ויקטור מאוורון

ויקטור מאוורון
Victor de l'Aveyron
	דיוקן ראשון של ויקטור, המתואר כבעל 26 צלקות בגוף ובראש
לידה	סביב 1788; טארן, צרפת
פטירה	12 בפברואר 1828; פריז, צרפת
מדינה	צרפת
השכלה	המכון הלאומי לנוער חירש

ויקטור מאוורון (בצרפתית: Victor de l'Aveyron;‏ בערך 1788–1828) היה ילד פרא צרפתי, שהתגלה בדרום צרפת במחוז אוורון. הוא הפך למקרה הכי מתועד של ילד פרא בהיסטוריה. ז'אן מארק גספאר איטאר, הרופא הקיסרי של המוסד לחירשים-אילמים בפריז, נטל את הילד תחת חסותו, נתן לו את השם ויקטור, אימן אותו במשך חמש שנים, ותעד את התקדמותו. העבודה עם ויקטור והתעוד המפורט שלה, הפכו לבסיס לחינוך המיוחד, שאיטאר נחשב לאביו מולידו.

ראשית חייו

לא ידוע מתי או למה ננטש ויקטור, אבל דיווחים על הימצאותו של ילד צעיר לבדו ביער החלו להצטבר מאז שנת 1794, כאשר היה ככל הנראה בן שש. שלוש שנים אחר כך, ב-1797, הוא נלכד על ידי שלושה ציידים, ברח מהם, אבל נתפס כאשר התעכב כדי לטפס על עץ. הציידים הביאו את הילד לעיר הקרובה, שם הפקידו אותו בידיה של אלמנה מקומית. גם ממנה ברח, ושוב נצפה מפעם לפעם בשנים הבאות, עד שבינואר 1800 יצא מרצונו והגיע לעיירה סן סרנין סור ראנס. הוא נראה למקומיים בן 11 או 12, והעובדה שתוך שנה בערך החל להתבגר מינית מאששת את ההשערה.

הוא היה עירום, כפוף ובעל שיער ארוך ופרוע, גופו מכוסה עשרות צלקות, היה מחוסר שפה ותנועותיו היו אקראיות. על פי עדותו של הפילוסוף פרנסואה דאגונייה "הוא הלך על ארבע, אכל צמחים, והיה שעיר, חרש ואילם".^[1] איטאר דיווח שהילד לא לעס בעצם את האוכל, אלא נגס אותו בשיניו החותכות, בדומה למכרסמים.^[2] הפסיכיאטר פיליפ פינל כתב דו"ח על ויקטור, שעל פיו היה "חולה נפש ואידיוט מלידה". הנחתו של פינל הייתה שההורים שנטשו אותו ביער עשו זאת משום שהיה חריג וחסר יכולת למידה, ולא שהוא נעשה חריג וחסר יכולת למידה כי ננטש ביער וחי בבידוד.^[3] עוד במהלך חייו הקצרים של ויקטור (הוא נפטר סביב גיל 40 מדלקת ריאות) התפתח ויכוח בשאלה האם אכן היה ילד פרא קלאסי, ששרד בכוחות עצמו שנים ארוכות, כשבע או שמונה שנים, כפי שנלמד מן העדויות שהצטברו מפי מי שהבחינו בו וכפי שסבר איטאר, או שבעצם מצבו הירוד היה תוצאה של התעללות הורית ושהותו בטבע הייתה קצרה משדווח. מי שתמכו בגרסה זאת התבססו על אופי הצלקות שעל גופו (כוויות, חיתוך דמוי סכין בצווארו) ועל עורו העדין.^[2] הוויכוח נמשך גם במאה ה-20, והנציג המובהק של מי שראה בו "ילד פרא מזויף" היה סרג' ארולה, בספרו L'Enigme des Enfants-Loups, שבו התחקה אחרי כל הדיווחים על ילדי פרא החל במאה ה-14.^[4]

מחקר ותעוד

לעומת סיפורים ספק היסטוריים ספק מיתיים על ילדי פרא שגודלו על ידי חיות, הסיפור של ויקטור היה מלווה בעבודה מדעית הדוקה. צרפת שלאחר המהפכה, בשלהי עידן הנאורות, חיפשה תשובות עובדתיות. זמן לא רב אחרי שאותר, נבדק ילד הפרא על ידי הזואולוג פייר ז'וזף בונאטר. בונאטר היה הראשון שפרסם דו"ח מסודר על מצבו של הילד. הוא בחן את הרגלי התזונה שלו ומצא שהתקיים בעיקר על תפוחי אדמה, שאותם היה משליך לאש. עוד דיווח שהוא אינו נרתע מחום וקור קיצוניים, אינו שומר מרחק מאש דולקת, ונהנה הנאה גדולה להיחשף לשלג כשהוא עירום.^[5]

הוא נלקח למוסד הלאומי לחרשים בפריז, בעיקר כדי שרוש-אמברואז סיקאר, מנהל המוסד, יוכל לחקור את יכולותיו. סיקאר האמין שיצליח להכריע סוף סוף בשאלה שהעסיקה את המדע בתקופה ההיא: מה בדיוק מבדיל את האדם מן החיות. אחד היסודות החשובים שנשקלו היה יכולתו של האדם ללמוד שפה. אלא שבתום תקופה שבה נכשל בקידומו של הילד, הצטרף סיקאר לחוות הדעת שראתה בו "אידיוט".^[6]

כאן נכנס לתמונה ז'אן איטאר, הרופא של המוסד. איטאר האמין ביכולתו של ויקטור להשתלב מחדש בחברה האנושית, אימן ולימד את ויקטור תוך שהוא יוצר שיטות ייחודיות כדי לקדם אותו, ותעד באופן מסודר את התהליך. במקביל, הופקד ויקטור בידי אחת מעובדות המוסד, מאדאם גוארי, ששימשה לו אם אומנת עד יום מותו.

אפילו שרוב שנותיו חי במוסד לחרשים-אילמים, היה ברור שאוזניו של ויקטור שומעות, אבל באופן התגובה שלו לשמיעה היה רחוק מהנורמה. הוא הגיב בהתלהבות לקול הקלוש ביותר של קליפת אגוז מתפצחת, אבל לא נזהר מקולות הנפץ של ירי. "האוזן שלו", אבחן איטאר, "לא שימשה להבנת קולות, לצירופים השונים שלהם ולהבחנה ביניהם, אלא כאמצעי להישרדות, לאזהרה מפני התקרבות של חיה מסוכנת, או להזדמנות שנוצרת כשפרי נושר מהעץ".^[7] ויקטור היה מסוגל להפיק קולות, הוא הרבה לגעות בבכי ולצחוק בקול, בדרך כלל ללא גירוי ברור, אבל הקולות הללו לא כללו הגאים - לא תנועות ולא עיצורים. "ויקטור היה שווה ערך מבחינה נפשית ופסיכולוגית למי שנולד חרש", הסיק איטאר. "אין טעם לנסות ללמד אותו לדבר באמצעים הרגילים של חזרה על הגאים, כי הוא בעצם לא שומע אותם.^[2]

חינוך ואימון

איטאר השאיר אחריו שני דוחות מפורטים על תהלך העבודה עם ויקטור ועל התקדמותו, אחד מ-1801, לאחר חצי שנה של עבודה, שבה היה קצב ההתקדמות של ויקטור מהיר, ואחד מ-1806, לאחר חמש שנות ניסיון, שבהם ההישגים היו מזעריים. בתום חמש השנים הללו ויתר איטאר על המשך העבודה עם ויקטור.

חמש מטרות סימן איטאר במאמץ לקדם את ויקטור: לשפר את מודעותו לגירויים סביבתיים, לעניין אותו בחיים חברתיים, להרחיב את טווח החשיבה שלו (באמצעות היכרות עם משחקים), ללמד אותו לדבר, ללמד אותו לתקשר באמצעות מערכת סמלים, דוגמת תמונות ומילים כתובות.^[3]

גירויים: איטאר היה מחסידיו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, שהאמין שכל הידע מועבר אלינו באמצעות החושים. לכן נשענה השיטה החינוכית של איטאר על גירויים ואימון חושי. בתחילת הדרך, הוא רק התלווה לעשיות של ויקטור. אם ויקטור הגיב חיובית לשלג – איטאר ליווה אותו בשלג. אם ויקטור הראה עניין באור הירח – איטאר צפה איתו בירח. כתוצאה מן העשייה המשותפת סביב הדברים האהובים עליו, נגמל ויקטור לאט לאט מהרגליו – ישיבה בפינת החדר כשהוא מצונף ותנועות חזרתיות נטולות פשר.

מקלחות חמות יותר ויותר, גרמו לו בסופו של דבר רגישות לקור, וגם רצון להתלבש (קודם העדיף עירום), ובהמשך – הביאו אותו גם לשלוט בצרכיו, כי מיטה רטובה וקרה בחורף התחילה להרתיע אותו. לכך, הוסיף המטפל ליטופים ודגדוגים, כדי לעדן את החוויה הגופנית.

חיים חברתיים: הסביבה החברתית של ויקטור כללה בעיקר את איטאר - המחנך, ואת מאדאם גוארי - האם האומנת. עם הזמן, ניסיונות הבריחה של ויקטור התמעטו, משום שהתרגל למאדאם גוארי כל כך, שכאשר ברח ממנה הגיב בתגובות גופניות עזות (אי שקט, רעד). כאשר היה רואה אותה שוב - היה פורץ בבכי עז, לא מרוסן. התגובות הרגשיות שלו כלפי איטאר היו מתונות יותר, אבל הוא נהנה מנשיקותיו וחיכה להן, וניסה, בדרכו המגושמת, ללטף ולנשק אותו בחזרה.^[2] בשלב מאוחר יותר של החינוך, כאשר נפטר בעלה של מאדאם גוארי, הביע ויקטור לראשונה אמפתיה כלפי אדם אחר: מאדאם גוארי ערכה את השולחן כשהיא דומעת, וויקטור ניסה לנחם אותה.^[8]

משחקים: הניסיון לחשוף את ויקטור למשחקים נחל כישלון חרוץ. חסר לו חוש המשחק שכל ילד שחי בחברה גדל איתו. הוא קיבל משחקים בחוסר הבנה מוחלט, וכאשר הצליח - היה מעלים או משמיד אותם.

דיבור: ויקטור מעולם לא הצליח לדבר. אחרי חמש שנות אימונים הוא הצליח להגות שתי מילים: חלב (lait), ו"או, אלהים" (Oh, Dieu) - חיקוי של קריאת ההתפעלות של מאדאם גוארי. היו לו, מדווח איטאר, שלושה עיצורים ושתי תנועות. איטאר הסביר את חוסר יכולתו לרכוש את הדיבור בכך ש"איבר הדיבור" לא התפתח אצלו בגיל הנכון. כוח החיקוי שדרוש ללימוד הדיבור, הסיק איטאר, פעיל מאוד בשנות החיים הראשונות, ונחלש במהירות עם התקדמות הגיל.

על "שפת הפעולה", לעומת זאת, השתלט ויקטור בקלות יחסית, והיה מביע את עצמו בתנועות ובמחוות. "כשמגיעה שעת הליכתו, הוא מופיע מספר פעמים בחלון ובדלת חדרו. אם הוא מבחין אז שהאומנת שלו לא מוכנה, הוא מניח לפניה את כל החפצים הדרושים לה, ובחוסר סבלנותו הוא אף מרחיק לכת ועוזר לה להתלבש". כאשר עייף מביקורי "סקרנים" שבאו לפגוש אותו, היה "מציג בפני כל אחד מהם... את המקל, הכפפות והכובע שלו ודוחף אותם בעדינות. לכיוון הדלת, שהוא מיד סוגר מאחוריהם בחוזקה".^[2]

בספרו The forbidden experiment ("הניסוי האסור")^[9] תוהה המחבר בן ימינו, רוג'ר שאטק, למה איטאר לא ניסה ללמד את ויקטור את שפת הסימנים, שבה השתמשו במוסד הלאומי לחרשים-אילמים החל ממחצית המאה ה-18.^[10]

התקשרות באמצעות סמלים: ויקטור הצליח לזהות צורות גאומטריות ולהבדיל ביניהן, גם כשהן מוצגות בצבעים שונים, וגם בצבע אחיד, אבל הפעילות הזאת גרמה לו לתסכול רב ולהתקפי זעם.

את תהליך הקריאה החלו כאשר איטאר היה מצייר ציור ליניארי של אובייקט (מסמר, מספריים, מברג) וויקטור מתבקש להביא אותו. לא מיד הבין ויקטור שהציור הוא ייצוג של האובייקט, אבל כאשר זה קרה, כתב איטאר את שם האובייקט למטה. לאט - לאט מחק את הציור, ונשאר רק שם האובייקט בכתב. את החלק הזה לא הצליח ויקטור להבין או לזהות.

במקביל, יצר איטאר אותיות גדולות מעץ, ויחד בנו מילים. שוב הצליח ויקטור לקרוא את המילה האהובה עליו – חלב, ומאותו רגע דאג שארבע האותיות תהיינה תמיד בכיסו, כך שתמיד יוכל לבקש חלב כשירצה.^[2]

ויקטור כמקרה פרטי ראשון של חינוך מיוחד

איטאר היה הראשון שגרס שעיכוב התפתחותי, בין שהוא נגרם מסיבות גנטיות ובין שהסיבות הן קיפוח סביבתי, ניתן לטיפול בסביבה מטפחת. הוא האמין שאילו פגש בוויקטור בגיל צעיר יותר, היה מצליח בחינוכו הרבה יותר. אבל, מאחר שעד גיל 12 לא חווה חוויה חברתית, נשאר ויקטור פראי. החברה הצרפתית ראתה קשר מובהק בין שפה לאינטלקט, ומשום כך לא רק מעוכבי התפתחות הוזנחו, גם חרשים-אילמים נחשבו חסרי תקנה. ללא טיפול של חברים או משפחה, האילמים בחברה הצרפתית חוו תנאים מחפירים. התפנית הגיעה ב-1750 כאשר נוסד המוסד הלאומי הראשון בפריז, לחינוכם של חרשים-אלמים. העניין החדש וההתחייבות המוסרית כלפי החרשים-אלמים נתנו השראה לאיטאר בעבודתו על השפה של ויקטור. הוא דבק בתורתם של ג'ון לוק ואטיין בונו דה קונדיאק, שעל פיה כל הידע האנושי נרכש באמצעות החושים.^[3]

לאחר חמש שנות אימון, כשקצב ההתקדמות של ויקטור נעשה אטי יותר ויותר, איטאר חש שהוא נוחל כישלון, והתמקד בתחומים אחרים. אבל בדו"ח שהשאיר לממונים עליו כתב: "כדי להעריך את מצבו הנוכחי של הפרא הצעיר מאוורון, יהיה צורך להיזכר במצבו בעבר. את הצעיר הזה... יש להשוות רק לעצמו. כי בהשוואה למתבגר באותו גיל, הוא לא יותר מאשר יצור מושפל, דחוי, של הטבע, כפי שהיה של החברה. אבל אם נגביל את עצמנו להשוואה בין מצבו שלו בעבר ובין מצבו הנוכחי של ויקטור הצעיר, אנו נדהמים מהמרחב העצום שמפריד ביניהם; אין ספק שוויקטור שונה מהפרא מאוורון, שהגיע לפריז, לא פחות מאשר מפרטים אחרים בני גילו ומינו".^[11]

בתום חמש שנים השאיר אחריו איטאר תוכנית חינוכית מסודרת, שהתבססה על אימון חושי, וששימשה בהמשך בסיס לחינוך המיוחד.^[3] תלמידו של איטאר, אדואר סגין, אימץ את השיטה והרחיב אותה, כאשר פתח, ב-1839, את בית הספר הראשון בעולם לילדים בעלי עיכוב התפתחותי חמור.^[12]

ויקטור מאוורון בספרות ובקולנוע

בספרות ובשירה

1801: המשוררת האנגלייה בת המאה ה-18, מרי רובינסון, הייתה הראשונה שהשתמשה בדמותו של ויקטור, בשירה The Savage of Aveyron ("הפרא מאוורון").
1973: התפרסם שירה של המשוררת האמריקנית אדריאן ריץ' Meditations for a Savage Child ("מדיטציות לילד פרא"), שמשולבים בו קטעים מיומנו של ז'אן איטאר.
2003: נובלה מאת הסופרת הבריטית-אמריקנית ז'יל דאוסון (Jill Dawson) Wild Boy ("ילד פרא").

עיבודים לקולנוע

1970: L'Enfant sauvage, סרט בבימויו של פרנסואה טריפו עם ז'אן-פייר קרגול בתפקיד ויקטור, הילד הפראי, וטריפו עצמו בסרטו של דוקטור איטארד.
2008: ויקטור, ילד הפרא מאוורון, תיעוד שביים קתרין איירה

פסל

בסן סרנין-סור-ראנס הוקם פסל, מעשה ידיו של הפַּסל רומי קודראין, בדמותו של ויקטור, ילד הפרא מאוורון.

ביבליוגרפיה

לוסיין מלסון,, פריז, 10-18, קול. "ספריות 10-18" (n ^o 157)2007(1 ^st ed., 1964, כללי האיחוד של מהדורות), 246 עמ '. (ISBN 978-2-264-03672-8, מצגת מקוונת [ ארכיון ]).
סרז' ארולס, אניגמה של ילדי הזאב. וודאות ביולוגית אך הכחשת הארכיונים, 1304-1954, 2007.
פרנסואה פריאה וז'אן מורנון, "הטבע והסימן. תורת ההיסטוריה של ויקטור מאוורון ", Nervure, Journal de psychiatrie, tome XVII, n ^o 9,דצמבר 2004 - ינואר 2005.
תיירי ג'ינסטה,, פריז, פייארד פלוריאל, קול. "רַבִּים",2011(1 ^st ed. 1981, שקם, אל. "גברים והסימנים שלהם"), 649 עמ '. (ISBN 978-2-8185-0210-5, מצגת מקוונת [ ארכיון ]).
TC Boyle, L'Enfant sauvage (חדשות), תרגום פייר דמארטי, Grasset, 2011 (Wild Child & Other Stories, 2010).
(en) ר 'שאטוק, הניסוי האסור: סיפורו של הילד הפראי מאווירון. ניו יורק: קודאנסה אינטרנשיונל, 1980.
ז'אן לוק צ'אפי,, פריז, Fayard, קול. "היסטוריה שונים",2017, 272 עמ ' (ISBN 978-2-213-70144-8, מצגת מקוונת [ ארכיון ]).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויקטור מאוורון בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ François Dagognet, Le docteur Itard entre l'énigme et l'échec, Paris: Editions Allia, 2009, עמ' 7
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Jean Marc Gaspard Itard, De l'éducation d'un homme sauvage ou des premiers développemens physiques et moraux du jeune sauvage de l'Aveyron, https://www.gutenberg.org/files/20966/20966-h/20966-h.htm (בצרפתית)
^ ¹ ² ³ ⁴ Jean-Marc Gaspard Itard – Historical Influences, Current Controversies, Teaching Resources (באנגלית אמריקאית)
^ Serge Aroles, L'Enigme des Enfants-Loups : Une certitude biologique mais un déni des archives, 1304-1954, Publibook, 2007
^ Harlan lane, The Wild Boy of Aveyron, Harvard University Press, 1976
^ Shattuck, Roger (1976-05-16). "The Wild Boy of Aveyron". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-01-28.
^ Jean-Marc-Gaspard Itard, The Wild Boy of Aveyron, New York: Meredith Company, 1962
^ Lucien Malson , Jean Marc Gaspard Itard, Les Enfants Sauvages, Paris: France loisirs, 1971, עמ' 71
^ Roger Shattuck, The forbidden experiment : the story of the Wild Boy of Aveyron, New York: Farrar Straus Giroux, 1980
^ Alice Judéaux, French Sign Language: a language in its own right, Tradonline, ‏2015-11-03 (באנגלית אמריקאית)
^ Jean-Marie Tremblay, Jean Itard (1774-1838), Mémoire et Rapport sur Victor de l'Aveyron., texte, ‏2005-02-02
^ Edouard Séguin | Mental Retardation, Education Reform & Physiology | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-01-16 (באנגלית)

[1] François Dagognet, Le docteur Itard entre l'énigme et l'échec, Paris: Editions Allia, 2009, עמ' 7

[:1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Jean Marc Gaspard Itard, De l'éducation d'un homme sauvage ou des premiers développemens physiques et moraux du jeune sauvage de l'Aveyron, https://www.gutenberg.org/files/20966/20966-h/20966-h.htm (בצרפתית)

[:0-3] ¹ ² ³ ⁴ Jean-Marc Gaspard Itard – Historical Influences, Current Controversies, Teaching Resources (באנגלית אמריקאית)

[4] Serge Aroles, L'Enigme des Enfants-Loups : Une certitude biologique mais un déni des archives, 1304-1954, Publibook, 2007

[5] Harlan lane, The Wild Boy of Aveyron, Harvard University Press, 1976

[6] Shattuck, Roger (1976-05-16). "The Wild Boy of Aveyron". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-01-28.

[7] Jean-Marc-Gaspard Itard, The Wild Boy of Aveyron, New York: Meredith Company, 1962

[8] Lucien Malson , Jean Marc Gaspard Itard, Les Enfants Sauvages, Paris: France loisirs, 1971, עמ' 71

[9] Roger Shattuck, The forbidden experiment : the story of the Wild Boy of Aveyron, New York: Farrar Straus Giroux, 1980

[10] Alice Judéaux, French Sign Language: a language in its own right, Tradonline, ‏2015-11-03 (באנגלית אמריקאית)

[11] Jean-Marie Tremblay, Jean Itard (1774-1838), Mémoire et Rapport sur Victor de l'Aveyron., texte, ‏2005-02-02

[12] Edouard Séguin | Mental Retardation, Education Reform & Physiology | Britannica, www.britannica.com, ‏2025-01-16 (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]


דיוקן ראשון של ויקטור, המתואר כבעל 26 צלקות בגוף ובראש
לידה	סביב 1788 טארן, צרפת
פטירה	12 בפברואר 1828 פריז, צרפת
מדינה	צרפת
השכלה	המכון הלאומי לנוער חירש