חיוב אישי בשלטון המקומי

חיוב אישי הוא קנס שמטיל משרד הפנים על נושא משרה או נבחר ציבור ברשויות המקומיות, בגין הוצאה שלא כדין של כספים מקופת הרשות המקומית. הקנס מוטל מכוח סעיף 221 לפקודת העיריות וסעיפים 33 ו-34 לפקודת המועצות המקומיות. סמכות דומה חלה ביחס לרשויות מקומיות ביהודה ושומרון.

כאשר מתעורר חשד לחריגה כזו, הוא מובא לדיון בפני הוועדה לחיוב אישי, והמלצת הוועדה מועברת לאישור מנכ"ל משרד הפנים או הממונה על המחוז במשרד הפנים.

במשך שנים רבות הייתה הסמכות שניתנה למשרד הפנים בעניין זה בגדר אות מתה. בפסק דין בעתירה לבג"ץ בנושא זה נאמר: "וראוי גם ראוי שהממונה יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף זה למען תקוים ביקורת יעילה ומועילה על הפעולות הכספיות של הרשות המקומית ולמען ההקפדה על סדרי מינהל תקינים".[1] הסוגיה עלתה פעם נוספת בפסק דין בעניין עתירה נגד ראשי המועצה המקומית מנחמיה, שבו נאמר: "השימוש בסמכות זו חייב, מצד אחד, להיעשות בזהירות, רק לאחר בירור יסודי של העובדות ובהתחשב גם בנסיבות ובאילוצים שבהם פעלו אלה שהוציאו או שהרשו את ההוצאה ובשיקול שלא להרתיע מועמדים רציניים ומתאימים מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי כפוי טובה. אך מצד שני, אל לו לבעל הסמכות לנהוג יתר סלחנות בהפעלת סמכותו זו.".[2]

בשנת 2001 גיבש משרד הפנים נוהל לחיוב אישי בשלטון המקומי, וזה פורסם בחוזר מנכ"ל[3] ובהנחיות היועץ המשפטי לממשלה.[4] בהמשך הוקמה הוועדה לחיוב אישי, שתפקידה לבחון מקרים של הוצאה שלא כדין ולהמליץ על חיוב אישי של האחראים לה. בראש הוועדה עמד השופט בדימוס ורדימוס זיילר. עם פטירתו מונה עו"ד עדן בר טל ליו"ר הוועדה.[5]

משרד הפנים הציג את מטרות הוועדה לחיוב אישי:[6]

  • ליצור בקרב אילו עליהם חל דין החיוב האישי גורם הרתעה שימנע התעלמות מחובתם כנאמני ציבור לפעול בכספי הציבור בדרך תקינה.
  • להבהיר שהוראות הדין הדנים בחיוב אישי הן בתוקף מלא, חרף אי עשיית השימוש בהם שנים ארוכות והכל לצורך מניעת בזבוזים ופעילות לא תקינה בכספי ציבור.
  • לגרום לתיקון ליקויים ולצמצום נזקים.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה