טיוטה:פסק דין אמינוף נגד אלטלף
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 23.6.1998 |
| החלטה | |
| העתירה התקבלה | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | מ' חשין |
| חברי המותב | מ' חשין, י' זמיר, י' טירקל |
ע"פ 816/98 אמינוף ואחרים נ' אלטלף ואחרים הוא פסק דין שניתן בישראל בשנת 1998, ומהווה אבן דרך חשובה בצמצום סמכותם של בתי הדין הרבניים, וכן בתפקידם של גופים מדינתיים כסמכות לבוררויות. בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, קיבלו את טענת העותרים וקבע כי בית הדין הרבני בתל אביב יפו פעל שלא בסמכות והחלטתו בטלה.
רקע עריכה
בשנת 1993 התפנתה משרת רבה הראשי האשכנזי של תל אביב-יפו משום שהרב הקודם, הרב ישראל מאיר לאו, נבחר כרב ראשי אשכנזי לישראל, ונתעורר צורך לבחור רב אחר תחתיו. ביום 23.5.1993 פרסם השר לענייני דתות הודעה על דבר הצורך בבחירתו של רב עיר אשכנזי לתל אביב-יפו, והודעה נוספת נתפרסמה כשנתיים לאחר מכן, ביום 15.6.1995. בנובמבר 1995 כוננה ועדת בחירות בת חמישה חברים - כדבר התקנות - ובראשה הועמד עורך-דין שמואל אלטלף, יו"ר המועצה הדתית. לאחר כשנתיים, עתר מר יוסף ערבליך לבית-המשפט הגבוה לצדק, כדי שבית-המשפט יצווה על השר לענייני דתות לעשות לקיום הבחירות כהילכתן, וביום 26.12.1996 התחייב השר לענייני דתות לפני בית-המשפט כי יפעל על-פי סמכותו[1] "על מנת שיקודם הליך בחירת רב עיר אשכנזי בתל אביב-יפו".
ב-28.12.1997 השר זבולון המר החליט לעשות שימוש בסמכויותיו[2], וקבע שבאספה הבוחרת יהיו שלושים חברים, וכי חברי האספה יהיו אותם אנשים שנקב בשמותיהם, מחציתם אשכנזים מחציתם ספרדים: שליש מהם נציגי מועצת העיר, שליש נציגי המועצה הדתית ושליש נציגי בתי-הכנסת. השר הוסיף וכתב אל מר אלטלף - יושב-ראש ועדת הבחירות - וביקשו כי יעשה לזירוז ההליכים. החלטתו של השר המר עוררה סערה, ובישיבתה מיום 14.1.1998 הביעה ועדת הבחירות "מורת רוחה מכך שלא ניתנה לוועדת הבחירות ולגופים הנוספים, את הסמכות לקבוע את חברי האספה הבוחרת ופונה אל השר להחזיר את הסמכות לוועדה ולגופים השונים."
כמה בתי-כנסת ובראשם הרב שלמה דייכובסקי, פנו לבית-הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו, בבקשה כי יורה "לצוות לאלתר" על הקפאת הליכי הבחירות על-פי החלטת השר לענייני דתות וזאת "לצורך מתן הוראות בדבר הרחבת חברי האספה הבוחרת, ככל האפשר". לימים, הצטרפו לאותם הליכים כמה בתי-כנסת נוספים, ואילו הרב דייכובסקי מחק עצמו כתובע בתביעה.
החלטת בית הדין הרבני תל אביב-יפו עריכה
בית-הדין הרבני האזורי נדרש לתביעה וביום בו הוגשה - ובמעמד צד אחד - הוציא בית-הדין צו-מניעה ארעי עד לשמיעה בנוכחות שני בעלי- הדין. ולשון הצו: "אוסרים על חברי האספה הבוחרת ובראשה עו"ד ש' אלטלף יו"ר ועדת הבחירות לרב הראשי להתכנס ולהחליט על הקדמת מועד הבחירה עד להחלטה אחרת מביה"ד". השר ביקש כי בית-הדין ידחה את הבקשה על הסף מהיעדר סמכות ויסגור את התיק. ביום 1.4.1998 נערך דיון לפני בית-הדין הרבני, ובאותו מעמד נעשה "שטר בוררות" שנחתם בידי מר אלטלף, יושב-ראש ועדת הבחירות, ובידי בא- כוחם של התובעים. דבר שטר הבוררות הוא, שהחותמים עליו מסכימים למסור את "בירור כל הסכסוכים שבינינו בעניין הרחבת הגוף הבוחר בהתאם לפסק דין תורה" לבית-הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו.[3] בית הדין החליט כי הוועדה לבחירת הרב הראשי תמנה ארבעים ושנים חברים, כלומר, להגדיל את חברי האספה הבוחרת לפחות בעוד 10. בנימוקיו לכך שנדרש לעניין כתב בית הדין:
”כאשר אנשים שומרי תורה ומצוות פונים לבי"ד ומבקשים חוו"ד הלכתית על מעשה מסויים שהם עומדים לעשות, אם הוא תואם את ההלכה אם לאו הרי שחובה על כל רב שנשאל וכ"ש על בי"ד אף אם הם משמשים בבי"ד רשמיים לתת את חווה"ד הנדרשת ולא להסתתר מאחורי המלים 'אין לנו סמכות'...אין בהלכה מושג סתימת פיות ולא יעלה על הדעת שבשנת ה-50 לתקומתה של המדינה לא יורשו רבנים ודיינים היושבים על מדין לחוות דעתם ההלכתית ובפרט בנושא מרכזי וחשוב כבחירת רב ראשי שברור שצריך כל ההליך להיות תואם את ההלכה”. לאחר מספר ימים הוציא בית הדין הודעה בה הוא מבהיר שפסק ביה"ד "הנו ככל פסק דין אחר ואינו חוו"ד גרידא, ועל כל הצדדים לבצעו ככתבו וכלשונו ולהימנע מכל פעולה שיש בה להפר פסק דין דעת תורה זה".
פסיקת בג"ץ עריכה
בית המשפט מתח ביקורת חריפה על בית הדין הרבני, שפעל בחוסר סמכות, וקבע, כפסק דין מחייב ולא כגוף בורר, כי על הצדדים חובה לקיימו מצד היותם שומרי תורה ומצוות. בית הדין, לדידו של בג"ץ, השתמש בכתר כהונה - סמכותו הדתית, וכתר מלכות - סמכותו מטעם המדינה וחוקיה בחדא מחתא, דבר שלא ייעשה.
בגידרי סמכותו רשאי בית-דין רבני - רשאי אף חייב - להידרש לדין תורה. ואולם אך-ורק במסגרת סמכותו, שהרי אין הוא רשאי לעשות אלא בגידרי סמכותו. חלילה לו מעשות אחרת. ואם אחרת יעשה - למרות האיסור - להכרעתו לא תהא נודעת כל משמעות משפטית. בהיותו בית-דין של המדינה, אסור היה לו לבית-הדין הרבני להידרש לתביעה שהונחה על שולחנו, כשם שבית-משפט מחוזי אסור הוא להידרש לתביעה שעניינה מתן גט. דעת לנבון נקל: בית-משפט מחוזי לא יצווה על פלוני ליתן גט לאשתו ולא יכפה מתן הגט שהורה עליו במאסרו של הבעל. אם כך יעשה, כי-אז בעצם מעשהו זה יסתום את הגולל על עקרון החוקיות ועל שלטון החוק. לא כן ייעשה במקומנו, שבית-דין או בית-משפט יידרשו לאשר אין הם רשאים ואין הם מוסמכים להידרש לו. רב פלוני - רב שאינו מחזיק בסמכות על-פי חוק - יכול לחוות דעתו כאשר יחווה ואיש לא יכהה בו. לא כן בית-דין היושב על כס מלכות. אין לו לבית-דין אלא מה שהממלכה נתנה בידו; והממלכה לא נתנה בידי בית-הדין הרבני סמכות לצוות כאשר ציווה בענייננו.
בית המשפט ביטל את החלטת בית הדין וקבע כי אין להכרעתו של בית-הדין הרבני כל תוקף משפטי. כמו כן, ציווה ביץ המשפט את שר הדתות להתעלם מפסק-דינו של בית-הדין הרבני, וכמותו ועדת הבחירות חייבת אף-היא להתעלם מפסק-הדין ועליה למלא את חובתה ולהמשיך בהליכים הנדרשים לבחירתו של רב העיר האשכנזי בתל אביב-יפו. הואיל וחל עד-כה שיהוי רב בהליכים, חובה היא המוטלת על ועדת הבחירות להכריז בכל ההקדם על מועד הבחירות. בפסק הדין נמתחת ביקורת גם על הרב אלטלף, שחתם שלא בסמכות על שטר הבוררות בבית הדין.
קישורים חיצוניים עריכה
- פרופסור הלל סומר, אין דין(או הסכם) אך יש דיין? שפיטה לא־הסכמית בידי גופים פרטיים
- פסק הדין, באתר דאטהצ'ק.
קישורים חיצוניים עריכה
קטגוריה:פסקי דין ישראליים קטגוריה:פסקי דין של בית המשפט העליון קטגוריה:בתי דין דתיים