טיוטה:מכ"ם AI Mark IV

 

מכ"ם, יירוט מוטס, סימן 4 ( AI Mk. IV ), מיוצר על ידי ארה"ב כ- SCR-540, היה מערכת המכ"ם האוויר-אוויר המבצעית הראשונה בעולם. יחידות המוקדמות של MK.III (מארק 3) הופיעו ביולי 1940 על מפציצים קלים כמו בריסטול בלנהיים שהוסבו לכך, בעוד ה- Mk.VI הסופי הגיע לזמינות נרחבת במטוס הקרב הכבד בריסטול ביופייטר רק בתחילת 1941. אין ספר שעל הבופייטר, ה-Mk.IV מילא תפקיד חשוב מעוד בבליץ (the Blitz), מסע הפצצות הלילה של הלופטוואפה בסוף 1940 ותחילת 1941.

התפתחות מוקדמת של המכ"ם נבעה מבעיה שהעלה משנת 1936 הנרי טיזר בנושא קרבות לילה. התזכיר שהסביר את הבעיה נשלח לרוברט וואט, מנהל מאמצי מחקר המכ"ם, שהסכים לאפשר לפיזיקאי אדוארד ג'ורג' "טאפי" בואן להקים צוות לחקור את בעיית היירוט האווירי. לצוות הייתה מערכת בדיקות מבחן (test bed) בטיסות מאוחר יותר באותה שנה, אך ההתקדמות נדחתה בארבע שנים על ידי תזוזות חירום, שלושה תכנוני ייצור שננטשו, ומערכת היחסים המתנגדת יותר ויותר של ביון עם מחליפו של וואט, אלברט פרסיבל רו . בסופו של דבר, בואן נאלץ לצאת מהצוות בדיוק כשהמערכת סוף סוף התבגרה.

סדרת ה-Mk.IV פעלה בתדירות של כ-193 מגה-הרץ (MHz) עם אורך גל של 1.5 מטרים, והציעו טווחי זיהוי גדולים, עד כ20,000 רגל (6.1 קילומטרים) כנגד מטוסים גדולים. למכ"ם היו מגבלות מבצעיות רבות, כולל טווח מקסימלי שגדל עם גובה המטוס וטווח מינימלי שהיה בקושי קרוב מספיק כדי לאפשר לטייס לראות את המטרה. נדרשה מיומנות ניכרת ממפעיל המכ"ם כדי לפרש את תצוגות של שני שפופרות הקרן הקתודית שלו (CRTs) ולהעביר אותן לטייס בצורה נכונה. רק עם הבקיאות הגוברת של הצוותים, יחד עם התקנת מערכות מכ"ם קרקעיות חדשות המיועדות למשימת היירוט, החלו שיעורי היירוט לעלות. אלה הוכפלו בערך מדי חודש עד אביב 1941, במהלך שיא הבליץ (the Blitz).

ה-Mk. IV שימש בקווי החזית לתקופה קצרה בלבד. בקבעות הצגת חלל המגנטרון ב-1940 הובילה להתקדמות מהירה במכ"מים בתדר מיקרוגל, שהציעו דיוק רב בהרבה והיו יעילים בגבהים נמוכים. אב הטיפוס Mk. VII החל להחליף את Mk. IV ובסוף 1941, וה- AI Mk. VIII הוריד במידה רבה את Mk. IV לתפקידי קו שני עד 1943.המקלט של ה-Mk.IV ,היה במקור מקלט טלוויזיה, שימש כבסיס של ה- ASV Mk. II radar,Chain Home Low ,AMES Type 7 ומערכות מכ"ם רבות אחרות לאורך המלחמה.

פיתוח