טיוטה:קושיש
 | |
| בימוי | Gulzar |
|---|---|
| הופק בידי | Raj N. Sippy, Romu N. Sippy |
| תסריט | Mohini N. Sippy |
| הקרנת בכורה | 1972 |
הסרט קושיש (Koshish). סרט הודי משנת 1972 המתאר את חייהם של זוג חירשים במומביי (בומביי). משמעות השם, "מאמץ", מסמלת את הערך המרכזי סביבו הסיפור נסוב והמסע של דמויותיו.
הסרט מתחיל בדמות צדדית, האח המהמר הכושל, קאנו, אשר מנצל את חירשותה של אחותו, אארטי, ומנסה לגנוב את חסכונות המשפחה. הצגת החירשות כחולשה אשר מאפשרת לאחרים לנצל את המצב לטובתם, מאוזנת על ידי ההתעקשות של אארטי להיות עצמאית ותורמת למשפחתה. אארטי מקבלת מאמה כסף והוראות לבצע קניית מזון עבור המשפחה. בתור נקודת יחס יש לזכור שביהדות, למשל, פעילות כלכלית על ידי אדם חירש פסולה; אין תוקף למכירה וקנייה שאדם חירש מבצע משום שלא ניתן לוודא שהוא מבין מה משמעות הפעולה. כל שכן כאן מדובר באישה אשר המגדריות שלה היא גם כן עילה לפסילת היכולות שלה להחליט.
על כל פנים, הסצנה בה היא מתקשרת עם המוכר היא מופת קולנועי: בתוך כמה תמוניות (פריימים) הדגש עובר מהצגת האוטנומיה של אארטי כאישה חירשת אשר מסוגלת לקיים פעילות מורכבת בשוק להלם והתרגשות כאשר היא פוגשת לראשונה אדם חירש אחר. וכבר בפגישה ראשונה זו, החירש מערער את הכוחות: האריצ'ארן מחלק העיתונים החירש מביע חוסר סבלנות כלפי המוכר האיטי ושורק בעוצמה. שריקה אשר מרתיעה את המוכר השומע, תגובה המצחיקה את אארטי. אולי בפעם הראשונה בחייה היא רואה אדם חירש עם ביטחון עצמי שקובע את הדינמיקה של הכוחות: השומע הוא החלש, נכנע לרעש מטריד; השמיעה היא החולשה והכוח בידיו של החירש. אבל האריצ'ארן אינו מזהה שאארטי חירשת ורוכב לדרכו.
כששניהם נפגשים שוב, עוד סצנת מופת מתרחשת: אחרי אארטי רודפים שני גברים והיא נתקלת בהאריצ'ארן. אלא שבמקום שהגיבור ירדוף אחרי הגברתנים שהטרידו אותה, הליבה של הסצנה הרומנטית היא שוב במפגש בין שני חירשים: החיבור בין שני אנשים החולקים גורל משותף בעולם זר.
העדינות במגע הקולנועי לא פוסחים על שאר הסצנות. האריצ'ארן מלווה את אארטי לביתה, והיא משחקת משחק שבו היא מופתעת שהוא חירש, בפני אמה, שבעצמה מגלה את החירשות של האריצ'ארן רק לאחר שאינו מגיב לפטפוטיה. סצנה המקפלת לתוכה משמעויות עמוקות לגבי כוונות הלב, והמפגש בין שומעים וחירשים. האריצ'ארן משכנע את האמא לרשום את אארטי לבית ספר לחירשים (אילמים) ואארטי מתאמצת להשלים את הפערים בחינוך – הדו-לשוני – גם אוראלי וגם בשפת הסימנים.
אהבה ניצתת בין השניים. אולם כאשר האריצ'ארן מציע לאארטי אירוסין, היא מסרבת. חירש עם חירשת, היא אומרת להאריצ'ארן ההמום, לא יכולים להיות ביחד. שוב נדרש מאמץ, מאמץ להתנגד לתפיסה השמיעתנית (אודיזם).התשובה של האריצ'ארן לאארטי, שביניהם יש אהבה לא מספיקה. נדרש מאמץ נוסף – אומץ. כאשר שומעים לועגים לחירשותו, תעוזתו של האריצ'ארן להתעמת עמם מעוררת את אארטי. היא מכירה ומבינה בפעם הראשונה באומץ לעמוד על שלך כאדם חירש אל מול אלו הרואים בך כנחות. הסצנה מסתיימת בצורה יפהפייה שבה אארטי מקבלת את האירוסין, והזוגיות החירשת היא לא פעולה של אי-ברירה ושל נואשות, אלא ביטוי ישיר מבחירה של שתי נשמות המחזקות אחת את השנייה.
לאחר החתונה המסורתית, שוב מתמודד האריצ'ארן עם השמיעתנות שאארטי הפנימה. אארטי חוששת להביא ילדים, שמא חירשים יהיו. האריצ'ארן משכנע את אארטי בעזרת הומור ואסרטיביות. המאמץ משתלם ונולד להם בן. בן שומע. אארטי מרגישה שאבן נגולה מליבה, והאריצ'ארן שמח עמה. אושרה וסבלה של אארטי לגבי שמיעתו של התינוק, ממלאים את עולמו של האריצ'ארן, עד כדי כך שהוא מביא רופא כדי לבדוק מה לא בסדר עם שמיעתו של הזאטוט, בסצנה טעונה רגשית. הפעוט נבדק ונמצא שומע, אך השמחה קצרת מועד: הפעוט מת. חירשותם של ההורים מנעה מהם להצילו, ושוב נדרש מאמץ. מאמץ להתמודד עם בית ריק מחיוכו של זאטוט.
האריצ'ארן נאלץ למצוא עבודה אחרת, והוא מצחצח נעליים. הוא ואארטי מביאים ילד נוסף, גם כן שומע. בסצנה לא פשוטה, הם מנסים להרדים את הפעוט, ולבסוף נעזרים באדם שומע ששר שירים; הסצנה מדגימה את הפער בין ההורים החירשים ועולמם לבין עולם השומעים.
האריצ'ארן מוצא עבודה מסודרת בבית דפוס, ומתקדם. הזוג עוברים מצריף בשכונת עוני, לדירה מסודרת של מעמד הביניים. הם מגדלים את בנם מתוך קבלה מלאה ונותנים לו לבטא את עצמו כאדם שומע בכל דרך אפשרית – כולל רכישת רדיו כדי שיבטא את מאוויו המוזיקליים. אבל בינם לבין עצמם הם שלמים עם חירשותם, כך שאפילו הידיעה שאפשר לגרום לחירשים לדבר לא מעניינת אותם. הדגשה קצת בוטה לגבי הפער בין שני העולמות, לפני המפנה. אארטי נפטרת.
האריצ'ארן נשאר לבדו עם בנו, אמית. כעת הוא בתפקיד ניהולי בבית הדפוס עם משרד משלו וציוד עזר להנגשה (אור מהבהב לצלצול בדלת המשרד). בעל בית הדפוס מבקש להזמין את האריצ'ארן לביתו עם בנו הסטודנט המצטיין אמית. בביקור מגלה המנהל כי הוא מבקש להשיא את ביתו לבנו של האריצ'ארן. האריצ'ארן לא מקבל את ההצעה בשל פער המעמדות, הוא ובנו נחותים מקאסטת המנהל. ואז העלילה מתפתלת. הבת מתגלה כחירשת.
האריצ'ארן חווה הבזקים מעברו עם אארטי, בהתרגשות רבה הוא מברך על האירוסין. להפתעת כולם, אמית מתנגד ומסרב לקבל את השידוך. סירוב בנו להתחתן עם החירשת הוא לא רק ערעור על מעמדו כאב, ועל מסורת השידוכין ההודיים, אלא פגיעה עמוקה ביקר מכל להאריצ'ארן – בזכרה של אארטי.
והדחייה מצד הבן השומע היא לא רק מהלך דרמטי לעלילה אלא גם העברת תובנה ברוטאלית שגם הקרובים ביותר אליך, זרים לך כאשר השוני הוא מהותי. השמחה של האריצ'ארן החירש על הולדת בנו השומע מתחלפת במפח נפש: אמית הדוחה את הנערה החירשת בעצם דחה את הוריו שלו והצהיר כי הוא אינו מקבל אותם. בסצנה טעונה ברגשות קשים האריצ'ארן מסמן לאמית לעזוב את ביתם, הוא זועם עליו שכל הידע האוניברסיטאי של הבן אינו שווה כקליפת השום אם אינו יכול להכיר ולכבד את הוריו שלו, החירשים (אילמים).
הסרט מסתיים בבקשת סליחה מהבן.
במכלולו, הסרט הוא סרט מופת, במיוחד לאור זאת שאינו נגיש לקהל המערבי – לא מבחינת השפה (הינדית), השפה הקולנועית, ומבחינת התכנים. אבל הוא סרט חשוב לאין ערוך.
כמה נקודות נוספות מעבר לתיאור הסרט:
- בבית הספר לחירשים (אילמים), האריצ'ארן משוחח בשפת הסימנים עם אדם אחר. אמא של אארטי המתקשרת עמה במחוות פשוטות, המומה למראה השיחה הקולחת בשפת הסימנים. התובנה של האם כי ביתה אינה מנצלת את הפוטנציאל שבה גורם לאם לשחרר את בתה ממטלות הבית לשם לימודיה.
- הדיון המעמדי אינו מקבל מקום מרכזי, אבל למי שמתעניין בתרבות ההודית, הפערים בין המעמדות מבוטאים ביחס כלפי החירשות. המעמדות הנמוכים מתעמרים בחירשים, בעוד שהמעמדות הגבוהים - כגון השוטר והמנהל בבית הדפוס מגיבים למוגבלות בצורה סובלנית, רחמנית ומקבלת.
- בעוד שהאריצ'ארן מתעמת עם מי שמתנשא מעליו בשל חירשותו, הוא לא מערער על הדינמיקה הפוליטית. החירשות היא איננה איום רדיקלי על הסטטוס-קוו והוא מקבל את ההיררכיה המעמדית. כך למשל הוא מסרב להזמנת המנהל לשבת. הזמנה הנובעת מהייחוס לחירשותו, ולכן הוא מסרב. הוא מעדיף במקום זאת לעמוד כפי שמעמדו מכתיב, לא מגבלתו, ומנשק את יד המנהל.
- המעבר בעבודות מחלוקת עיתונים, צחצוח נעליים, לעבודה בדפוס מצביעה על המקצועות המסורתיים של חירשים לא רק בהודו אלא בעולם כולו.
- השמיעה - הדגש על המוזיקה והיעדרה מהחירשות, כמו בטקס המוזיקלי בבית הספר, ברדיו, מקבל משמעות לירית. אין אף דוגמה שבה הילד מתרגם עבור ההורים באינטראקציה עם שומעים. הדגש המרכזי הוא להעצים את היעדרה של השמיעה בחייהם ולכן הסצנות עם הילד מתמקדות באופן שבו ההורים "חיים" דרך הילד השומע את החסך של השמיעה.
- שני החירשים יודעים קרוא וכתוב, דבר שאינו נפוץ בקרב עניי הודו. והם יודעים הינדית ואנגלית.
- החירשים אינם מתקשרים בצורה אוראלית כלל וכלל. אמנם הם מתקשרים במחוות ולא בש"ס – אך הסיבה היא להנגיש את השיחה לקהל שומע שאינו מבין ש"ס אך יכול להבין מחוות. אבל עצם העובדה שהסרט שם בצד את חשיבות הדיבור (אף על פי ששניהם קיבלו שיעורי דיבור), מעידה אולי על הרצון להדגיש את המאמץ ששניהם השקיעו.
- בהתייחס לתרבות ההודית, יש הקשר לקארמה, אבל לא בקשר לחירשות. האח הגנב נענש והופך לנכה הסובל ממגבלתו גם פיזית וגם נפשית. ודוגמה זו היא חשובה משום שהיעדרה היה משאיר פתח לפרשנות שהחירשות היא תולדה קארמית: כאשר המוגבלות של האח מקבלת את המסגרת של הקארמה, אנו בעצם מקבלים סרט שמתמקד בחירשות מהיבט “חילוני” ללא משקולת של ענישה עליונה.
- דמות העיוור מתפקדת כמתווך, אך גם כן מתוך הקשר חשוב. התיווך שהעיוור מספק בין החירשים לשומעים אינו תיווך מתוך עליונות, אלא מתוך נקודת התייחסות שווה. הרי העיוור אולי מהווה גשר לעולם השומעים אך הוא אינו עליון לחירשים אלא שווה להם בשל מוגבלותו. אם כבר הוא נזקק לעזרתם – בחציית הכביש, למשל – ולכן דמותו מייצגת את הלך הרוח של הסרט כולו: החירשות כהיבט עצמאי ושלם של האדם.
- נקודה אחרונה חביבה, במיתולוגיה ההינדואיסטית יש אולי משמעות מיוחדת לכך שדמעות האב והמשודכת החירשת הדחויה זהות - מהעין השמאלית. הדמעה מהעין השמאלית משמעותית מבחינה רוחנית, כי בהינדואיזם למיקום ביחס לכיווני השמיים יש חשיבות. וואמה (vama) זה שמאל ודאקשינה (daskshina) ימין: למי שמבין את ההקשרים התרבותיים ניתן לפרש את המשמעות שבה המיקום בשמאל מסמל את המנוגד, העקום אבל יפה, מתוק ומקסים כמזהה את החירשות. החירשות אולי מנוגדת לשמיעה, אך היא יפה, מתוקה ומקסימה – כמו הודו עצמה.
