טיוטה:ציונות האחוזה באמריקה

ציונות האחוזה באמריקה הייתה התארגנות אגודות של קבוצות יהודיות ממוצא אירופאי אשר רצו לקחת חלק במפעל הציוני בבראשית המאה ה-20 על ידי רכישת קרקעות והתיישבות בארץ על פי מודל האחוזות.

מקורות רעיון ציונות האחוזה

במהלך שנות ה-80 שלהמאה ה-19ובשנים הראשונות של המאה ה-20 עלו לארץ ישראל יהודים רבים מבני המעמד הבינוני, שמטרתם הייתה קניית קרקעות והתיישבות חקלאית. אידיאל ציוני וחלוצי זה נתקל בקשיי המציאות מיד עם הגיעם של המתיישבים החדשים. הם לא היו בקיאים בחוקי הקרקע העות'מאנים, בעיקר אלה הקשורים לאיסור מכירת קרקעות לנתינים שאינם עות'מאנים. הם נפגעו ממחירי הספסרות הגבוהים, וגם עבור אלו שהצליחו לרכוש אדמה, המלאכה הייתה קשה. רובם הגיעו ארצה ללא ניסיון או הכשרה חקלאית. רבים הבינו עד מהרה כי אינם יכולים לעמוד איתנים מבחנה כלכלית בתקופה שבין רכישת הקרקע ועד לזמן שהקרקע מתחילה להיות רווחית. לפיכך, נמנעו יהודים רבים מבני המעמד הבינוני ומעלה לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולעסוק בפעילות חקלאית. באותם ימים, ימי העלייה הראשונה, צורת ההתיישבות היחידה שנוסדה על ידי העולים הייתה המושבה. גם המושב השיתופי שהחל להתפתח ב-1908 וגם מושבות האחוזה, היו דומות מבחינה רעיונית למושבה, אך עקב הקשיים, מרביתם של העולים באותה תקופה הגיעו לאחת מערי הקודש, ועולים רבים אחרים שבו חזרה על עקבותיהם למזרח אירופה או שהפליגו לנסות את מזלם באמריקה.

שיטת ה'אחוזה' קמה כדי לאפשר ליהודים התיישבות חקלאית בארץ, מבלי שיהיו חשופים לסיכונים ולקשיים שהיו לחברי העלייה הראשונה- חוסר הידע החקלאי, חוסר באשראי שיאפשר להם לשרוד את תקופת ההבשלה של הגידולים החקלאיים וחוסר ההיכרות עם הברוקרטיה העות'מאנית. חברות ה'אחוזה' היו התאגדויות של יהודים שלהם הכנסה העולה על צרכיי מחייתם ואשר יש להם כוונה להשתקע בארץ ישראל ולקים בה חברות אחוזה. על החברים הוטל להעביר תשלומים לחברת האחוזה, אך ימשיכו לנהל את עסקיהם במקום מושבם. עם הכסף, תרכוש החברה אדמות ובאמצעות פועלים מקומיים מארץ ישראל, ינטעו על האדמות מטעים- בעיקר שקדים, זיתים וגפנים, אשר עליהם אמורות היו להתבסס המושבות שיגיעו. בראשית המאה ה-20 היה ברור לחברי הקונגרס הציוני העולמי, כי ישנו צורך בגוף, או ועדה אשר ישב דרך קבע בישראל ויארגן את העבודה הציונית. בלתי אפשרי לנהל אותה בשלט רחוק מאירופה. לאחר דיונים, נבחר ארתור רופין לעמוד בראש המשרד, ויעקב טהון להיות סגנו. המשרד נפתח בסופו של דבר בשנת 1908 ומטרתו הרשמית הייתה מימוש המדיניות של הנהלת התנועה הציונית בארץ ישראל. רופין היה כפוף למדיניות של התנועה הציונית, אך בפועל הייתה לו אוטונומיה כמעט מלאה לנהל את המשרד כראות עיניו. המשרד ייצג כמעט את כל החברותהציוניות העוסקות בהתיישבות. המשרד צמח במהירות, יהושוע חנקין, צורף אף הוא לצוות המשרד, ועם השנים הפך המשרד הארצישראלי להיות לגוף מרכזי בתחום רכישת האדמות, יצירה חקלאית- חברתית ונגע גם בתחום הכלכלי. ה'משרד הארצישראלי', הדריך את נציגי האחוזות ועזר להם לרכוש את הקרקעות. את הכשרת הקרקע היו אמורים לעשות פועלים יהודים תחת ממונה מטעם אגודת האחוזה, כך שלמעשה בעלי הקרקע ידלגו על "תקופת הסבל החלוצית" של השנים הראשונות, ויתיישבו בארץ כאשר בידם מטעים מניבים ברמת פוריות מיטבית. מייתרונות התוכנית: 1. למטעים יש תקופת המנה של שנים אחדות עד לפוריותם, כך יכלו המתיישבים להיעדר מהמושבה בשלבי התפתחותה הראשונים. 2. החסכונות המשותפים אפשרו למשפחות ממוצעות אשר לא היו מצליחות להתייש לבד להגשים את ההתיישבות. 3. עליה קבוצתית והומוגנית של אנשים בעלי רקע דומה והיכרות מוקדמת הבטיחה חיים הרמוניים יחסית ואמורה הייתה להקל על קשיי ההסתגלות. 4. המתיישבים יקבלו ייעוץ הולם ורק בעלי סיכויי ההצלחה הגבוהים ידורבנו לעלות.

ראשית מפעל האחוזות באמריקה

מרבית היהודים שהגיעו לאמריקה ממזרח אירופה הגיעו על מנת לעשות את אמריקה לביתם. המסע הארוך, הפרעות שהתחוללו והמצב הכלכלי הקשה, לא השאירו למהגר היהודי 'בית ישן' בארץ המוצא שלו. למרות זאת, קשיי ההגירה לא פסחו גם על היהודי. השפה הזרה, התרבות והערכים היו קשים, ועל מנת להקל על כל אלה, נזקק המהגר היהודי לגוף ש'יתווך' בינו ובין אמריקה. כך קמו קבוצות הלנדסמנשאפטן, התאגדויות של מהגרים שבבסיסן מוצא משותף (אזור גאוגרפי לדוגמה). גם ההתארגנויות הציוניות בסוף המאה ה-19 בארצות הברית היו על בסיס זה. היו אלו ארגונים שעסקו בעזרה הדדית לחברים, פעילות חברתית ענפה כמו פיקניקים, נשפים, הרצאות ועוד. לעיתים היה בסוג זה של התארגנות גם סממנים פילנתרופים, בדומה לאיסוף כספי החלוקה המאפיינים את היישוב הישן. בין כל אותם מהגרים יהודים שהגיעו לארצות הברית בין 1880–1924, היה גם מיעוט קטן שקץ בחיי הגלות. חדורי לאומיות וציונות, חיפשו דרך להשתתף בצורה אקטיבית במפעל הציוני. לא רק תמיכה מרחוק כפי שעשו שאר הציונים האמריקאיים באותה תקופה, אלא פעולה אקטיבית. נאמני האחוזה טענו כי התרומות שנאספו על ידי ההסתדאות הציונית היו זעומות ולא משמעותיות. משהשתפר מעט מצבם הכלכלי והחברתי והגיעו למעמד הבינוני, הם אימצו לעצמם כמה מהתוכניות הישנות של 'חובבי ציון' ועשו אותן כבסיס ל'תוכנית האחוזה'- רכישת קרקעות מאורגנת בארץ ישראל.

חברי האחוזה היו שונים במוצאם- מהגרים ממזרח אירופה, חברי 'המזרחי', מהגרים מארץ ישראל וגם אמריקאיים מעטים- בניהם של מהגרים. כולם הגיעו לביסוס כלכלי בארצות הברית ולפיכך לא הדגישו חברות האחוזה בתוכניותיהם את הגורם הכלכלי כגורם לעזיבת ארצות הברית. אותם חברים שאפו להמשיך להיות באותו מעמד כלכלי גם בארץ ישראל. בשונה מחלוצים נוסח 'חובבי ציון', הם לא שאפו לעבוד בעצמם את עבודת האדמה, אלא שהמשקים יוכנו עבורם מראש.

אגודות האחוזה האמריקניות

אגודת שבי ציון

בראשית שנת 1891 נוסדה בניו יורק אגודה להתיישבות בארץ ישראל בשם "שבי ציון". האגודה הייתה אמורה לפעול על פי עקרונותיה של אגודת 'מנוחה ונחלה' אשר נוססדה מספר חודשים קודם לכן בורשה. עקרונות האגודה היו, שרק לאחר 6 שנים מרכישת האדמות, ובתיאום עם ועד האגודה, יעתיקו החברים את ביתם להתיישבות החדשה. במהלך 6 השנים, יטפלו נציגי האגודה בעיבוד הקרקעות, נטיעת גפנים ועצי שקד, והעלייה לקרקע תתבצע רק כאשר זו תהיה רווחית. עקרונות אלו זהים כמעט לחלוטין לעקרונות ציונות האחוזה, אך השם "אחוזה" יופיע לראשונה רק בשנת 1908. בראש אגודת שבי ציון עמד אדם רוזנברג. רוזנברג נשלח על ידי האגודה בשנת 1894 והוא קנה כ-25,000 דונם בסמוך לכפר הערבי סאחם אל ג'ולן. שמה של המושבה העתידה לקום- "תפארת בניימין". בנובמבר 1895 רוזנברג מתחיל בבניית המושבה שאמורה כלול מטעי זיתים וכרמי, אך ב-1896 מוציאים הטורקים צו גירוש ליהודים מהגולן. אמנם לאחר התערבות הברון רוטשילד הגזירה הוקלה, אך עדיין נאסר על היהודים לבנות בתים חדשים בשטח הגולן. במצב כזה לא הייתה מוכנה האגודה להמשיך ולשלוח כסף, ולרוזנברג לא הייתה ברירה אלא לנטוש את המקום. חברת מנוחה ונחלה מס' 2 בשנת 1890 נוסדה בורשה אגודת 'מנוחה ונחלה'. האגודה הייתה מורכבת בעיקר מעשירים מובהקים, והיא כללה כארבעים חברים. האגודה רוחשת 6174 דונם מאדמות באזור רחובות של היום, ושולחת מיד נציג שיטפל בענייני הנטיעות באזור. האגודה הייתה מדויקת ומסודרת בנוגע לצורת ההתיישבות הרצויה. הם דרשו כי אדריכל מומחה ירשום את התוכניות העירוניות של מקום ההתיישבות החדש, קבעו לו סייגים לחלוקת הקרקע וביקשו תוכנית אחידה לכל בית. בסופו של דבר על אף שהגפנים נתנו פירותוהיו רווחיים, רק מקצתם מחברי האגודה עלו לקרקע, ואלה נתנו אתת הייסודות לבנייתה של רחובות. עשר שנים לאחר כשלונו של רוזנברג ואגודת שבי ציון, קמה לה התאגדות חדשה- "חברת מנוחה ונחלה מס' 2", על פי אותם עקרונות של אגודת שבי ציון מניו יורק ואגודת 'מנוחה ונחלה' מורשה. בראש הארגון עמד זאב לוין- אפשטיין, סוחר ואיש עסקים שהיה גם ממיסדי 'מנוחה ונחלה' בורשה אשר עלה לישראל והיה ממיסדיה של רחובות. החברה שאפה לגייס כ-100 חברים, שישלמו 300 דולר בשנה כל אחד. בפועל הצליחה החברה לגייס כ11 משפחות בלבד, ככל הנראה עקב התשלומים הגבוהים. האגודה לא הגיעה לכדי מימוש.

אחוזת נחלה

בתחילת 1908 מוקמת בניו- יורק אחוזת נחלה על ידי זאב לוין- אפשטיין גם כן. מטרת החברה הייתה לרכוש כ-4000 דונם בארץ ישראל ולטעת אותם בשקדים, זיתים ותפוזים (אחוזת נחלה הייתה היחידה שתכננה נטיעת פרדסים כחלק מתוכנית ההתיישבות). עד שיבשילו התנאים לעלייה, הקרקע תעובד במשותף, ולאחר מן תתחלק שווה בשווה בין החברים. גם כאן, בדומה ל'חברת מנוחה ונחלה 2', היו דמי החבר כ-300 דולר לשנה, ובסך הכל־3,000 דולר לחבר. ביולי 1908 הגיע אפשטיין לארץ ישראל על מנת לברר את אפשרויות רכישת הקרקע עבור החברה. הוא עדיין לא מוכן היה לרכוש את הקרקעות כי באותה עת מונה החברה רק כ30 משפחות. ביוני 1910 מגיע הארי פישל, שותפו של אפשטיין בחברה לארץ ישראל, אך הוא לא מצליח ובסופו של דבר בשנת 1911 החברה מתפרקת והכספים מוחזרים לחברים.

על אף ששתי החברות- 'מנוחה ונחלה 2' ואחוזת נחלה לא מבשילות לידי רכישת קרקעות, חשיבותן היא בכך שהן מחזירות את רעיון התיישבות האחוזה לסדר היום ולאפשרויות העומדות בפני היהודים הציוניים בארצות הברית.

אחוזת סנט- לואיס

חברת אחוזת סנט לואיס הוקמה ב-1.10.1908 על ידי שמעון גולדמן, יהודי ממוצא רוסי אשר גדל בהולנד ובלונדון והיגר עם משפחתו לארצות הברית. את רעיון ה'אחוזה' פרסם גולדמן בעיתון 'המכבין', בטאון של התנועה הציונית בארצות הברית, וכך נחשפו יהודים רבים שחיפשו דרך להתיישב בארץ ישראל לצורת התיישבות זו. מטרת אגודת האחוזה של סנט לואיס הייתה כפי שקבע גולדמן, לייסד מושבה בארץ- ישראל כדי להוכיח ליהודי ארצות הברית שהם יכולים למצוא את מקומם ואת פרנסתם בארץ הקודש. החברה החלה במכירת מניות בחודש דצמבר 1908 במחיר של 200$ למניה. החברים נדרשו לקנות לפחות שבע מניות במחיר כולל של 1400$ על פני עשר שנים . גם כאן, רעיון ההתיישבות היה שבמהלך 10 השנים ההראשונות האדמה תעובד על ידי פועלים יהודים מקומיים תחת פיקוח מצד האגודה, ולאחר מכן הקרקעות יחולקו בין חברי האגודה. המטעים שנבחרו היו שקדים, ענבים וזיתים, וזאת משום הקלות הרבה יחסית שבה הם גדלים. עוד נקבע באספת היסוד, כי הסכום שייאסף מקניית שבע המניות על ידיכל משפחה ישמש לרכישת הקרקעות, נטיעת המטעים, קניית משאבת השקיה ובניית בתים מאולתרים לפועלים. גולדמן ממליץ לכל משפחה להצטייד בכ-1000 דולר נוספים לטובת בניית הבית עצמו, בניית רפת ורכישת בהמות. במקביל להתארגנות הקבוצה, פרסם ד"ר ארתור רופין מנשר בשפה הרוסית בו הוא מציע שקבוצות של 30–50 חברים יתארגנו וירכשו אדמות כהשקעה פרטית. כתוצאה מקריאה זו של רופין החל המשרד הארץ ישראלי לספק ייעוץ לחברות אחוזה אשר רצו להשתקע בארץ. שירות הייעוץ שהציע רופין, והיוזמה של גולדמן, הביאו את אחוזת סנט לואיס לידי הבשלה. הגורמים להבשלת אחוזת סנט לואיס-

1. הקמת החברה להכשרת היישוב- מטרתה של החברה להקמת היישוב שהוקמה אף היא בשנת 1908 הייתה לטפל בכל מה שקשור לרכישת קרקעות עבור בעלי אמצעים, ולסייע בעיבוד הקרקעות ובהכשרתן. מוסד כזה יכול היה לסייע לאותן אגודות אשר שאפו להקים מושבות חדשות בארץ ישראל.
2. באותה שנה, 1908, התרחשה מהפכת הטורקים הצעירים. מאורע זה נטע תקווה בלבם של גורמים ציוניים שיביא לשינויי במדיניות רכישת הקרקות של האימפריה העות'מאנית.

בספטמבר 1909 מנתה החברה כבר 22 חברים, ועד יולי 1912 הגיע מספר החברים ל44וכל מניותיה נמכרו (חברים רבים קנו יותר מ7 מניות). באוקטובר 1910 קונה רופין כנציג החברה להכשרת היישוב 3545 דונם ממערב לכנרת, וקבוצת סנט לואיס נותנת למקום את השם 'פוריה' (ערך מורחב: אחוזת פוריה). בינואר 1911 מציע רופין לאיכר אליהו איזרעאליט מבאר טוביה לקבל עליו את האחריות על עיבוד אדמות פוריה והנ"ל מסכים. גולדמן מגיע אף הוא לפוריה, והשניים מחלקים ביניהם את העבודה כך שגולדמן יהיה אחראי על הצד הפיננסי ועל הקשר עם המשקיעים בארצות הברית ואיזרעאליט יהיה אחראי לניהול העבודה המעשית בשטח. בשנים שקודמות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה מתקדמת העבודה על הצד הטוב ביותר- ביתו של גולדמן מוקם, האדמות מעובדות, מצב השקדים והזיתים טוב והמשקיעים מרוצים. בעיתון "מוריה" מסופר שבקיץ 1914 מגיעים שניים מחברי האגודה בסנט לואיז לביקור בפוריה, י. ושקס ומ. כהן ומביעים את שמחתם על האוויר הטוב שיש באחוזה ועל התקדמות העבודות. הם אומרים שבזכות עבודת הטובה של איזרעאליט כל המניות נמכרו וישנם עוד דורשים רבים למניות. בעת ביקורם התגוררו כארבעה חברים במושבה, מתוך שאיפה שבשנים הבאות יגיעו שאר החברים להתיישב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפסיקו חברים רבים את התשלום עבור המניות בטענה שהמצב בארץ ישראל לא ברור. הפסקת התשלומים גרמו לחוסר יכולת לאבד את השדות. בתחילה קיבלו גולדמן ואיזרעאליט הלוואות לטובת המשך העבודה, אך לאחר מספר חודשים בהם לא הגיעו תשלומים מארצות הברית, הודיע הבנק כי אין באפשרותו להמשיך ולתת הלוואות. מכת הארבה שנחתה על ארץ ישראל בשנת1915 פגעה פגיעה חמורה במטעים החדשים. בסוף שנת 1918 נפטר גולדמן, ואיזרעאליט מודיע אף הוא על פרישה מהתפקיד במרץ 1919. בשנת 1920 עולות כעשר משפחות מאגודת סנט לואיס לפוריה בתקווה להצליחולממש את ההשקעה. הן היו משפחות חסרות ניסיון חקלאי, ממעמד בינוני, ובנוסף, זכו לקבלת פנים אלימה בימי מאורעות תרפ"א(1921). המצב הכלכלי הקשה, חוסר הניסיון החקלאי והמצב הביטחוני, גרמו לעזיבתם של כל חברי אגודת סנט לואי במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. משפחתו של גולדמן עזבה את האדמה בשנת 1927 והאחרון מבין מתיישבי פוריה עזב בעת מאורעות תרפ"ט (1929)

חברת אחוזת שיקגו

בשנת 1911 מקים גודלמן את חברת אחוזת שיקגו על פי מתכונת זהה לזו שלאגודת סנט לואיס. התבססות על 500 מניות בסך 200 דולר כל אחת, והחובה לקנות 7 מניות לפחות. יכולתם הכלכלית של חברי אחוזת שיקגו הייתה קטנה יותר מזו של חברי אחוזת סנט לואיס, ורק מקצתם היו אמידים, לפיכך נקבע שהתשלומים יהיו בני 35 דולר, אותם יצטרך לשלם כל חבר 4 פעמים בשנה במשך 10 שנים. ערב מלחמת העולם הראשונה היו חברים באגודה 50 חברים אשר שילמו את תשלומיהם כנדרש. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הפסיקו רוב החברים את התשלום, עקב חוסר הוודאות ששרר בארץ ישראל. בראשית שנת 1912 פונים נציגי חברת האחוזה לרופין בבקשה לקנות קרקע בי ירושלים ליפו. הם טוענים כי המשקיעים האמריקאיים לא יוכלו לחיות במקומות מבודדים (רופין הציע שטח באזור רפיח). במהלך שנת 1912 מנסה לאתר החברה להכשרת היישוב שטח לאחוזת שיקגו לא רק באזור בו נקבה חברת האחוזה. בסופו של דבר קונה חברת אחוזת שיקגו מיק"א את אדמות הכפר הערבי סרונה שבגליל התחתון, והמקום מקבל את השם שרונה- רמה. גורלה של שרונה היה דומה לזה של פוריה. עקב הפסקת התשלומים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נקלע המקום לחובות. מספר משפחות בודדות הגיעו לקרקע בתקווה להחזיר את ההשקעה, אך הדברלא צלח וגם כאן, החברים האחרונים עזבו עם פריצת מאורעות תרפ"ט.

חברת אחוזת ניו יורק

אחוזת ניו יורק קמה בשנת 1912 מתוך מטרה לממש את תוכניתו של גולדמן. מעודדים על ידי הצלחתה של פוריה, שאפו החברים לצאת לדרך, אך מלחמת העולם הראשונה עיכבה את תהליך רחישת האדמות. בשונה מחברת האחוזה בסנט לואיס ובשיקגו, החברה בניו יורק המשיכה בפגישות שוטפות ובתשלומים גם תוך כדי המלחמה. לאחר המלחמה מנתה החברה 125 חברים ומתוכם ע20-כ-20 חברים שהביעו נכונות לעלות לארץ ישראל מיד. על מנת לקדם את רכישת הקרקעות נשלחו שני מיופי כוח לארץ- ישעיהו ירחע, מהנדס אזרחי ויהודה לייב קון- איש עסקים. השניים התקשרו עם החברה להכשרת היישוב שהציעה להם לרכוש אדמות בגליל או באזור תל אביב. כיוון שחברים מסוימים בחברת האחוזה רצו להתיישב במידי, נשלחו מספר משפחות להתיישב בתל אביב על מנת להאיץ בחברה להכשרת היישוב. בשנת 1921 יצאה הרכישה אל הפועל ונקנו 5000 דונם באזור כפר סבא שבשרון. ב-2.4.1922 כינס ישעיהו ירחע בתל אביב 3 שלושה ראשי משפחה אמריקאיים יחד עם שומרים יהודים ושומר ערבי, ויחד עלתה הקבוצה אל הקרקע. במקום התנוססו 3 שלושה דגלים- הדגל הציוני, האנגלי והאמריקאי. במאי 1922 יצאו חברים אחרים מניו יורק והצטרפו לחברים שבארץ. בתחילה נקראה המושבה 'אחוזיה', ואחר כך 'אחוזת ניו יורק' ו'רענניה'. כעבור זמן לא רב התקבע השם 'רעננה' אשר הוצע על ידי אחד החברים בניו יורק תושבי רעננה התפרנסו בעיקר מגידולי הדרים, ענף שהיה רווחי. ב-1928 החליטה אחוזת 'בני ציון' מהרטפורד להתמזג עם רעננה ולהתחלק בהוצאות המים וההשקיה. באותה תקופה כבר התיישבו 60 מתוך 200 חברי האגודה ברעננה. במאורעות תרפ"ט פנתה אחוזת ניו יורק לממשלת ארצות הברית בבקשת עזרה והגנה על התושבים ועל הרכוש. ממשלת ארצות הברית הורתה לקונסול בירושלים להגיש כל עזרה שתידרש לתושי ברעננה, ולבסוף רעננה לא הותקפה ולא סבלה מאבדות או מנזק. בשנת 1930 הייתה רעננה למושבה מפותחת ומצליחה. מספר תושביה היה כ-600 ומתוכן כ72 משפחות שהגיעו מארצות הברית. במבצע פרסום לגיוס חברים חדשים, הראו חברי האחוזה כי ההשקעה ברעננה היא "השקעה בטוחה", בעיקר על רקע המשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית באותה תקופה. בסוף שנת 1930 לא היו עוד קרקעות פנויות באזור רעננה, והחברה החליטה על רכישת 5000 דונם ליד יבנה ההיסטורית. אחוזת ניו יורק חתמה על חוזה לקבלנות חקלאית עם חברת 'יכין' שבצעה עבודות חקלאיות עבור המשקיעים מארצות הברית. המושבה החדשה קיבלה את השם "גן יבנה", ובשנים 1933–1934 עזבו כ10 משפחות את ארצות הברית על מנת להשתקע במושבה החדשה.

אגודות אחוזה אמריקאיות וקנדיות נוספות

שם האגודה	שנת ייסוד	פעילות
אחוזת ויניפג (קנדה)	1912	האגודה הייתה במגעים מתקדמים עם רופין על רכישת אדמות שייח מוניס- אזור כרכור, אך בעקבות העיכוב ברכישת האדמות וחיכוכים בין נציגי האגודה לחברה להכשרת היישוב התפרקה חברת האחוזה בשנת 1922
אחוזת לוס- אנג'לס	1913	החברה הייתה במשא ומתן על רכישת קרקעות באזור הגליל התחתון, באזור כרכור ובאזור רוחמה. דבר מזה לא הבשיל והחברה התפרקה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
אחוזת קליוולנד	1913	החברה הייתה במשא ומתן עם החברה להכשרת היישוב. האפשרויות שעמדו בפניהם היו רכישת קרעות בוואדי חווארית (אזור עמק חפר), כרכור, ומזרע. בסופו של דבר הרכישה לא הבשילה והחברה נסגרה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
אחוזת סנט לואיס ב'	1913	אחוזת סנט לואיס ב' ואחוזת פיטסבורג פונות במקביל לחברה להכשרת היישוב, וזאת מציעה להם להתאחד ולצרף גם את אחוזת שיקגו ב' אשר החלה כבר בחיפושים אחרי אדמה. לשלוש החברות ביחד לא היה מספיק כסף על מנת לרכוש אדמות, ובמהלך המלחמה שלושתן נסגרות.
אחוזת פיטסבורג	1913
אחוזת שיקגו ב'	1913

ביקורת על מפעל האחוזות

הביקורת על מפעל האחוזות הגיע משני כיוונים. הן מצד יהודים ציונים אמריקאים והן מצד גורמים ביישוב. מצידם של האמריקאים הגיעה הביקורת מתוך חברי 'קהילת ציון האמריקאית'. ארגון זה נוסד בניו- יורק בשנת 1914 על ידי ברנרד א' רוזנבלט. הוא טען שיש לייסד דגם אחוזה חדש, בעל תוכנית נרחבת יותר של פיתוח החקלרות החקלאותהעיור והתעשייה בארץ ישראל. 'קהילת ציון האמריקאית' יצאה כנגד גולדמן ושיטת האחוזות שהנהיג. הם האשימו את האחוזות בכך שאין להם מדיניות מוגדרת מלבד השאיפה לעלות לארץ ישראל, ולדרבן כל חבר להשקיע באחוזתו הפרטית. על פי תוכניתם של קהילת ציון, החברות באגודה לא חייבה התיישבות פיזית בישראל משום שהמשקיעים יכלו להחכיר את דמתם לחברה אשר תיישב שם יהודים מהגרים, ובכך לגאול יותר קרקעות.

ביקורת מתוך היישוב ניתן למצוא בדבריו של האגרונום עקיבא אטינגר שהיה יועץ חקלאי עבור קרן קיימת לישראל. אטינגר טוען כי הוא נתקל ב'אותן התופעות השליליות האופיינות למשק חד גוני (ניטעו בהן בעיקר מטעי שקדים)' מנהלים מחוסרי ידיעה וניסיון הארגון משק מעורב; חיכוכים בין ההנהלה לפועלים, חוסר קשר בינם לבין בעלי האחוזות...'