, אבי דיכטר, כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית".[15]
ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו ועשרות בתים נהרסו. הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון וחוות השקמים.
ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים,[16] כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של גוש השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו.[17][18] ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.
השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת[19]). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.
נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ. ב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו.[20] ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.[21]
החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.
ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון.
הדיון הציבורי על אודות תוכנית ההתנתקותעריכה
בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות - החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופייה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.
טיעונים בעד התוכנית ונגדהעריכה
הודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות[22]:
- ממשלת ישראל הגיעה למסקנה כי אין שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הוא מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
- התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך.
- היציאה מרצועת עזה ומצפון השומרון תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית.
- מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה.
- מכתב של הנשיא בוש עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת זכות השיבה, השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור[8]
בריאיון לעיתון הארץ אמר דב וייסגלס, מנהל לשכת ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנית ההתנתקות נועדה לסכל תוכניות כמו יוזמת ז'נבה, אל מול ההתגברות בסרבנות ונועדה להקפיא את התהליך המדיני באופן המונע הקמת מדינה פלסטינית ודיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים לתקופה בלתי מוגבלת בזמן.[23]
שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות[24] ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להישאר אדישים לעומתו".[25]
מנגד, רבים התנגדו לתוכנית ממספר טעמים:
- התנגדות לנסיגה חד-צדדית.
- התנגדות כללית לנטישת יישובים יהודיים בשטחי ארץ ישראל ובפרט למסירתם לגויים.
- התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של האוכלוסייה היהודית - גירושם מבתיהם, מהווה טרנספר או טיהור אתני ופוגע בזכויות האדם של המפונים. בהקשר זה נטבע המונח "גירוש" על ידי המתנגדים ביחס לתוכנית הפינוי.
- התנגדות מסיבות ביטחוניות בטענה שההתנתקות תחזק את הטרור ותרע את המצב הביטחוני. הרמטכ"ל משה יעלון כינה אותה "רוח גבית לטרור".
- התנגדות לפינוי יישובי צפון הרצועה, פינוי שאינו נובע מטעמי הפרדה בין האוכלוסיות ואשר מקרב את אש הטילים לאשקלון, אותו כינה עוזי דיין בשם "טעות כפולה".[26].
- התנגדות לחזרה מדויקת לקווי 67 ברצועה, דבר המחזק את הדרישה לחזור לקווים אלה גם בשאר הגזרות.[27]
הדיון הציבורי על דרך אישורה של התוכניתעריכה
בקרב הימין עלו טענות ששרון החליט על פינוי התנחלויות כדי לרצות את מערכות התקשורת, אכיפת החוק והמשפט, אותן זיהו עם השמאל, כדי שהללו ימנעו מנקיטת צעדים נגדו, לאור החקירות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.[28] צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע לו יוסי שריד[29]: "עומק העקירה כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. שופט בית המשפט העליון מישאל חשין שסבר בדעת מיעוט שיש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לנמק בבג"ץ מדוע דחה את המלצת פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בפרשת האי היווני, אמר עם פרישתו: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, מפני שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות."[30] גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר.[31] אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית.[32]
מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית מעוות ואינו ראוי:
- שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב". יתר על כן, בניגוד ליריבו עמרם מצנע שנשא במסע הבחירות את המצע של הנסיגה החד-צדדית מעזה, נשא אז שרון לעומתו את ההכרזה הנגדית: "לא תהיה נסיגה חד צדדית", ובכך הביא (לטענת מתנגדי ההתנתקות) את בוחריו להסיק ערב הבחירות כי גם "ויתורים כואבים" (כלשונו של שרון) לא יכללו שום נסיגה חד צדדית, אפילו לא מנצרים. גם בפסק דין המיעוט על ההתנתקות של שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי נאמר שתוכניתו המדינית של ראש הממשלה, לא זו בלבד שלא נכללה במצע מפלגתו לבחירות האחרונות, אלא שהיא אף עומדת בסתירה למה שהוצג באותו מצע. השופט לוי פסל את ההתנתקות ואת חוק ההתנתקות כבלתי חוקתיים מסיבות אחרות.[21]
- שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים (ותפקידים אחרים). על ידי איומים בפיטורים ומתן הטבות לח"כים שהסכימו לתוכנית, הפעיל את שיטת המקל והגזר למען השגת תמיכה בתוכניתו.[33]
- שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד, והכריז שתוצאות המשאל יחייבו אותו. ככל הנראה הוא הניח כי יזכה במשאל, אולם לאחר שהפסיד, החליט לפעול בניגוד לו.
מנגד טענו התומכים כי אמנם התוכנית אושרה באופן מעוות ולא ראוי, אך בסופו של דבר התוכנית מתבצעת על פי חוק וההחלטה לגביה עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, ובג"ץ. ככזו, יש לתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.[דרוש מקור]
המחאה נגד תוכנית ההתנתקותעריכה
- ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת בי"א בחשוון ה'תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה מן המחאות הבולטות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם קטיף (50 אלף מפגינים[34]), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה למעלה מ-200,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.
לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לחיילים לסרב לסייע להתנתקות (בסופו של דבר מספר החיילים שהועמדו לדין בגין סירוב פקודה עמד על כ-60). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף. ב-19 באוגוסט 2005 הוצתו השסתומים העיליים של צובר גז תת-קרקעי של בניין מגורים ברחובות ובסביבתו רוססו כתובות כ'צריך לרצוח את שרון'. מכבי האש הצליחו למנוע את פיצוץ הצובר.[35]
בנוסף, שני יהודים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:
- ב-4 באוגוסט 2005 רצח החייל העריק עדן נתן זדה ארבעה מנוסעי קו אוטובוס 165 בשפרעם ופצע תשעה מהם, עד שתחמושתו אזלה והנוסעים השתלטו עליו. ההרוגים היו שני ערבים נוצרים וזוג אחיות מוסלמיות.[36] המשטרה עצרה את הרוצח ואזקה אותו, אך לא הצליחה לחלצו מאלפי התושבים שהתגודדו סביב האוטובוס ולבסוף ביצעו לינץ' ברוצח.[37]
- ב-17 באוגוסט 2005 חטף אשר ויזגן את נשקו של מאבטח באזור התעשייה שילה ופתח באש לעבר הפועלים הפלסטינים שהסיע ברכבו. לאחר מכן המשיך בנסיעה לאזור התעשייה וירה לעבר פועלים נוספים. כתוצאה מן הירי נהרגו ארבעה אנשים ונפצע אדם אחד. הרוצח נדון לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הנרצחים והפצוע.[38]
- ב-17 באוגוסט 2005 הציתה עצמה ילנה בוסינובה כמחאה על ההתנתקות ונפטרה בבית חולים סורוקה כ-9 ימים אחר כך.
- ב-31 באוגוסט 2005[39] הצית את עצמו ברוך בן מנחם - עולה חדש מארצות הברית כמחאה נגד תוכנית ההתנתקות ונפטר לאחר כשבוע מפצעיו.
ההתנתקות בדעת הקהל הישראליתעריכה
כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.
שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון,[40] שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו".[41]
שמות חלופייםעריכה
הוויכוח העז על התוכנית וסיבות נוספות הולידו שמות חלופיים. השם "תוכנית ההתנתקות" הוא שאומץ בחוק הכנסת, אולם בכמה מקרים השתמשו הממשלה ובג"ץ גם בשם "הינתקות",[42] המעידים על פעולה חד-צדדית ולא הדדית.[43] מתנגדי התוכנית הביעו מחאה גם על כך ששמה הרשמי אינו מביע את מלוא משמעותה ועל כן העדיפו לכנותה "הגירוש" או "העקירה". המהלך כונה גם "הנסיגה מעזה".
הכנות ליישום התוכניתעריכה
מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצויעריכה
- ערכים מורחבים – מנהלת סל"ע, חוק יישום תוכנית ההתנתקות
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.
באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית.[44] היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי.
תוכנית ניצניםעריכה
במרץ - אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. שרון תמך בתוכנית והורה על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים.[45][46]משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.
תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.
משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.
הריסת המבניםעריכה
לגבי המבנים ביישובים שפונו, לא התקבלה החלטה עד למועד מאוחר יחסית, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.
כרונולוגיית ההחלטות:
- תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
- מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש שיגרם נזק תדמיתי לישראל.
- היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
- בפגישה עם מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומיים.
- החלטה מ-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל..
- ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את הבתים וההריסות יטמנו בשטח מצרים.[47]
קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש. על אף זאת, לבסוף הוחלט שלא לפוצץ את בתי הכנסת ומבני הדת, ואלו חוללו על ידי הפלסטינים.[48]
סגירת הגושעריכה
סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.
ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.
ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים[49] ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.[50]
14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.
ביצוע תוכנית ההתנתקותעריכה
- ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות
מעגלי הפינויעריכה
.jpg)
ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:
- המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל.
- המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
- המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
- המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד טרור פלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
- המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
- המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.
אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשוןעריכה
בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.
בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.
אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהם אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.
פינוי האזרחיםעריכה
.jpg)
בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים (סקירת חלוקת צווי הפינוי).[51] הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד ה-22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. כ-1,500 נערים ונערות התבצרו בבתי הכנסת של נווה דקלים ואריה יצחקי התבצר עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו באמצעות מנופים ומכולות.
הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים ברוב כלי התקשורת על תהליך הפינוי. עם זאת, רבים מהמפונים התלוננו כי המפנים הכו אותם, לעיתים באלימות רבה, הפרידו אותם מילדיהם הקטנים ללא צורך, השתמשו ברכושם ללא רשות ואף לקחו אותו. במוקד זכויות האדם ביש"ע נרשמו 200 תלונות בדבר אלימות של כוחות הפינוי. נטען גם כי גברים פינו נשים ובנות בלי להקפיד על צניעותן וכי הופעלה אלימות גם כלפי מי שנשאו שלטים בתוך הקו הירוק כדי לעודד את המפונים[52] חלק מהמפונים התלוננו כי הם נכלאו באוטובוסים במשך שעות מבלי יכולת לצאת לשירותים. בדו"ח של מבקר המדינה ממרץ 2006 הוא קבע כי התנהלות זאת הייתה בלתי ראויה.[53] בכמה מקרים הורדו המפונים על אם הדרך או בתוך הערים, ללא הכוונה כלשהי. במקרים אחרים לא היו המלונות ערוכים לקליטת המפונים שהגיעו אליהם.[54]
ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים.[55] הרמטכ"ל דני חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.[56][57]
האשמות המשטרה בדבר שפיכת סודה קאוסטיתעריכה
במהלך העימותים על פינוי בית הכנסת בכפר דרום, נפגעו מספר חיילים ממגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת. החיילים החלו לצעוק "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פרסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי חומצה או סודה קאוסטית על אנשי כוחות הביטחון, והדבר פורסם בתקשורת.[58][59] למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום בבית החולים סורוקה, כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית".[60] למחרת היו עדיין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים, ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממדלל צבע.[61]
חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית.[62][63] עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות.[60]
מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם שירותי בריאות כללית, שהיה נוכח באירוע, אמר שלא ראה אף שוטר או חייל עם סימני כוויות. לטענת אביעד ויסולי מהמטה למען א"י נשפכו על השוטרים מים עם טינר.[64]
בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום. בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם מיכאל איתן, את הפרשה "עלילת דם", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים ועדת חקירה.[65][66]
פינוי מבני הדתעריכה
- ערך מורחב – פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם ונהגו מנהגי אבלות למשך יום.
כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית[67]. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.[68]
פינוי התשתיות והצבאעריכה
לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון. ההריסות הושארו לפינוי הרשות הפלסטינית, בתמורה לתשלום שסוכם עמה מראש.[דרוש מקור]
בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.
ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה.[69]
לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן ובסיסים קטנים נוספים על ידי צה"ל. בניגוד למצב ברצועת עזה, בצפון השומרון צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית. [70]
אחרי ההתנתקותעריכה
שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרוןעריכה
- ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של אנשי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה.
מנהלת סל"ע פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב בבתי מלון, ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם צבי הנדל, שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה.
במרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני הירוקים, לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" בתל אביב, יד מרדכי ונתיבות. המפונים שכן קיבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב בקרווילות באזור הנגב המערבי. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע סמוך לאחר הפינוי, ו-7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע[71]
הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.[71]
ב-30 ביולי 2008 החליטה הועדה לביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[72][73] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין היו רוב המפונים משוכנים בקרווילות, מבני ציבור לא הוקמו כלל, והתקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. כמבני גבס, הם סבלו מחוסר בידוד אקוסטי ותרמי ומפגעי מזג האוויר והזמן ולא היו מוגנות מפני התקפות טילים על האתר בניצן. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה".[74] חבר הוועדה פרופ' ידידיה שטרן אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".[75]
רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקותעריכה
- ערך מורחב – רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, התנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל.[76] ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.
התייחסות מאוחרת לתוכניתעריכה
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא התייחסויות עד לשנת 2007, מאז אירעו התרחשיות שונות כמו ירי רקטות לפרקים, וסבבי לחימה עם החמאס.במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, ובפרט את אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס,[77] ציפי לבני,[78] סילבן שלום,[79] בנימין בן אליעזר,[80] גיורא איילנד,[81] עוזי דיין,[82] יצחק הרצוג,[83] מפקד אוגדה 36 שפיקד על חיילי המבצע גרשון הכהן,[84] ואנשי תקשורת כדן מרגלית[85] ואברי גלעד.[86]
הטענות שההתנתקות הייתה טעות נובעות מכך שהיא לא השיגה את מטרותיה המדיניות והביטחוניות, וכן משום שהביאה לעליית החמאס לשלטון ולמלחמת לבנון השנייה.[87]
גם דעת הקהל הישראלית השתנתה לאחר יישום תוכנית ההתנתקות. בעוד שלפני ביצוע ההתנתקות זכתה התוכנית לתמיכה של 60% מהציבור, שנתיים לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות".[41]
בשנת 2023 ביטלה הכנסת את האיסור על שהיית ישראלים בשטחים שפונו בצפון השומרון, ובהמשך בחודש מאי באותה שנה התמקמה ישיבת חומש במשכן קבע באדמות המדינה במקום שבו היה היישוב חומש.[88]
היחס המשפטי לתוצאות התוכניתעריכה
אף על פי שלאחר ההתנתקות לא נותרו אזרחים או חיילים ישראלים בשטחי רצועת עזה, נשמעו טענות, בישראל ובעולם, שישראל עודנה כובשת את רצועת עזה, בשל השליטה המשמעותית שלה על מגוון תחומי חיים ברצועת עזה.[89][90][91]
הכנסת חוקקה חוק המקנה חנינה למשתתפי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות שנעצרו בהפגנות. החוק אושר על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אייל ניר.
הנצחה והשפעה תרבותיתעריכה
הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרוןעריכה
בתודעת הציבור שהתנגד לתוכנית ומציין את ימי בין המצרים, ביצוע ההתנתקות בסמוך לימי האבל המסורתיים גרם ליצירת זיקה תודעתית בין האבלות הישנה לחדשה. כ'יום גוש קטיף' נקבע ז' באב, יום השנה ל'מפגן השלשלת' שנערך כמחאה נגד התוכנית שנה לפני ביצועה. יש שהוסיפו קינה לזכר פינוי גוש קטיף כחלק מהקינות לתשעה באב.
לאחר ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון. מאז הקמתו פועל המרכז באתר הקרווילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב.
באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף במרכז ירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". בשנת 2017 נחנכה בסמוך כיכר גוש קטיף.[92]
בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב מורשת חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
בשנת 2015 התפרסם השיר "אמא אם הייתי" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.[93]
היישוב הושעיה בצפון הארץ, מנציח את יישובי גוש קטיף בשמות רחובותיו.
נתונים סטטיסטייםעריכה
הנתונים הסטטיסטיים על תושבי גוש קטיף:[94]
מספר המפוניםעריכה
רצועת עזהעריכה
על פי השנתון הסטטיסטי לישראל,[95] התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.
צפון הרצועה (התוחמת הצפונית)
|
מרכז הרצועה
|
|
גוש קטיף
- מסתננים - כ-5,000 איש (על פי הערכות צה"ל)
סך הכול: 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.
צפון השומרוןעריכה
סך הכול: 680 תושבים ב-4 יישובים.
מספר מפניםעריכה
במבצע הפינוי השתתפו כ-42,000 חיילים ושוטרים.
עלות כספיתעריכה
אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה, בדו"ח שפורסם במאי 2007, היה 9 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. על פי מחקר בכנסת שפורסם ב-2010 עמדה עלות ההתנתקות על 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה.[96]
בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים לתושבי גוש קטיף. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמיתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.[97][98]
הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית).
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- רביב דרוקר ועופר שלח, בומרנג, ירושלים: הוצאת כתר, 2005
- משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, פרק י"ב
- נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות, מבשרת ציון: הוצאת צבעונים, 2006, מסת"ב 9657187427
- קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007
- ארי שביט, חלוקת הארץ – ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005
- חיים משגב ואודי לבל (עורכים), בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר, הוצאת כרמל, 2009
- יעקב בר-סימן-טוב, תוכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2009
- הנ"ל, מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד, הוצאת אוניברסיטת תל אביב והספרייה הציונית, 2010
- אלישיב רייכנר, כתום המאבק - גוש קטיף במערכה, הוצאת ידיעות אחרונות[99]
- ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, ימים כתומים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006, מסת"ב 9654822563
- אלבום תיעוד המאבק, שחר כתום
- ענת רוט, לא בכל מחיר: מגוש קטיף עד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2014
- שאול מופז, המסע הישראלי שלי, ידיעות ספרים, 2022, עמודים 329–348
קישורים חיצונייםעריכה
ארכיון אסף פרסומים מתקופת ההתנתקות, בספרייה הלאומית
מסמכיםעריכה
- תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
- פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות הצבעה בקריאה ראשונה
- חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
- מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
- ynet, ההתנתקות: נאומו המלא של ראש הממשלה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2004
חדשותעריכה
ההתנתקות, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט- חדשות ההתנתקות - אתר nrg מבית מעריב
- ימי התנתקות - אתר ynet מבית ידיעות אחרונות
- חצי שנה לתוכנית ההתנתקות, ריכוז כתבות ומאמרים באתר nrg מעריב
- תומר זרחין, שר המשפטים, דניאל פרידמן, חתם על המלצת חנינה למתנגדי ההתנתקות, באתר הארץ, 26 בפברואר 2009
- התוכנית דין וחשבון עם רינו צרור המסכמת את אירועי הפינוי. ראו קישור לצפייה (נפתח כקובץ מדיה)
ידיעות, כתבות ומאמריםעריכה
על תוכנית ההתנתקותעריכה
- בן כספית, כך נולדה תוכנית ההתנתקות, באתר nrg, 16 ביולי 2005
- סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון בפרש)
- דניאל אדלסון, 3 שנים לתרדמת: שרון רצה לצאת מעזה לתמיד, באתר ynet, 4 בינואר 2009
- השפעת תוכנית ההתנתקות על "איום המדינה האחת", אתר ראות
- ורד וינוקור-חי ויותם אמיתי, מתנתקים מההתנתקות, מערכות 402, 2005
- ענת רוט ואשר אריאן, סוד הכוח: מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתכנית ההתנתקות, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006
- דניאל צידון ודוד ברודט, מחיר ההינתקות: השלכות כלכליות (הכנס הכלכלי השלושה-עשר, יולי 2005), באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאי 2006
- ניצן כהן, מקור מדיני בכיר: עלות ההתנתקות תגיע ל-6 מיליארד שקל - פי שלושה מהסכום שהוקצה לה בתקציב 2005, באתר TheMarker, 6 בינואר 2005
- רחביה ברמן, ההיסטוריה של תוכנית ההתנתקות, באתר וואלה!, 19 במאי 2005
על הפינוי עצמועריכה
- nrg מעריב, כשהדמעה זלגה מהעין, באתר nrg, 25 באוגוסט 2005
- אסתר זנדברג, פח זבל עם נוף לים של עזה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
- רון פרסלר, האיומים, ההכנות, המועקה והפרידה. חמש שנים להתנתקות, זיכרון של קצין מפנה, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010
- יותם אמיתי והדס מינקה-ברנד, עכשיו ובימים האחרים - הנעת פקודים לביצוע משימות שבמחלוקת ציבורית, מערכות 429, עמודים 17–18
על הסיקור התקשורתיעריכה
- הזירה הלשונית - רוביק רוזנטל ב־nrg מעריב:
- הזירה הלשונית: קייטנת מעשיהו, באתר nrg, 8 ביולי 2005
- השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה
- אורלי צרפתי, מיתוסים בשירות המאבק: סיקור ההתנתקות בעתון הצופה, קשר 36, סתיו 2007, עמ' 156 - 166
על תוצאות ההתנתקותעריכה
- ארי שביט, האם ההתנתקות הצליחה?, באתר הארץ, 5 ביולי 2006 - הרמטכ"ל משה יעלון, דב וייסגלס, ראש השב"כ אבי דיכטר וראש מרצ יוסי ביילין מנתחים האם ההתנתקות הצליחה
- יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי ישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007
- 15 שנים להתנתקות, כאן חדשות, 2020
יצירות על ההתנתקותעריכה
- 'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10(הקישור אינו פעיל) - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד הדרום לשעבר דן הראל.
- פרקים בספר 'התפכחות', מאת דן מרגלית, הוצאת זמורה ביתן, 2009 - ביקורת חריפה על תהליך קבלת ההחלטות ועל התוכנית עצמה.
- תמר וולף-מונזון, 'ציר כיסופים': שירה בעקבות תוכנית ההתנתקות, עיונים 27, 2017, הוצאת מכון בן-גוריון, אונ. בן-גוריון, עמ' 73 - 107
אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקותעריכה
- "שנית גמלא לא תיפול", מתוך InternetArchive
- אתר "יד קטיף" - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות
הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרוןעריכה
- מרכז קטיף בניצן (אורכב 04.09.2012 בארכיון Wayback Machine)
- מוזיאון גוש קטיף בירושלים
הערות שולייםעריכה
- ^ אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet, 2 במאי 2004
- ^ אורי רוזן, סקר: 58% בעד ההתנתקות, 69% בעד עריכת משאל עם, באתר nrg, 15 בספטמבר 2004
- ^ פירוט תוצאות ההצבעה לאישור החוק, באתר הכנסת, 16 בפברואר 2005
- ^ ארנון סופר, כך נפל לשרון האסימון הדמוגרפי, באתר ynet, 9 בינואר 2006; ארנון סופר, שרון, דמוגרפיה, אולי אי יווני, וההתנתקות מרצועת עזה – סיפור אישי, 2014, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה
- ^ אלוף בן, נתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
- ^ דיאנה בחור-ניר, ראש הממשלה מציג: תוכנית ההתנתקות מהפלסטינים, באתר ynet, 19 בדצמבר 2003.
- ^ אלכס פישמן, מנותקים מהמציאות. עשור להתנתקות, באתר ynet, 27 ביוני 2015
- ^ 1 2 מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
- ^ אטילה שומפלבי, שרון בוועידת הליכוד: המשאל - מחייב, באתר ynet, 30 באפריל 2004
- ^ אטילה שומפלבי, הליכוד מתחיל רשמית ב"קמפיין ההתנתקות", באתר ynet, 20 באפריל 2004
- ^ נוסח התוכנית, באתר הכנסת
- ^ נוסח התוכנית, באתר הכנסת
- ^ צביא לביא, רה"מ שרון: ביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה יושלם עד סוף 2005, באתר גלובס, 2 ביוני 2004
- ^ כתבה באתר וואלה!
- ^ אריק בנדר, "פינוי ציר פילדלפי - בלתי סביר", באתר nrg, 4 בינואר 2005
- ^ סיכום תוצאות ההצבעה, פרוטוקול ישיבה מס' 173, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
- ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 1, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
- ^ רשימת המצביעים ע"פ הצבעותיהם, חלק 2, מאתר הכנסת, 26 באוקטובר 2004
- ^ פרופ' עופר קניג, פיטורי שרים בממשלות ישראל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 12 באוגוסט 2019
- ^ טל רוזנר, בג"ץ קבע: גם הפינוי וגם הפיצוי - חוקיים, באתר ynet, 9 ביוני 2005
- ^ 1 2 בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח', ניתן ב־9 ביוני 2005
- ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - עקרונות מרכזיים, משרד ראש הממשלה - אגף התקשורת, נמצא באתר הרשות לקידום מעמד האישה
- ^ ארי שביט, יועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2004
- ^ בעד יוזמת ז'נבה ובעד פינוי התנחלויות - 08/04/2004, באתר שלום עכשיו
- ^ דורון שפר, הדילמה של תנועות השמאל: לתמוך או להתנגד, באתר ynet, 23 באוקטובר 2004
- ^ אבי פרחן, דרישה הגיונית וצפויה, באתר ynet, 5 ביולי 2005
- ^ כנ"ל
- ^ רביב דרוקר ועפר שלח, "בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה", 2005
- ^ יוסי שריד | השוואת שווא, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010
- ^ יובל יועז, ואני על עומדי אעמוד*, באתר הארץ, 25 במאי 2006
- ^ הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון / גדי בלום, ניר חפץ, עמ' 21
- ^ אהוד אשרי, משחק מלים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2004
- ^ הארץ,יובל יועז,שירות "", שרון פיטר את השר לנדאו וסגן השר רצון שהתנגדו להתנתקות, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2004
- ^ אורי גליקמן ואמיר בוחבוט, ח"כ אלדד: רוצה לראות כאן מרי אזרחי, באתר nrg, 27 באפריל 2005
- ^ אלי סניור, מתנגדי ההתנתקות כמעט פוצצו בניין ברחובות, באתר ynet, 19 באוגוסט 2005
- ^ אחיה ראב"ד, אלפים ליוו את הרוגי הפיגוע בדרכם האחרונה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2005
- ^ ירון דרוקמן ואחיה ראב"ד, שפרעם: פעיל ימין קיצוני ירה ורצח 4 באוטובוס, באתר ynet, 4 באוגוסט 2005
- ^ אפרת פורשר, ויזגן הורשע ברצח 4 פלסטינים, באתר nrg, 11 בספטמבר 2006
- ^ אפרת וייס, מת מפצעיו הצעיר שהצית עצמו בגלל ההתנתקות, באתר ynet, 6 בספטמבר 2005
- ^ אפרים יער תמר הרמן, שנה אחרי, ההתנתקות נתפשת כטעות, באתר הארץ, 10 ביולי 2006
- ^ 1 2 יואב קרן, שליש מהתומכים: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg, 26 ביולי 2007
- ^ קישור1, קישור2
- ^ בשולי ההינתקות, באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
- ^ אלוף בן ושירות "הארץ", שרון: ההתנתקות תידחה לאחר ט' באב, באתר וואלה!, 9 במאי 2005
- ^ ראש הממשלה סייר בנגב המערבי, אתר משרד ראש הממשלה, 17 במאי 2005
- ^ כתבי ynet, שרון סייר בניצנים; הורה להתחיל לעבוד בשטח, באתר ynet, 7 באפריל 2005
- ^ אמיר בוחבוט, הריסות הבתים יוטמנו במצרים, באתר nrg, 4 באוגוסט 2005
- ^ כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
- ^ מועצת יש"ע: נצא עם ילדינו לגוש קטיף, באתר וואלה!, 12 באוגוסט 2005
- ^ אילן מרסיאנו ואפרת וייס, יותר מ-70 אלף בעצרת בכותל נגד ההתנתקות, באתר ynet, 10 באוגוסט 2005
- ^ כתבי NRG מעריב, ההתנתקות התחילה בדפיקה בדלת, באתר nrg, 15 באוגוסט 2005
- ^ חגית רוטנברג, רגישות בעיקר נחישות, באתר בשבע - ערוץ 7, 25 באוגוסט 2005
- ^ דו"ח ביקורת על ההתנתקות, עמ' 11
- ^ דו"ח מחדלי הטיפול בעקורי גוש קטיף
- ^ אפרת וייס, שא נור וחנן גרינברג, יצהר: מתנחלים הציתו מצלמות ומכ"מים צבאיים, באתר ynet, 23 באוגוסט 2005
- ^ חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005
- ^ דוברת צה"ל: הרבנים בצפון השומרון מנעו את האלימות, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005
- ^ כתבי ynet, כפר דרום: המתבצרים שפכו חומר חומצי על חיילים, באתר ynet, 18 באוגוסט 2005
- ^ כתבי NRG מעריב, 74 נפצעו בפינוי בית הכנסת בכפר דרום; 160 מסתננים נעצרו, באתר nrg, 18 באוגוסט 2005
- ^ 1 2 עידן יוסף, "השלכת הסודה הקאוסטית - עלילת דם", באתר News1 מחלקה ראשונה, 23 באוגוסט 2005
- ^ 5 מפנים עדיין מאושפזים בסורוקה, באתר וואלה!, 19 באוגוסט 2005
- ^ טל ימין-וולבוביץ', החומר שהושלך על כוחות הפינוי בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר nrg, 22 באוגוסט 2005
- ^ החומר שהשליכו המתבצרים בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר ynet, 22 באוגוסט 2005
- ^ ישיבת ועדה של הכנסת ה-16 מתאריך 28/08/2005, היערכות מערכת אכיפת החוק לביצוע תוכנית ההתנתקות
- ^ גדעון אלון, ח"כ איתן למזוז: בטל עשרות אישומים נגד מתנחלים, באתר הארץ, 20 בינואר 2006
- ^ "זו עלילת דם נגד מאות אנשי ימין", באתר ערוץ 7, 22 בינואר 2006
- ^ טל רוזנר וחנן גרינברג, בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה, באתר ynet, 8 בספטמבר 2005
- ^ כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet, 11 בספטמבר 2005
- ^ עלי ואקד, הרשות איבדה שליטה: אלפים בוזזים בהתנחלויות, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
- ^ אפרת וייס, מחנה דותן פונה: צה"ל סיים ההתנתקות בשומרון, באתר ynet, 22 בספטמבר 2005
- ^ 1 2 רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2012
- ^ תומר זרחין, ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
- ^ אמנון מרנדה, הכנסת הקימה ועדה לחקירת הטיפול במפונים, באתר ynet, 30 ביולי 2008
- ^ אמיר שילה, דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים, באתר ynet, 15 ביוני 2010
- ^ רונן מדזיני, חבר הוועדה: הפינוי - הפגיעה הקשה בתולדותינו, באתר ynet, 15 ביוני 2010
- ^ גל ברגר, פתחי חאמאד: ההתנתקות מעזה סייעה להסתרת שליט, באתר רשת ב', 25 באוקטובר 2011
- ^ יוסי זילברמן, פרס: "ההתנתקות הייתה צריכה להיעשות אחרת", באתר מאקו, 18 בפברואר 2009; ניר יהב, פרס רומז: ההתנתקות הייתה כישלון, באתר וואלה!, 28 באוקטובר 2008
- ^ מזל מועלם, אלוף בן, נדב שרגאי, לבני: ישראל הייתה צריכה להידבר עם גורמים מתונים ברשות הפלסטינית לפני ההתנתקות, באתר הארץ, 4 בינואר 2007
- ^ טנא סמואל וחגי הוברמן, שלום: ההתנתקות הייתה טעות, באתר ערוץ 7, 26 בנובמבר 2006
- ^ חדשות, בן אליעזר: ההתנתקות הייתה טעות גדולה מאד, באתר של "רשת 13", 8 בנובמבר 2007 (במקור, מאתר "nana10")
- ^ ארי שביט, איילנד: ההתנתקות - החמצה היסטורית, ההתכנסות לא תביא ליציבות, באתר הארץ, 4 ביוני 2006
- ^ עוזי דיין: ההתנתקות מרצועת עזה הייתה טעות, באתר וואלה!, 20 ביולי 2010
- ^ יהונתן ליס, הרצוג: "מבחינה ביטחונית ההתנתקות היתה טעות", באתר הארץ, 21 ביולי 2015
- ^ האלוף גרשון הכהן: ההתנתקות הייתה פשע, באתר ערוץ 7, 24 באוגוסט 2006
- ^ ספרו "התפכחות"
- ^ ירעם נתניהו, שליפות עם אברי גלעד, באתר nrg, 23 בינואר 2007
- ^ יעקב בר-סימן-טוב (עורך), תוכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו, עמ' 214
- ^ היסטוריה: באישון לילה התמקמה ישיבת חומש במשכנה הקבוע, באתר חדשות 0404, 29/05/2023
- ^ מדד השליטה: אחריותה המתמשכת של ישראל ברצועת עזה, ארגון גישה, נובמבר 2011
- ^ דורי גולד, לוליינות משפטית: הפלשתינאים טוענים כי רצועת עזה עדיין "שטח כבוש", גם אחרי נסיגת ישראל, 26 באוגוסט 2005
- ^ מיכל לופט, ישראל חייבת לספק חשמל לעזה: על משבר החשמל ברצועת עזה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ^ בלב ירושלים, סמוך למוזיאון גוש קטיף, נחנכה היום כיכר גוש קטיף. שי גפן מהנהלת המוזיאון: "זהו יום היסטורי"., באתר ערוץ 7, 707 בפברואר 2017
- ^ יוני קמפינסקי, "אמא אם הייתי", באתר ערוץ 7, 19 באוגוסט 2015
- ^ מפת ההתנתקות, באתר nrg מעריב
- ^ השנתון הסטטיסטי לישראל 2006
- ^ מחקר הכנסת על עלות תוכנית ההתנתקות, באתר כלכליסט
- ^ ירון דרוקמן, דו"ח המבקר: ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער, באתר ynet, 9 במאי 2007
- ^ צבי זרחיה, עלות תוכנית ההתנתקות תגיע לכ-7 מיליארד שקל, באתר הארץ, 8 בפברואר 2005
- ^ דף הספר