טיוטה:קהילת יהודי רמיט

קהילת יהודי רמיט התקיימה בכפר בטרנסילבניה שברומניה הנמצא כ-10 ק"מ ממזרח לעיר המחוז סיגט.Flag of Romania.svg

רמיט ברומנית Remeti, בהונגרית Pálosremete, ביידיש רמעץ, בגרמנית Remetz

תולדות הקהילה

היהודים הראשונים הגיעו אליו בשנות ה-60 של המאה ה-18. במפקד של שנת 1768 נרשם יהודי בשם אברהם הערש שהיה ראש משפחה בת 9 נפשות

אוכלוסיה יהודית

שנה, מספר, אחוז היהודים מכלל האוכלוסיה

1830, 67, 39.0

1920, 377, 30.7

1930, 399, 25.4

היהודים הראשונים הגיעו לרמיט בשנות ה-60 של המאה ה-18. במיפקד של שנת 1768 נרשם ברמיט יהודי בשם אברהם הערש, שהיה ראש למשפחה בת תשע נפשות. בדומה לרבים מיהודי מאראמארוש באותה תקופה, עסק אף הוא בבישול יי"ש.  נראה שההצלחה האירה את פניה לאברהםהערש, שכן הוא שילם 80 פלורין כדמי חכירה לשנה, סכום ניכר באופן יחסי לשאר יהודי המחוז. אין בידנו ידיעות על גורלן של התישבות משפחות נוספות ברמיט.

במיפקד של שנת 1830 נרשמו ראשי המשפחות ברעמיט  דלקמן : (בסוגריים מס' הנפשות) מושקו (5), אפרים זומא (4), קופנהיים מרטין (3), דסקל אברהם (6), אפשאן ליב (4), מושקאוויטש בענדיקט (3), חיימואוויטש מושקו (5), יוסף זליג (3), אפשאן פישל (4), זשידא שמשון (6), סובו איזיק (4), דסקל וואלף (6), לייבא-וויטש שמשון (5), ישראל משה (5).

בשנת תרל"ה (1875) לערך התישב ברמיט ר' אלטר נוח הכהן קייסר, שעורר רעש גדול. הוא היה בעל הדרת פנים מעוררת כבוד והמונים צבאו על פתחו להוושע על-ידו. נולד בנשכיז. עד גיל 18 הסתופף בצלו של ר' יצחק מנשכיז בעלתולדות יצחק. לאחר מכן עלה ארצה, שם למד חכמת הקבלה יחד עם החכם הספרדי ר' מרדכי עבאדי. משם הגיע להונגריהוהתישב ברמיט. הוא נרדף על-ידי בעל ייטב לב ובעל מהר"מ שיק ונאלץ לעזוב את המדינה והתישב בעיר דראהאביטש.גם משם גורש והתישב בלונדון. לאחר מכן עלה שוב ארצה ונפטר בירושלים ביום ח באלול חר"פ (1920) בגיל 70.

ר' אלטר נח הדפיס שגי ספרים. ספרו הראשון דרכי חן צורף לספרו של ידידו ר' מרדכי עבאדי, ספר חן מרדכי.במהדורה הראשונה של הספר (פשעמישל 1879) נאמר בשער : ספר חן מרדכי - דרכי חן אשר חברו הני תרי צנתרי דדהבא  ה"ה החכם הכולל נר מערבי... מעה מרדכי עבאדי ס"ט והש:.לו ה"ה האברך השלם... הרב המגיד המפורסם... בן ז"ך   שנים מו"ה אלטיר נח הכהן נ"י מגיד משרים דעיר ר ע מ י ט הסמוך לעיר סיגוד ומגיד משרים דעיר סנינא בארץ הגי  וכעת הגיע ומורה דרך ה' בעיר דראהאביטש וכל הספר דרכ.חן הוגד מישרים פה דראהאביטש... הספר הופיע בשתי מהדורות נוספות לשוב יחד עם חן מרדכי,:   קראקא תרנ"ב ; ולאחר פטירתו : ירושלם תרפ"ז. ספרו השני : ספר נתיבות חן חלק ראשון שער הכללים .ובו ל"ב נתיבות... בשרשי שם מ"ב הקדוש... לונדון תרנ"ט.

רמיט היתה מסונפת לרבנות סיגט. בתקופה מאוחרת יותר, סונפה לרבנות ספינקא. הרב היחיד בתולדות הכפר היה ר' אברהם אביש הורביץ, חתן האדמו"ר מספינקא, ר' יצחק אייזיק ווייס. בשנת תרצ"ד (1934) עזב את רמיט ועבר לעיר קראלי, שם נבחר לרב ומשם גורש לאוישוויץ. בעת שהותו ברמיט נכתבה אליו התשובה הבאה :

שו"ת חקל יצחק סי' עז : בעובדא שבא לפגיו שאשה אחת   הלכה לחברתה ובקשה אותה להשאיל להכלה את הטבעתלשמונה ימים ואחר שמונה ימים תחזיר אותה... והכלה נתנה  הטבעת להחתן לקדש אותה וכבר עברו חמש שנים שדרים ביחד ועכשיו שאל השו"ב את האשה בעלת הטבעת אם  השאילה הטבעת בידיעת בעלה והשיבה שהי' בלתי ידיעת בעלה... ע"כ מסתפק אם צריך האיש עכשיו לקדש שנית את אשתו.

הקהילה נוסדה כמסתבר באמצע המאה ה-יט. וסמוך לתאריך זה נבנה בית כנסת, הוקם מקוה-טהרה, נפתח בית עלמין ונוסדו כמה מוסדות קהילתיים מקובלים ובראשם החברה קדישא.

משנות ה-60 של המאה ה-יט ידועים לנו שמותיהם של חלק מיהודי רמיט (על-פי רשימת החותמים בספר כסא רחמים,אונגוואר תרכ"ח) : ר' יוסף ב"ר אברהם, ר' אפרים ב"ר שמואל, ר' אברהם צבי ב"ר משה, ר' אברהם רפאל, ר' מיכלשו"ב, ר' אשר דב ב"ר שלמה יהודה, ר' מנחם צבי ב"ר שמעון יהודה, ר' משה ב"ר אברהם.

בשנות ה-80 נזכרים השמות הבאים (על-פי החותמים בספר אמרי שהם, קאלאמעא תר"מ), בהם כמה ממשפחת ענגל : ר' אברהם רפאל רוטנר, ר' אשר דב איינהורן, ר' צבי אייזיק רוטנר, ר' חיים שו"ב, ר' דוד דאסקילאוויטש, ר' אייזיק ענגל, ר' אנטשל פסח ניימאן, ר' אברהם צבי ענגל, ר' יוסף פארקאש, ר' יעקב חיים פוקס, ר' שלום רוטנר. ממקור אחר ידוע לנו שמו של ר' נחום ענגל חתן ר' זינדל קליין מסיגט, שהיה יהודי אמיד בעל קרקעות.

בסוף אפריל 1944 הועברו יהודי רמיט לגיטו ברבשט, משם גורשו לאוישוויץ.

אחר המלהמה חזרו כ-60 משרידי השואה לרמיט. אך  תוך זמן קצר עזבו את המקום. רובם עלו לישראל וכמה מהם  השתתפו במלחמת העצמאות. לפי רישום של יוצאי מאראמארוש נפל אהד מבני רמיט במלחמת העצמאות, דב אנגל.

ביבליוגרפיה

ר' יואל טייטלבוים היה בנו הצעיר של ר' חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים רבה של סיגט, בירת מחוז מרמורש שבהונגריה.[iii] על אף שמלכתחילה לא יועד למלא את מקום אביו בהנהגת החצר, בראשות הישיבה או ברבנות, הוא פעל ללא הרף כדי לזכות להכרה ציבורית לא רק כתלמיד חכם אלא גם כמנהיגו הפוליטי של מחנה האורתודוקסיה-קיצונית. מחנה זה התנכר למחנות החרדיים בעלי ההשקפות המודרניות והמתונות יחסית שיוצגו בעיקר על ידי אגודת ישראל. בשנת 1926, לאחר פטירתו של אחיו הבכור, ר' חיים צבי, רבה של סיגט, מונה ר' יואל לרבנות העיירה קרולי והפך למעשה למנהיגם של חסידי אביו וסבו. שנתיים מאורח יותר הוא ניסה להתקבל כרבה של העיר סאטמר אך נתקל בהתנגדותם של מרבית תושבי העיר שלא רצו ברב בעל עמדות כה קיצוניות. המאבק על כס הרבנות נמשך כשש שנים והיה מלווה במחלוקות קשות שכללו מעשי אלימות, מרמה והלשנות. בשנת 1934 הוכרע המאבק לטובתו של ר' יואל והוא מונה לרבנות סאטמר וזמן קצר לאחר מכן החל מאבק על משרת הרבנות שהתפנתה בקרולי.

         המחלוקת סביב מינויו של רב לעיירה קטנה זו הפך למאבק כולל בין החצרות החסידיות המשפיעות באזור. מצד אחד עמדה חצר חסידי משפחת טייטלבוים ובראשה ר' יואל, ואילו בצד השני עמדו חצרות חסידי ספינקה וויז'ניץ. לשלוש החצרות היו חסידים רבים בסביבה והמתיחות ביניהן התקיימה כבר עשרות בשנים. בשל הדרך המזלזלת בה בחר ר' יואל לעזוב את קהילתו, החליט הציבור האשכנזי בקהילה לפעול לקבלתו של רב בעל דעות מתונות. לעומתם ביקשו חסידיו של ר' יואל למנות את מקורבו – ר' שמואל גרוס מברבשט, אשר ממנו ציפו להמשך הקו הקיצוני.[iv] כמועמד של פשרה הוצע ר' אביש אברהם הורוביץ, חתנו של ר'  יצחק אייזיק ווייס – האדמו"ר מספינקה. קודם לכן כיהן ר' אביש כרב בישוב הקטן רמיט (Pálosremete, Remeti) הסמוך לסיגט, ושמו כמעט ולא נודע ברבים.[v]

כוונתו של ר' אביש להתיישב בקרולי, לא רק כאדמו"ר אלא כרב העיר, סימלה בעיניו של ר' יואל את רצונה של חצר ספינקה לשוב ולהכות שורש בטרנסילבניה. זאת לאחר שהרבי מספינקה עזב אותה בתקופת מלחמת העולם הראשונה והתיישב בקרפטורוס, תחילה במונקטש ולאחר מכן בסליש (Nagyszőlős). ר' יואל, שהיה מודע לשינויים במאזן הכוחות בין החצרות החסידיות בעקבות התיישבותם של רבני חצר וויז'ניץ בטרנסילבניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקש לפעול בנחישות כדי למנוע את חדירתה של חצר חסידית נוספת לאזור. הוא ידע מניסיונו האישי כי התיישבותו של אדמו"ר חסידי בעיר הסמוכה כל כך לסטמר עלולה לערער את מעמדו הפוליטי. בנוסף חשש ר' יואל כי חסידי ספינקה יחברו לחסידי ויז'ניץ ויקימו גוש פוליטי אשר יקטין את כוחו היחסי בהנהגת הציבור החסידי, כפי שאכן קרה בסופו של דבר.

כדי ליצור דעת קהל אוהדת לבחירתו של ר' אביש, שנחשב כרב בעל השקפות מתונות, וכדי להגדיל את מספר הבוחרים מקרב כלל החרדים, החליטו ראשי הקהל לבטל את תקנתו של ר' שאול בראך, שכיהן ברבנות לפני ר' יואל, לפיה מי שנשותיהם לא כיסו את שערותיהן במלואן לא יוכלו להצביע ולהיבחר למוסדות הקהילה. בתגובה הגיע ר' שאול לקרולי כדי להוכיח את בני קהילתו לבל יעזו לשנות מתקנותיו, אבל ראשי הקהילה גרשוהו מן העיר. המריבות והמחלוקות בין הצדדים החלו עוד בטרם קיום הבחירות לרבנות ביוני 1934, שבהן נבחר ר' אביש כרבה של קרולי ברוב גדול. תגובתם האלימה של חסידי ר' יואל, שהתנגדו למינוי, לא אחרה לבוא, והוא הותקף במהלך שהותו במקווה, ובהמשך לא יצא מביתו ללא שמירה צמודה. מעשי האיבה בין הצדדים נמשכו גם לאחר הבחירות, והתרחבו גם לעיר סטמר. תוך זמן קצר הקים ר' אביש ישיבה שבה למדו בניהם של חסידי ספינקה מהסביבה ואלו שימשו גם כשומרי ראשו. לאחר קבלתו לתפקיד הביא אתו ר' אביש שוחט שסר למרותו, משום שנאמנותם של יתר השוחטים הייתה עדיין נתונה לר' יואל. המחלוקת התפתחה במהירות כאשר כל צד גייס לעזרתו תומכים, וביולי באותה שנה פנו הצדדים לדין-תורה. ר' שאול בראך, שעדיין היה בעל השפעה בקרולי, התייצב לצד מחנהו של ר' יואל ובהשפעתו פסל בית-הדין של הלשכה המרכזית את בחירתו של ר' אביש. ראשי הקהל פנו לרשויות אשר אישרו את המינוי חרף מחאות החסידים תומכי ר' יואל.

בעקבות מעשי האלימות מונתה מועצה קרואה בראשות שבתי ויינברגר ובה רוב לתומכי של ר' אביש. למרות זאת בבחירות למועצה שנערכו זמן קצר לאחר מכן זכתה המפלגה של חסידי ר' יואל, ואלו מיהרו להכריז על ר' שמואל גרוס כרבם. עד מהרה התערבו בעניין המשטרה והלשכה המרכזית, שקיבלו את הטענות בדבר אי סדרים במהלך הבחירות, וההחלטה שונתה. בהתערבות שר הדתות – ניקולאי טיטולסקו, הוחלט כי ר' אביש יכהן ברבנות קרולי, ובאפריל 1935 נתקבל האישור הסופי לכך.

בתגובה למינויו של ר' אביש הקימו חסידיו של ר' יואל קהילה פורשת ומינו את ר' שמואל גרוס לעמוד בראשה. כאשר הגיע ר' שמואל לעיר המתינו לו עשרות מפגינים שנשאו כרזות בגנותו. חרף ההתנגדות מיהר ר' שמואל להקים מוסדות שונים ובהן ישיבה, וכן העמיד שוחט נפרד לקהילתו. צעד זה הביא את המחלוקת בין הצדדים לשיאים חדשים של אלימות ושל עוינות הדדית. הקהילה הראשית תקפה באופן חריף במיוחד את הקהילה הפורשת, וחיצי הביקורת הופנו באופן הבוטה ביותר כלפי ר' יואל. במקביל פורסמו כרוזים בגנותה של הלשכה האורתודוקסית המרכזית שבאמצעות פעל ר' יואל נגד חסידי ספינקה. גם רבנים נוספים שתמכו בר' יואל, ובהם ר' שאול בראך, הותקפו בשל כך.

המאבק העיקרי נסוב סביב ההכרה הפומבית בכשרות השחיטה של קהילה הראשית ושל הקהילה הפורשת שכן זו סימלה את מעמדן הלכתי. בעבר הוכרעו מאבקים דומים בשל החלטותיהם של גדולי הדור בדבר אי כשרות השחיטה, אולם במקרה זה נראה כי הפסילות ההדדיות לא הביאו לשום שינוי בעמדות הצדדים. ניסיונות שונים לפשר בין הצדדים נדחו וגם התערבות הלשכה לא נשאה פרי. לשיאה הגיעה המחלוקת עם פרסומם של שני עיתונים אשר ייצגו את עמדותיהם של שני הצדדים. העיתון טראַנסילוואַנישע ייִדישע צײַטונג יצא לאור על ידי מתנגדיו של ר' יואל ונתמך בידי חסידי וויז'ניץ וספינקה. בתגובה פרסמו תומכיו של ר' יואל את העיתון אָרטהדאָקסישע צײַטונג.[vi] הכתבות שהתפרסמו בשני העיתונים לא הותירו ספק באשר לעומק העוינות, השנאה והאלימות ששררה בין הצדדים במהלך המחלוקת.

המחלוקת בקרולי נמשכה כשלש שנים וגררה את הצדדים לתהום תחתיות של אלימות, גסות, ביזוי רבנים ושימוש פסול במנגנוני הממשל, ותוצאתה העיקרית הייתה חילול שם שמים בראש חוצות. מי שציפה כי ר' יואל, לאחר שזכה כבר בכס הרבנות בסטמר והועיד את עצמו להיות מנהיגו של כלל הציבור החרדי בטרנסילבניה, יתרום להרגעת הרוחות ולשמירה על כבוד הרבנים והאורתודוקסיה – התבדה. לאחר שהטיל את כל כובד משקלו למערכה, הפסיד ר' יואל לא רק במאבק לקביעת יורשו ברבנות קרולי אלא בעיקר בשדה הציבורי. ככל שהתמשכה המחלוקת, הלכה והתקבעה

מאת חסידי ספינקה: תמיכה בר' אביש שהוא "מנהיג הרוצה בשלום" ולא כמו חסידיו של ר' יואל "…הרוצים לכבוש את כל הארץ במצה ומריבה ולהרבות מחלוקות בישראל…"

ראו גם

• שם ערך

לקריאה נוספת

• שם סופר, שם ספר, שם הוצאה, תאריך הוצאה

קישורים חיצוניים

• התוכן בקישור, באתר (שם האתר)
• https://www.youtube.com/watch?v=Tyw0Mj7b4E4