טיוטה:לוקוס אמנוס

לוקוס אמונוס (בלטינית: locus amœnus) הוא מונח בספרות המתייחס לתיאור הקיים ביצירות ספרותיות למקום אידיאליסטי מרחוק מהמציאות. התיאורים מפרטים את הנוף (המים, הדשא והעצים), השלווה, הביטחון, הרעננות, השלמות ולעיתים אף את התמימות שמזכירים מאוד תיאור של גן עדן שממי. בדרך כלל הלוקוס אמונוס קודם למאורע מסוכן או כואב.

דוגמאות מהספרות עריכה

גן עדן בבראשית עריכה

לפני גירוש מגן עדן מתואר הגן.

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

בראשית ב, 5-15

מותו של הקטור עריכה

לפני מותו של הקטור באיליאדה, מפסיק הכותב את תיאורי המרדף של אכילס אחר הקטור ומתאר את המקום אליו השנים מגיעים:

עַד שֶׁהִגִּיעוּ עַד-שְׁנֵי הָעֲיָנוֹת הַיָּפִים, וְשָׁמָּה יָצְאוּ הַפְּלָגִים הַשְּׁנַיִם הַשּׁוֹפְכִים לְמֵימֵי סְקַמַּנְדְּרוֹס: אֶחָד שֶׁמֵּימָיו חֲמִימִים, וְקִיטוֹר מִתְנַשֵּׂא וְעוֹלֶה סָבִיב לַפֶּלֶג, כְּעָשָׁן מִתְאַבֵּךְ עַל-אֵשׁ מִתְלַקַּחַת; 150 אוּלָם הַשֵּׁנִי מְצֻנָּן גַּם בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ כְּבָרָד, כְּשֶׁלֶג יְמוֹת-סְתָו קְרִירִים וּכְגִלְדֵי הַמַּיִם הַקְּפוּאִים. סָמוּךְ לָהֶם בָּתֵּי-כִבּוּס, גְּדוֹלִים, מְרֻוָּחִים וְנָאוִים, בְּנוּיִים אֶבֶן, שָׁם הָיוּ כוֹבְסוֹת בִּגְדֵיהֶן הַצַּחִים נְשֵׁי-הַטְּרוֹיִים הַנָּאוֹת וְגַם בְּנוֹתֵיהֶם הַצְּנוּעוֹת, 155 וְשָׁלוֹם עוֹד פָּרַח בָּאָרֶץ, עַד שֶׁלֹּא בָאוּ אֲכַיִּים. עָבְרוּ עֲלֵיהֶם הַשְּׁנַיִם; זֶה נִמְלַט וְזֶה רוֹדֵף אַחֲרָיו.

איליאדה, ספר 22, תרגום שאול טשרניחובסקי 147–157

קטגוריה:טכניקות ספרותיות