וסילי קמנסקי
וסילי ואסילביץ' קמנסקי (ברוסית: Васи́лий Васи́льевич Каме́нский ; 17 באפריל 1884 - 11 בנובמבר 1961) היה אמן, משורר פוטוריסט ומחזאי רוסי.
.jpg) | |
| לידה |
17 באפריל 1884 פרם, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
11 בנובמבר 1961 (בגיל 77) מוסקבה, ברה"מ |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה |
| פרסים והוקרה | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהקמנסקי נולד במחוז פרם, שם אביו היה מפקח במכרות זהב.[1] הוא איבד את הוריו בגיל חמש ונסע לגור בפרם אצל דודתו, שבעלה השיט גוררות קיטור על הנהר; מאוחר יותר כתב "כל ילדותי התרחשה בבית על רציף בין גוררות, רפסודות, סירות, סוורים, מלחים, דוברות, קברניטים..."
הוא עזב את בית הספר בשנת 1900, ומ-1902 עד 1906 עבד כפקיד ברכבת. בשנת 1904 החל לתרום לעיתון "פרמסקי קריי", בפרסום שירים ומודעות; בעיתון הוא פגש מרקסיסטים מקומיים ופיתח אוריינטציה פוליטית שמאלית משלו. בתקופה זו הוא גם התחיל לשחק ונסע ברחבי רוסיה עם להקת תיאטרון. בשובו לאורל הפך לתועמלן והנהיג את ועדת השביתה בעירו, שבגינה נידון למאסר. עם שחרורו נסע לאיסטנבול ולטהראן; הרשמים מהמסע למזרח השאירו חותם על עבודתו המאוחרת.
מוסקבה
עריכהב-1906 הגיע למוסקבה, שם החל לעבוד ב-1908 כעורך בכתב העת וסנה (אביב), ופגש סופרים מוסקבים חשובים כמו דייוויד בורליוק, אצלו למד ציור, וולימיר חלבניקוב. שנתיים לאחר מכן השלושה שיתפו פעולה עם כותבים אחרים באנתולוגיה Sadok sudei והקימו את הקבוצה הפרוטו-פוטוריסטית Hylaea (ברוסית: Гилея), אליה הצטרפו עד מהרה אלכסי קרוצ'ניק ולדימיר מאיאקובסקי.[2]
בשנת 1910 פרסם קמנסקי את יצירת הפרוזה הראשונה שלו, הרומן הקצר זמליאנקה (בקתת הבוץ), "בו החיים העירוניים ננטשים למען השמחה והיופי של הטבע", [3] אך חוסר הצלחתו הרתיע אותו זמנית ממאמץ ספרותי נוסף. [4]
קמנסקי עזב את מוסקבה כדי להסתובב במדינה, והפך לאחד הרוסים הראשונים ששלטו באמנות התעופה החדשה [6] אולם לאחר התרסקות מטוסו בשנת 1911, הוא ויתר על המשך הטיסות. במשך כמה שנים הוא התגורר באחוזתו ליד פרם, אבל ב-1913 הוא חזר למוסקבה, אף שסייר ברוסיה עם בורליוק ומאיאקובסקי, כדי לקדם את הפוטוריזם. הוא גם חזר לפעילות ספרותית, ב-1914 ושנה לאחר מכן פרסם שני ספרי שירה שלו.
מהפכת אוקטובר
עריכההוא קיבל בברכה את מהפכת אוקטובר של 1917, והיה מראשוני הסופרים שנבחרו להנהגה במוסקבה של הפועלים והחיילים. [5] בנובמבר הוא "שכנע את פיליפוב, האופה במוסקבה, לסבסד בית קפה קטן למשוררים. [6] עד מהרה החלו אנרכיסטים לפקוד את בית הקפה של המשוררים, ולאחר סגירתו באפריל 1918 הם הקימו שם את כתב העת שלהם "אנרכיה". [7] לרגל יום השנה הראשון למהפיכת אוקטובר, כתב מחזה "סטנקה רזין", שהועלה על במת תיאטרון במוסקבה.
המחזה היה הצלחה, כי הוא "נקט בסגנון ישיר ופשוט לחלוטין, עם הרבה ליצנות אבל מינימום גינונים פוטוריסטים, והציג משהו מרוח סיפור העם". [8]
שנים מאוחרות
עריכהבשנות ה-20 שיחק תפקיד קטן בקבוצת תיאטרון של מאיאקובסקי; בשנות ה-30 כתב את ספר הזיכרונות שלו, "דרכו של חובב", 1931 ועוד שתי דרמות היסטוריות, אמיליאן פוגצ'וב (1931) ואיבן בולוטניקוב (1934).
ב-19 באפריל 1948 לקה בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק עד מותו ב-1961.
הבית שבו התגורר בכפר טרויצה שבפרם קריי בשנים 1932 עד 1951 משמש כמוזיאון.
המילון לביוגרפיה ספרותית מסכם את הקריירה שלו במילים האלה:[1]
קמנסקי היה מעורב באירועים ספרותיים משמעותיים לאורך הקריירה שלו והכיר אנשים רבים שהיו מרכזיים באוונגרד הרוסי. "שירי הבטון והברזל" שלו היו בין הניסויים הנועזים והמיוחדים ביותר בפוטוריזם הרוסי, והוא התאים בחופשיות טכניקות פוטוריסטיות אחרות לסגנון האימפרסיוניסטי שלו. אף על פי שתרומתו הגדולה ביותר לספרות הייתה ככל הנראה גילויו של ולמיר חלבניקוב, קמנסקי היה משורר יוצר בפני עצמו ומשתתף פעיל בחיי האמנות של רוסיה בשליש הראשון של המאה העשרים.
קישורים חיצוניים
עריכה
- וסילי קמנסקי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
וסילי קמנסקי, באתר Discogs (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 Vasilii Vasil. (באנגלית)
- ^ Victor Terras, Handbook of Russian Literature (Yale University Press, 1990), s.v. "Hylaea", p. 197.
- ^ Victor Terras, Handbook of Russian Literature (Yale University Press, 1990), s.v. "Kamensky, Vasily Vasilievich", p. 214.
- ^ ПермЛитЦентр: Василий Каменский, web.archive.org, 2011-08-20
- ^ N.A. Trifonov, Russkaya literatura XX veka: Dooktyabrskii period (Moscow: Prosveshchenie, 1971), p. 631.
- ^ Harrison E. Salisbury, Black Night, White Snow: Russia's Revolutions 1905-1917 (Doubleday, 1978), p. 542.
- ^ Neil Leach, Architecture and Revolution (Routledge, 1999), p. 28.
- ^ Robert Leach, Revolutionary Theatre (Routledge, 1994), p. 35.