חיווים

לפי המקרא, הַחִוִּי הוא אחד מעמי כנען שישבו בארץ ישראל לפני כיבושה בידי בני ישראל. כך נאמר בספר שמות: ”וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי” (ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק ב'). החיווים נזכרים כיושבי שכם בזמן שיעקב ובניו מגיעים לשם, וכן בתקופת כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון הם מופיעים כיושבי גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים, כל אלה ערים סמוכות לירושלים. אמנם, לחיווים היו גם מושבות בצפון הארץ, באזור לבנון של ימינו, כפי שנזכר בספר שופטים. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא החיוי.

גנאלוגיה

ספר בראשית מתאר את הגנאלוגיה של החיוי, וקובע כי הם צאצאיו של כנען:

וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ-וְאֶת-חֵת: וְאֶת-הַיְבוּסִי, וְאֶת-הָאֱמֹרִי, וְאֵת, הַגִּרְגָּשִׁי: וְאֶת הַחִוִּי וְאֶת הַעַרְקִי וְאֶת הַסִּינִי:

— בראשית י', טו-יז

יש מן החוקרים הרואים בחיווים המשך של העם החורי, הנזכר במקרא בתקופה קדומה יותר. אחרים סוברים כי מדובר ביושבי אוהלים (חיוי מלשון חוה - אוהל) משבטי האמורי. החורים ישבו בעבר הירדן המזרחי, לא רחוק מהאזורים שיושבו על ידי החיווים יושבי גבעון והסביבה. כמו כן, החורים התבלטו בכך שהיו שונים מעמי כנען האחרים, בקרבתם לעברים ובשיטת ההנהגה שלהם (בראשם לא עמד מלך אלא 'אלוף'), זאת בדומה לחיווים יושבי שכם, שרצו לכרות ברית עם יעקב ולהיות 'לעם אחד' עם בני ישראל. ובדומה ליושבי גבעון, בזמן כיבוש הארץ, אשר כרתו ברית עם בני ישראל (ואף לפני כריתת הברית, ישנו תיעוד באגרות תל אל-עמארנה שיושבי שכם סייעו לשבטי החבירו המזוהים על ידי חוקרים מסוימים כבני ישראל), וכן הנהיגו אותם זקנים ולא מלך.

הברית עם ישראל

ערך מורחב – הברית עם הגבעונים

לאחר כיבוש יריחו והעי על ידי יהושע, הגיעו נציגי החיווים מגבעון והערים הסמוכות, ובהציגם את עצמם כמי שבאו מארץ רחוקה (כנראה התבססו על מושבותיהם שבהר הלבנון), כרתו עם בני ישראל ברית. גם לאחר שהתבררה תרמיתם, התקיימה הברית והגבעונים, כעונש על רמאותם, שימשו את ישראל כחוטבי עצים ושואבי מים.

יש לציין שהברית עם ישראל נכרתה על ידי החיווים יושבי גבעון, שכונו 'גבעונים', וככל הנראה לא השתתפו בה החיווים יושבי הצפון.

בימי שאול הופרה הברית עם הגבעונים, ושאול המית רבים מהם. הסיבה הנזכרת בספר שמואל היא "בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" (שמואל ב', פרק כא), והפרשנים מייחסים זאת לתרמיתם בכריתת הברית, או להתנכלותם לבני ישראל בזמן מלכות שאול, על רקע מדיני או רוחני. בימי דוד תוקנה ההפרה הזו, ברציחתם של שבעה מבני שאול על ידי הגבעונים - בהסכמתו של דוד.

מן המסופר בספר מלכים א' פרק ט' עולה כי על אף שהתיאור המקראי בספרים הקודמים שגורס כי בני ישראל השמידו את עממי כנען שישבו לפניהם בארץ, וירשו את ארצם, עדיין נותרו מבני העממים האלה בארץ (ובהם החיווים) וכי שלמה המלך הסב אותם לעבדים לצרכיו השונים.

נתינותם של הגבעונים הוסיפה להתקיים בנאמנות לאורך שנים רבות. לפי האמור בספרי עזרא ונחמיה (עזרא ב, מג-מז. נחמיה ז, מו-ס), גלו הגבעונים יחד עם ישראל, ואף שבו עימם לירושלים ויהודה לאחר מכן.

לקריאה נוספת

• זאב ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי, פרק רביעי, היבטים משפטיים במעורבותו של דוד המלך בגאולת דמם של הגבעונים (שמ"ב כא' 1–14), תל אביב: הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 1991. עמ' 88–92
• שמואל אחיטוב, סדרת מקרא לישראל -יהושע, ירושלים: עם עובד-מאגנס, 1995. עמ' 147–156
• חיים חיון, ותצא דינה:קריאה בסיפור המקראי ועיון בזיקותיו, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2011. בתוך פרק רביעי מעשה דינה וסיפורי יהושע ושופטים: יהושע ט': עמ' 88–93
• יאיר זקוביץ, כי האדם ירא לעיניים וה' יראה ללבב: על תחפושת וגמולה בסיפורי המקרא, ירושלים: אקדמון, תשנ"ח: עמ' 95–110

קישורים חיצוניים

• ספר יהושע, פרק ט'
• ד"ר דוד אלגביש, ‏כריתת הברית בין יהושע ובין הגבעונים, באתר "דעת", בתוך: "טללי אורות" ז', תשנ"ז, מכללת אורות ישראל