חוק שחקני בית

חוק שחקני בית הוא חוק של אופ"א שקובע שעל הקבוצות המשתתפות בטורנירים השונים של אופ"א לרשום 25 שחקנים שיורשו להשתתף בטורניר, ומתוכם לפחות 8 שחקנים צריכים להיות שחקנים מקומיים[1].

הגדרה והיסטוריהעריכה

לקראת עונת 2006/2007 הוחלט באופ"א להחיל את חוק שחקני הבית על כלל המועדונים אשר נרשמים לטורנירי אופ"א. מכיוון שהחוק דרש מהקבוצות לשנות את סגליהן ניתן למועדונים שנתיים להתכונן אליו והוא נכנס לפועל החל מעונת 2008/2009.

לפי חוק זה חולקו השחקנים המקומיים לשתי קבוצות:

  • שחקני מועדון - שחקנים אשר היו רשומים כחלק מהמועדון במשך 3 עונות לפחות כאשר היו בגילאים 15 עד 21.
  • שחקני התאחדות - שחקנים אשר היו רשומים כחלק מהמועדון או מועדון אחר אשר נמצא תחת אותה התאחדות, במשך 3 עונות לפחות כאשר היו בגילאים 15 עד 21.

החוק קובע שכל מועדון הנרשם לטורניר המנוהל על ידי אופ"א נדרש לרשום 8 שחקנים מקומיים כאשר מתוכם לפחות 4 הם שחקני מועדון, כך שלא ניתן לרשום יותר מ-4 שחקני התאחדות.

לפי חוק זה אין הבדל בין שחקן בעל אזרחות מקומית להתאחדות בה הוא משחק ולשחקן זר.

חוק שחקני בית בליגה האנגליתעריכה

במטרה לפתח שחקני כדורגל מקומיים באנגליה, החליטה התאחדות הכדורגל האנגלית להחיל גרסה משלהם של חוק שחקני הבית במסגרת הפרמייר ליג. לפי גרסה זו, החל מעונת 2010/2011 על כל קבוצה המשתתפת בפריימר ליג לרשום 8 שחקנים אשר היו רשומים כחלק ממועדון אנגלי או ויילסי במשך 3 עונות לפחות לפני גיל 21[2].

ב-2015 הציע יו"ר התאחדות הכדורגל האנגלית גרג דייק להחמיר עם החוק ולשנות אותו כך שמספר השחקנים המקומיים יגדל מ-8 ל-12, ומתוכם לפחות 2 שחקנים אשר גדלו במחלקת הנוער של המועדון עצמו ואף להוריד את הגיל המחושב מ-21 ל-18, אך הצעה זו נדחתה לאחר שדייק עזב את תפקידו ב-2016.

הערות שולייםעריכה