פתיחת התפריט הראשי

חושו אחים חושו

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ הוא שיר מאת יחיאל מיכל פינס, אשר חובר בירושלים בשנים 18821883, בראשית תקופת העלייה הראשונה. מילות השיר היו עיבוד ותירגום לעברית של שיר צבאי רוסי ולחן עממי. פינס חיבר את השיר לכבוד קבוצת החלוצים חברי תנועת ביל"ו, שבהם תמך ואותם עודד רעיונית וכלכלית.[1]

השיר נעשה אהוד מאוד בתודעה היישובית, ונחשב למייצג אופייני של הרעיון והמעש החלוצי הציוני בארץ ישראל, מאז תקופת העלייה הראשונה. ונהגו לשער אותו בחגיגות ובטקסים חגיגיים ביישוב ולאחר הקמת המדינה. זכה לביצועים רבים במאה ה-20 ובמאה ה-21.

מילות השירעריכה

חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ!
נָרִימָה פְּעָמֵינוּ!
טוּשׂוּ, אַחִים, טוּשׂוּ,
לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ!

לֹא לָנוּ הַמְּנוּחָה,
לֹא לָנוּ הַמַּרְגּוֹעַ
בָּאֶרֶץ הַקְּרוּחָה
וְשִׁלְטוֹן הָאֶזְרוֹעַ!

רֵעַי בִּי יְהַתֵּלוּ
מַה לְּךָ אֶרֶץ מוֹרָשָׁה?
שָׁם אִיִּים יֵילִילוּ –
תּוּר לְךָ אֶרֶץ חֲדָשָׁה!

חוּשׁוּ, אַחִים...

אַל נָא פְתָאִים תִּתְלוֹצָצוּ!
אַל נָא בָנִים שְׁוֹכְחֵי אֵם
פֶּן בָּכֶם, אוֹי, יִפְרֹצוּ
צוֹרְרֵינוּ, צוֹרְרֵי שֵׁם...

חוּשׁוּ, אַחִים...
 

אִמִּי בִּי מַפְצֶרֶת:
אָנָּא בְנִי, אַל תַּשְׁלִיכֵנִי,
בִּלְתְּךָ אֲנִי, אוֹיָה, נִשְׁאֶרֶת
אֻמְלָלָה; מִי יִתְמְכֵנִי?

חוּשׁוּ, אַחִים...

אַל נָא אִמִּי הַיְּקָרָה,
אַל נָא בִי תִּפְצֹרִי!
אֵל יַחֲלִיצֵךְ מִכָּל-צָרָה –
אוֹתִי נָא בַל תַּעֲצֹרִי!

חוּשׁוּ, אַחִים...

שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!

חוּשׁוּ, אַחִים...

ניתוח השירעריכה

השיר עוסק במגוון הפנים של התופעה החלוצית הציונית ובתודעתם של חלוצים וחלוצות, שאותם פינס הפליא להבין ולתאר. הרעיונות והשאלות השונות שעוררה התופעה החלוצית בארצות המוצא של החלוצים, ניתנו בכל בית מהשיר:

  • הבית הראשון, המתפקד גם כפזמון, מתאר את הקריאה אל היהודים בגולה למהר ("חוּשׁוּ") ולעוף ("טוּשׂוּ" = טוסו) לארץ ישראל, ארץ האבות;
  • הבית השני, על מצבה המדיני, הכלכלי והיישובי של הארץ תחת שלטון עות'מאני, אשר צפן קשיים רבים לחלוצים;
  • הבית השלישי, על אי התמיכה ואף הלגלוג שבו נתקלו הביל"ויים במקומותיהם, מקרוביהם וידידיהם, באשר לרעיונותיהם ותוכניתם בארץ, והצעתם לביל"ויים להגר לארצות העולם החדש, כגון אמריקה, כמו רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה באותן שנים;
  • הבית הרביעי, תשובתם למלעיגים, כי זיכרונם בגד בהם באשר לארץ ישראל שהיא מו כאֵם, והשהות בארצות הגויים כרוכה בפרעות שעלולות לפרוץ, כפי שקרה בסופות בנגב ברוסיה בשנת 1881;
  • הבית החמישי, הפצרותיהם של ההורים בבניהם ובנותיהם החלוצים, שלא יעזבו לארץ הרחוקה ולא ינטשו אותם לבדם לעת זיקנה, בו מעמת למעשה פינס, בין ערך האמהות הביולוגית והמשפחה לבין ערך השליחות לאומיות ש"אִמהותה" של הארץ מייצגת;
  • הבית השישי, תשובתם של הבנים והבנות, להניח להם לעלות לארץ מבלי דאגה;
  • הבית השביעי, שבו מסר פינס מעין תמצית של הרעיון הציוני, אשר מוּנע, לשיטתו, מהתשוקה הלאומית הקדומה לבוא ולהתיישב בארץ ישראל ובירושלים; מילותיו: "כנפי יונה", שעליה כביכול דואים וטסים החלוצים בדרכם לארץ, מבטאות את רצונם העז ותודעתם ההופכות את הדרך, שהייתה במציאות קשה ומרובת עיכובים ותלאות ביבשה ובים, לתעופה קלה ומהירה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה