חוזה ריבמון
חוזה ריבמון בשנת 880 היה ההסכם האחרון על החלוקה של האימפריה הפרנקית. הוא נחתם על ידי המלך הגרמני לודוויג הצעיר ומלכי פרנקיה המערבית, לואי השלישי וקרלומן השני.
לאחר מותו של קרל הקירח, לודוויג הצעיר הבטיח את ידידותו של יורשו של קרל לואי המגמגם עם הסכם פורון בנובמבר 878. שני בני הדודים הבטיחו לקבל את הירושה של בניהם. ההסכם הועמד למבחן כאשר לואי המגמגם מת באפריל 879. משלחת מערבית בראשות גאוזלין, הבישוף של פריז ולימים מגן העיר במהלך הפשיטות הוויקינגיות, הזמין את לודוויג הצעיר להשתלט על פרנקיה המערבית. מכיוון שגם אשתו לויטגארד תמכה ברעיון הזה, פלש לודוויג הצעיר לפרנקיה המערבית. הוא הגיע עד ורדן, אך הוא נסוג לאחר שאחייניו, מלכי צרפת לואי השלישי וקרלומן השני, ויתרו לו על חלקם בלותרינגיה.
בינתיים, בוסו מפרובאנס, אציל ממוצא קרולינגי, הכריז על עצמו כמלך פרובאנס. יתרה מכך, הוויקינגים חידשו את ההתקפות שלהם. כדי להתמודד עם האיומים הללו, החליטו המלכים הקרולינגים לשים בצד את המחלוקות ביניהם כדי להתמודד יחד עם האיומים. הם נפגשו בריבמון, באזור האן של ימינו. בתמורה לניטרליות של לודוויג הצעיר, מלכי צרפת הכירו בבעלותו של לודוויג על לותרינגיה כולה. זה כלל את החלק המערבי שלו, שפרנקיה המערבית רכשה בעבר בחוזה מרסן. שני האחים היו חופשיים לאחר מכן להתמודד עם בוסו.
הגבול בין ממלכת צרפת לאימפריה הרומית הקדושה נשאר כמעט זהה עד לשלהי ימי הביניים.