טיוטה:אל-אפצ'ל אבן צלאח א-דין
אַל-אַפְצַ'ל (נהגה אַפְדַ'ל) אִבְּן צלאח א-דין (באנגלית: Al-Afdal ibn Salah ad-Din בערבית: الأفضل بن صلاح الدين, תעתיק מערבית: אלאפצ'ל בן צלאח אלדין). נולד בשנת 565 להג'רה (1169-1170) ונפטר בשנת 622 להג'רה (1225) בסאמיסט (דרום מזרח טורקיה של ימינו). בנו הבכור של צלאח א-דין. היה שליט סולטנות דמשק, וירושלים בכללותה, בשנים 1186–1196. עם מות אביו ירש את מקומו ועמד בראש השושלת האיובית וכן שלט בחלקים נוספים בממלכה. לחם ופיקד על קרב קרסון כנגד הצלבנים, בנה בירושלים קטע מחומות ירושלים, את מדרסה "אל-אפצ'ליה" ואת מסגד עומר.
ביוגרפיה עריכה
שמו המלא אַל-מַלִכּ אַל-אַפְצַ'ל אַבּוּ אַל-חַסַן עַלִי נוּר אַל-דִין. היה בכור בניו של המצביא האיובי צלאח א-דין.
אל-אפצ'ל ליווה את אביו בכיבושיו מגיל צעיר, וקיבל לידיו את השליטה על סולטנות דמשק בשנת 1186. פיקד על כוח מהצבא האיובי בקרב קרסון אל מול הצלבנים, במאי 1187, ובהמשך לאחר שכבשו את העיר עכו, ביולי 1187, העביר גם אותה צלאח א-דין לשליטת בנו.
בטרם מותו, הפקיד האב את השליטה על ירושלים בידי הבן לאחר כיבושהּ באוקטובר 1187. אל-אפצ'ל, שכּוּנה בימי שלטונו "משרת בית אלהים המקודש", השקיע בירושלים בתקופה בה שלט עליה כסף רב בבנייה ופיתוח של העיר, וכן לקח חלק בבניית קטע מחומתה בימי שלטונו של אביו. לתפקיד המושל העירוני מטעמו מינה אל-אפצ'ל את עַז אַ-דִין ג'וּרְדִיכּ, שהיה בכיר בצבא הממלוכי עוד בימי נוּר א-דין ולאחריו בימי צלאח א-דין.
תקופת יורשי הממלכה האיובית שלאחר מות צלאח א-דין בשנת 1193, התאפיינה בחוסר יציבות שלטוני – מנהיגים חלשים, פיצול הממלכה, חילופי שלטון תכופים ומלחמות פנימיות. האימפריה אותה בנה צלאח א-דין האב חולקה לשלושת בניו: דמשק וארץ-ישראל לאל-אפצ'ל, מצרים לאל-מלכ אל-עזיז וחַלַבּ לאל-מלכ א-ט'אהִר. דמשק נחשבה לבירת הממלכה האיובית ושליטהּ נחשב לריבון הממלכה כולה. אל-אפצ'ל, שנתפס כמנהיג חלש, הציע לאחיו אל-עזיז את השלטון על ירושלים כמתנה, בהמלצת ותיקי הממלוכים (ה"צלאחיה"). הצעה זו בוטלה עוד בטרם יצאה לפועל בשל לחץ שהופעל על אל-אפצ'ל מצד קציני ירושלים שהתנגדו לה. בעקבות כך התקדם אל-עזיז עם צבאו ממצרים וצר על דמשק שבשליטת אחיו, שמצדו הזעיק תגבורת מרחבי ממלכתו ומדודם אל-עאדל שישב בחצי האי ערב. אל-עזיז ויתר על לחימה מול כוח רב שכזה וניאות לסגת לאחור, לא לפני שקיבל את השליטה על ירושלים מידי אחיו לידיו. בכך עברה השליטה על ירושלים מדמשק לקהיר.
אל-עַאדְל ניצל את חולשת שני אחייניו, לקח לידיו את השלטון על דמשק מידי אל-אפצ'ל בשנת 1196, והגלה אותו למצודה סורית בעבר הירדן, ככל הנראה בעיר סַלְכַה (צלח'ד). בכך למעשה נסתיימה תקופת שלטונו של אל-אפצ'ל בנו הבכור של צלאח א-דין שהיה אמור להיות יורשו העיקרי. אל-מלכ אל-אפצ'ל נותר לשבת שנתיים נוספות במצודה עד למותו של אחיו אל-עזיז במצרים ב-1198 כתוצאה מתאונת ציד. בשנה זו נקרא למצרים על ידי ממלוכים שישבו בה במטרה לגבש כוח שיילחם באל-עאדל וישיב לידי אל-אפצ'ל את השליטה בדמשק. המצור שניהל אל-אפצ'ל על דמשק בשיתוף פעולה עם שליט חלבּ החזיק מעמד שישה חודשים שבסופם ניצח הדוד, אל-עאדל, וקיבל לידיו את השלטון על מצרים בנוסף לזה על דמשק.
בערוב ימיו הגיע אל-אפצ'ל לעיר סמיסאט, שם שלט תקופה קצרה ושם גם מת.
קרב קרסון עריכה
במהלך הימים שקדמו לקרב חיטין הנודע, ב-13 מרץ 1187, מינה צלאח א-דין את בנו הבכור אל-אפצ'ל לפקד על חלק מצבאו. אל-מלכ אל-אפצ'ל פיקד על כוח שישב בראס אַלְמַא, היושבת בדרך בין בצרה לדמשק. במהלך שהותו שם פיקד אל-אפצ'ל על תקיפת השטחים שהיו בשליטת הצלבנים בעבר הירדן, בזמן שכוחותיהם לא היו מאוחדים ולא ערוכים לקרב.
המערך הצבאי של הצלבנים חולק לנסיכויות שבראש כל אחת מהן עמדו מספר מנהיגים. ערב קרב קרסון בשלושים באפריל 1187, נעו כוחות משולבים של הנסיכיות הללו, שהחליטו זה מכבר לגדוע את הפילוג מפני חשש ממתקפה מוסלמית, להיערכות בטבריה.
על פי מקורות צלבניים, ריימון מטריפולי, שישב בטבריה, נענה לדרישתו של אל-אפצ'ל לפלוש לטריטוריה הנוצרית (שכן כרת ברית קודם לכן עם אביו), אך הציב לה מגבלות וכן הזהיר את הכוחות הצלבניים שהתקרבו לאזור. ביום הקרב, בראשון במאי, התקדמו הצלבנים עם צבא בן מאה ושלושים אבירים על הדרך שבין נצרת לטבריה. עם הגעתם למעין קרסון (המזוהה עם עין ג'וזה ליד כפר-כנא) נתקלו בכוחות המוסלמים בפיקודו של אל-אפצ'ל שפלשו לילה קודם והמתינו באזור ציפורי ושפרעם. המוסלמים, שמספרם עלה על זה של הצלבנים, השמידו בקרב את הכוח הצלבני ונשאו על חניתותיהם את ראשי האבירים בשובם מזרחה.
לאחר קרב קרסון המשיך אל-אפצ'ל ללוות את אביו במערכותיו ולאחר כיבושם (ללא קרב) את העיר עכו בתשיעי ובעשירי ביולי 1187, נמסרה השליטה עליה לידי הבן.
שכונת המוגרבים עריכה
בתקופה שקדמה לממלכה האיובית וכן במהלכה, הייתה העיר העתיקה של ירושלים מחולקת לרבעים על-פי מאפיינים שונים. הרובע המוגרבי (מערבית: המערבי) שישב מערבית למתחם הר הבית, וגבל ברובע היהודי ממזרח, קיבל את שמו בזכות תושביו מארצות צפון-אפריקה (מע'רב). בני הארצות הללו היו חיילים בצבא האיובי של צלאח א-דין שכבש את ארץ-ישראל ושירתו בו עוד בתקופה הפַאטִמִית, לאחר סיום המלחמות נשארו מרביתם בארץ-ישראל. תושבי השכונה היו ברובם חיילים לשעבר ובני משפחותיהם, ומקצתם היו סגפנים שהגיעו לירושלים מסיבות דתיות. אל-אפצ'ל המשיך את דרך אביו ותמך ביוצאי צפון-אפריקה שהתיישבו בירושלים. בעותק מתעודת ההקדש של קהילת המוגרבים משנת 1267, מוזכר כי אל-אפצ'ל קבע את שכונתם של המוגרבים כווקף (הקדש מוסלמי) לטובת הקהילה, הפקיד את ניהול השכונה בידם ונתן תוקף חוקי למגוריהם שם אך לא לבעלות על בתיהם. המקומות שהוקדשו עבורם להתיישבות בירושלים היו קרובים למקום עלייתו של מחמד לשמיים (אל-בּראק ואל-מעראג' שבהר הבית).
מדרסת אל-אפצ'ליה עריכה
בימי שלטונו בעיר בנה והקדיש אל-אפצ'ל למוגרבים גם מַדְרַסַה (בית ספר ללימודי דת וחוק אסלאמי), וקראהּ על שמו – אל-אפצ'ליה. מדרסה זו נחשבה לבעלת חשיבות משנית בירושלים של התקופה הממלוכית. היא נבנתה בסוף המאה השתים עשרה בשביל חכמי האסכולה המַאלַכִּית, שהייתה הנפוצה בצפון אפריקה ובמבנה גרו סגפנים שהשתייכו לאסכולה זו. רוב הסגפנים המאלכים ששהו בה היו ממוצא צפון-אפריקאי (מוגרבים). המדרסה ישבה ברובע המוגרבים, באזור שבין הרחובות "הכותל" ו"משגב לדך" (של ימינו). שמה המקורי היה אַל-קֻבַּה (מערבית: הכיפה) ובתוכה היה קבר של איש דת ירושלמי בשם אַל-שַיְח' עִיד.
המדרסה אינה קיימת בימינו וככל הנראה נהרסה לאחר מלחמת ששת-הימים בעבודות הפיתוח של רחבת הכותל על ידי מדינת ישראל.
במאמר "ירושלים במאה הט"ז" שכתב דוד ילין בשנת תרנ"ד (1894), מציין ילין כי באותו הזמן ניתן היה לראות את כיפתהּ וכן "[ש]כל ההולך לבקר הכותל המערבי יראנה כנגדו ברדתו במורד ההר". עוד ציין ילין, כי המדרסה הבנויה עמדה כמכשול לברון אדמונד דה-רוטשילד כאשר רצה לקנות את כל המבנים ברחוב על מנת לפנותם בכדי לבנות בימיו את רחבת הכותל המערבי.
בספרו "אלאנס אלג'ליל בתאריח' אלקדס ואלח'ליל", תיאר ההיסטוריון המוסלמי מֻגִ'יר א-דין את ירושלים וחברון בשנת 1456. כחלק מספרו סקר א-דין גם את המדרסות שהיו בעיר העתיקה של ירושלים. על חיבור זה נשען רוב הידע המחקרי אודות מדרסת אל-אפצ'ליה, שכן זוהי אחת העדויות הכתובות היחידות המספרות עליה.
החוקר יוסף דרורי סובר כי אל-אפצ'ל הקדיש את המדרסה "כחלק ממאמציו למשוך לירושלים ולתגמל את אנשי צפון-אפריקה שהיו מוכנים להשתכן בעיר בעידן רווי סיכונים ביטחוניים".
מסגד עמר עריכה
מסגד עֻמַר נבנה לראשונה בשנת 589 להג'רה (1193) על ידי אל-אפצ'ל, וחוּדש לפני שנת 1465, כנראה לאחר שקרס ברעידת האדמה של שנת 1458. מיקומו בפינה הצפון-מערבית של מתחם בית החולים ההוספיטלרי הגדול, מדרום לכנסיית הקבר שבסמטת הלנה הקדושה (של ימינו). בתחילה נקרא המסגד על שמו – "מסגד אל-אפצ'ל עלי" ובתקופה העות'מאנית שונה שמו ל"אַל-גַ'אמְעַ אַל-עֻמַרִי" (המסגד של עמר). כיום נקרא "מַסְגִ'ד עֻמַר אִבְּן אַל-חִ'טַאבּ" על שם הח'ליף השני.
בהמשך תיאורו של מ'גיר א-דין מספר המחבר על צריח המסגד (מנארה), הנודע ביופיו וייחודו, נמצא מעל בית הסוהר של המשטרה מול כנסיית הקבר בצדה הדרומי. נראה כי בנייתו נעשתה על יסודות קדומים. צריח המסגד שמעל בית הכלא של המשטרה אותו הזכרנו כשסיפרנו על מדרסת אלאפדליה. הוא ניצב מדרום לכנסיית הקבר. נראה כי נבנה על יסודות קדומים.
לקריאה נוספת עריכה
- דרורי, יוסף ופרידמן, איוון (עורכים), ספר ירושלים: בתקופה הממלוכית. (ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2012).
- טל, אורי (עורך), ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634): אסופת תרגומים. (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, אשקלון: המכללה האקדמית אשקלון, 2014).
- ילין, דוד, כתבי דוד ילין בשבעה כרכים: כרך שני – מדן ועד באר שבע. (ירושלים: ראובן מס, 1973).
- פראוור, יהושע, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל: מסעי-הצלב והממלכה הראשונה, כרך ראשון. (ירושלים: מוסד ביאליק, 1963).
- פראוור, יהושע, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל: מסעי-הצלב והממלכה השנייה, כרך שני. (ירושלים: מוסד ביאליק, 1963).
- שילר, אלי (עורך), ארץ-ישראל ואתריה: בתיאורי עולי רגל מוסלמים. אריאל 59 (אייר תשמ"ח).
- שילר, אלי (עורך), תולדות ירושלים: מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית. אריאל 83–84 (שבט תשנ"ב).
- Gibb, H.A.R., “al-Afḍal”, in: Encyclopaedia of Islam, Second Edition, Edited by: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel, W.P. Heinrichs. Consulted online on 08 January 2017 <http://dx.doi.org/10.1163/1573-3912_islam_SIM_0337>
- First published online: 2012.
- Peters, F.E., Jerusalem. (New Jersey: Princeton University Press, 1985).
- Grabar, Oleg & Kedar Benjamin Z. (Editors), Where Heaven and Earth Meet : Jerusalem's Sacred Esplanade. (Israel:Yad Ben-Zvi Press, Jerusalem and the University of Texas Press, Austin, Tx, 2009).