פתיחת התפריט הראשי

טיוטה:תורת המבחנים

המבחן - הגדרה- המבחן הוא שיטת הערכה הרווחת ביותר במערכת החינוך, והוא כלי להערכת הישגים, הכולל בדרך כלל מקבץ של מספר רב של מטלות המועברות ללומדים בפרק זמן קצוב ובתנאים אחידים.[1]

המבחן עשוי להיות אבן הבוחן לאמוד בצורה נכונה ואמתית את הצלחתו של הנבחן בחומר הנלמד של קורס כלשהו. ועשוי לשמש גם אמת מידה להצלחתו של המורה בדרכי הוראתו את החומר.[2]

המבחנים וההערכות של לומדים הם כלים משמעותיים לקבלת משוב על טיב ההוראה ועל הישגי התלמידים ועל מבנה הקורס הנלמד, כל זה בנוסף להערכה הפרטנית לכל סטודנט שכוללת ציון כללי, ציון בכל נושא ומשימה, ופירוט הישגיו על פי רמת החשיבה שנדרשה בשאלות המבחן.[3]


הערכה כדיאלוגעריכה

המבחנים שימשו באורך מאות שנים כאמצעי להערכה, ואמצעי לדיאלוג בין מורים ותלמידים, ויצרו דיאלוג בין בית הספר לבין גורמים חוץ בית ספריים בקהילה, שהיה להם עניין בבית ספר.[4]

המבחנים שהתגלמו בצורות פעולה שונות ורבות, היו משולבות בהוראה מאז ומתמיד, מורה המלמד ילד לקרוא, אינו יכול להמשיך ללמד אם אינו שומע את תלמידיו משהוא ביקש ללמדו. הוראה אינה אפשרית ללא מבחנים, כלומר, לא ניתן לבטל בתוך פעולות את השלב בו מנסה המורה לגלות מה למדו התלמידים. הדברים נוגעים לדיאלוג הספונטני המתקיים לבין מורה לתלמידו במהלך השוטף של ההוראה.[5]

הדבר רומז שהערכה והוראה מתבצעים תוך כדי דיאלוג מתמיד בין המורה לבין התלמיד, לפי גישה זו, אין הפרדה ברורה בין הוראה להערכה, ואכן מומחים את אופייה הדיאלוגי של הערכת הישגים לימודיים בבית ספר. דיאלוג חייב להתקיים לא רק בין מורה לבין תלמידיו, אלא גם בין גורמים שיש להם עניין ביעילות תפקודו של בית הספר, במילים אחרות, השפעתה של ההערכה תגדל אם היא תעשה תוך כדי דיאלוג בין מורים לבין עצמם בתוך בית הספר, בין מורים המלמדים בתי ספר שונים, דיאלוג צריך להתקיים כן בין מורים לבין הורים, בין מנהל לבין חברי סגל הלימודים. המטרה להרחיב את מעגל הדיאלוגים הקשורים בביצועה היעיל של ההערכה, ומביא מגוון דיאלוגים שונים שמעוניינים לדעת מה קורה בבית ספר, ורשאים להתערב בעניינו.[4]

מטרות המבחןעריכה

מטרות המבחן ויעדיו, מתחלקים בין הלומד והמלמד, זאת אומרת, בין מורה ותלמיד, שמטרת המבחן לגבי התלמיד הם, לבדוק את היקף הידיעה של התלמיד, ואת רמת הבנתו לחומר הנלמד, ליידע לתלמיד את רמת הבנתו והיקף ידיעתו, ובאילו חומר הוא צריך להשתפר, ואת הישגיו הלימודיים, המבחן מחייב את התלמיד ללמוד כראוי מתוך שיטה וסדר הנתונים לפיקוח ובקורת מצד מוריו, ומלמד את התלמיד טכניקות ניסוח בעיקר מבחנים בכתב, ומקנה לו מיומנות לימוד חשובות, כגון, דרכי שנון, ארגון חומר, עריכה על פי סדר כרונולוגי, הבחנה בין עיקר לטפל.[2]

השימוש במבחנים הוא להערכה שמטרתה לסכם את הישגי הלומדים בצורת ציון לצורך מיון והסכמה, למשל, מתן תעודה. המבחן משמש להערכה חלופית ומסייע ללומדים עצמם להעריך את התקדמותם וצמיחתם בתהליך הלמידה, ונתפס ככלי לקבלת משוב המאפשר לכל לומד לקבל מידע על מידת שליטתו בחומר הנלמד.[1]

המבחן מהווה מס ללומד מה באמת חשוב בעיני המורה, וקובע את הרמה אותה מבקשים להציב, איכותו היא ביטוי לרצינות המורה. מטרתו גם לשקף את מבנה הקורס ויעדיו, ולבדוק באיזה מידת הצלחה מתמודדים הנבחנים עם מטרות הקורס.[3]

בנוסף מטרת המבחן לגבי המורים, משמש אותם לבדיקת אמת המידה בהצלחת עבודתם של המורים עצמם, תוצאות המבחן משמשות אבן בוחן להצלחה, אם הוא השכיל להקנות את הידע הנדרש, האם פירק ועיבד את החומר הלימודי בצורה נכונה, ובדרך הראויה. המבחן משמש כטכניקת הוראה לחזרה וסיכום החומר הנלמד, ומשמש כמקור ידע למורה לגבי תכנון דרכי הוראתו בעתיד, ומצביע לפניו על תחומים שיש עליו לשפר, הן בהגשת החומר הנלמד, והן ביחסיו לתלמידים, ומקנה לו תמונת מצב מהישגיו של כל תלמיד בצורה פרטנית, הן ביחס להיקף ידיעותיו בחומר, והן ביחס לכישוריו, יכולותיו, הקשבתו והשתתפותו. המבחן מהווה כלי לאיתור קשיים לימודיים כגון כתיבה משובשת, אי הבנת חומר כתוב, שגיאות תחביר ודקדוק, חולשה בעריכת דברים על פי סדר תואם ונכון.[2]


תהליכי בניית מבחןעריכה

המבחנים הם כלי הערכה הכרחי בלימודים. באמצעותם ניתן להסיק לגבי רמת הלומד, לגבי רמת הכיתה, לגבי נקודות חוזק וחולשה בתכנית הלימודים ולגבי דרך ההוראה של המורה עצמו. כדי שניתן יהיה להסיק מסקנות כאלה, על המבחן להיות בנוי בדרך התקפה והמהימנה ביותר. תקפות ההערכה מתייחסת לפרשנות שאנו עושים או נותנים להערכות המתקבלות מכלי ההערכה. מהימנות ההערכה מבטיחה דיוק ועקביות במדידה-הערכה. העדר דיוק במדידה יגרור אחריו טעות בהערכה, ומתוך כך יביא גם להקטנת תקפות ההערכה ולהסקת מסקנות מוטעות. הדבר עלול להוביל לפעולות שגויות העלולות לפגוע בלומד, בעוד שמן הראוי שהמידע ההערכתי יהיה מדויק ומהימן, וישמש בראש ובראשונה לטובת התלמיד, לצורך הנחייתו בהמשך.[6] יכולת הלומדים להפגין הבנה תלויה באופן תכנון המבחן, ובקיום תנאים מושלמים בעת פתירתו. תכנון קפדני והשקעה של מחשבה בתכנון המבחן כמו, סוג השאלות, מבנה השאלות, סדר השאלות, ניסוח הוראות מתאימות לנבחנים, ויצירת תנאים הולמים למבחן, מגבירים את הסיכויים של המבחן לממש את ערכו בתהליך עיצוב הישגי הלמודים.

הנה שלבים בתכנון מבחן:

א. קביעת תכנים: המטרה היא להעריך את השליטה של התלמידים בידע ההצהרתי, התהליכי, וההקשרי הנכללים בציוני דרך, שחשוב לדגום מתוכם את התכנים שמעוניינים בבדיקתם, והמבחן הוא אמצעי המתאים לבדיקתם.

ב.  קביעת החשיבות והמשקל של מרכיבי המבחן: חשוב לערוך חלוקה פנימית של מרכיבי המבחן, ולקבוע את המשקל היחסי שיוערך לכל חלק במבחן. בנוסף, חשוב העניין ששל זמן התגובה הנדרש לכל חלק.

ג. בחירת פריטי המבחן: סוג הפריטים נקבע בהתאמה לחשיבות ומשקל המרכיבים במבחן, פרטים סגורים- מתאימים להערכה של ידע הצהרתי מושגי ברמה של ידע או חשיבה נמוכה, פריטים חצי סגורים- שמתאמים להערכה שח ידע הצהרתי ברמת חשיבה בינונית, פרטים פתוחים- מתאימים להערכה שח ידע הקשרי ורמת חשיבה בינונית וגבוהה.

ד. תיקוף הפריטים: לאחר הבחירה בפריטים, יש לבחון את מידת התאמתם לציוני הדרך.

ה. ארגון רצף הפריטים: למבחן יש מבנה מאורגן שתפקידו לסייע להתמצא בין חלקיו ולהתמודד עם האתגרים שהוא מציב. בסידור המבחן יש להתחשב בנושאי הלימוד, האתגר הקוגניטיבי וסוגי הפרטים.

ו. חיבור הוראות לנבחנים: יש לתת הנחיות ברורות לנבחנים, שיכולות להיות בכתב ובעל פה, ההנחיות בכתב כוללות הוראות בראש המבחן וספציפיות לכל סוג של פריט דוגמה עניין של בחירת שאלות מתוך כל פרק, זמן מוקצב, אופן סימון של תשובות ..וכו'

ז. מהימנות ההערכה, בניית מחוון: המבחן הינו כלי לבדיקת הישגי למודים, על מנת שיהיה שיפוט מהימן, הוגן, ותקף של ביצועי התלמידים יש צורך במחוון, שחשיבתו היא בפרטים פתוחים בעלי אפשרות תגובה אחידה.

על המורים לפתח מיומנות לבניית מבחנים תקפים ומהימנים, על מנת שיהיה שימוש מושכל בשבעת השלבים לאבחון ידע של תלמידים, לתכנון למודים ולהערכה מעצבת ומסכמת.[1]


יתרונות וחסרונות המבחניםעריכה

עיקרי הטיעונים המחייבים קיום מבחנים: יתרונות.

א. המבחן הוא כלי לבדיקת הישגי התלמידים, התקדמותם בחומר ומידת הבנתו, והם קובעים את רמת ההישגים הדרושה במערכת החינוך.

ב. המבחן אמצעי יעיל לטפוח המוטיבציה בקרב התלמידים ללימוד באופן מסודר ושיטתי.

ג. כלי להערכת התלמיד מבחינה אובייקטיבית, ללא התערבות אישית מצד המורה.

ד. המבחן מהווה אמת מידה נכונה למיון התלמידים, להקבצות ולמסלולי לימוד שונים בהתאם לרמתו ואופיו של הנבחן, או למסגרות לימודיות בעלות רמות שונות.

ה. המבחן בבית ספר מכין את התלמידים להתמודדות, במלחמת הקיום, גם מחוץ למסגרת הבית הספרית, ומחדיר לתודעתם שצריך להתאמץ כדי להתקדם בחיים.

ו. המבחן הוא אמצעי חינוכי העוזר למורה להשליט את מרותו על התלמידים, ולחנכם לציות ולמשמעת.

ז. המבחנים נותנים סיפוק לצורך הנפשי של התלמיד להיות מוערך על השתדלותו ומאמציו, בפרט בחברה שלנו היום, שבה ההישגים במבחנים כמעט עיקרון מנחה בתפקיד היום יומי של בני האדם. התלמידים מבקשים לדעת עד כמה הם טובים במקצוע זה או אחר, גם עד כמה הם טובים באותו מקצוע. [1] 

הטענות העיריות לשלילת השימוש במבחנים: חסרונות.

א. המבחן מעודד את התלמידים החזקים מצד, אבל מחזק את רגשי הנחיתות של התלמידים הנכשלים וגורם להם ייאוש ופיון ידיים, שזה מנציח את הפערים בין התלמידים.

ב. המבחנים אינם יכולים לשמש כאמת מידה להתפתחות מוסרית ערכית או חשיבה אינטלקטואלית בתחומים רבים. המבחנים בוחנים את הניתן להיבחן, כגון ידיעות והבנת מושגים. כל אלו אינם באים לידי מיצוי במבחן ומאבדים את חשיבותם וערכם, ותלוי אם המורה הדגיש את עניין המסוריות והערכיות ופיתוח החשיבה העצמית, דבר שקשה ליישמו ואינו שכיח.

ג. המבחן יוצר לחצים, פחדים, ומתחים אצל התלמידים, במיוחד לתלמידים ברמה הבינונית ומטה שמרגישים שהלימודים הם עונש עבורם, המבחן גורם לרתיעת התלמידים ממוריהם, ושיבוש התקשורת הנכונה והרצויה ביניהם. היחסים בין מורה ותלמיד הם גורם חשוב במעלה בהתפתחות אישיותו של התלמיד.

ד. ההצלחה במחנים הופכת להיות מטרה בפני עצמה ולא ככלי עזר או הליך הנעה לרכישת ידיעות וחזרה עליהם. המורה מלמד את החומר העיקרי האמור להופיע במבחן, והתלמידים לומדים את מה שהמורים בוחנים, אז בהליך זה המבחן לא ממריץ את התלמידים ללמוד יותר, אלא מצמצם את מרחבי הלימוד, ונהפך כאמצעי למטרה.

ה. אי הצלחה במבחנים גורמת בעיקר אצל תלמידים חלשים לייאוש ושברון לב, ופיתוח דימוי עצמי ירוד כמי שאינם מסוגלים להצליח עוד בלימודים. זה עלול ללוות אותם כל חייהם, ולהווה מכשול ומחסום פסיכולוגי לנסות ולהצליח אפילו בתחומים שיש להם נטייה טבעית וכשרון אישי להתקדם בהם.[1]

מבחני הבגרותעריכה

מבחן הבגרות הוא משמשות מדד עיקרי להערכת התלמידים, בתי-הספר ומערכת החינוך כולה. בהיותן כלי מרכזי לבחינת הישגים ולמיון, הן נעשות גורם רב-השפעה בחייהם של בוגרי מערכת החינוך. היא בחינה ממשלתית־ ארצית מטעם משרד החינוך של ישראל, שמיועדת בעיקרה להערכת ידיעותיהם של תלמידים אינטרנטיים, בוגרי בית ספר תיכון ונבחנים חיצוניים במקצועות לימוד שונים. תלמיד שעמד בהצלחה בתנאי הזכאות לתעודת בגרות מבחינת ציוניו בבחינות אלה מקבל תעודת בגרות מטעם משרד החינוך לאחר מכן. ציוני בגרות הם המדד הנפוץ ביותר, לקבלה ללימודים אקדמיים לתואר ראשון והם נפוצים אף כמדד לחלק מהמסלולים האקדמיים שהם עוקפי תעודת בגרות.

בחינות בגרות נערכות במקצועות חובה ובנוסף נערכות בחינות בגרות במקצועות בחירה הנקראים גם "מקצועות מורחבים" או "מקצועות מתוגברים" הנחלקים למקצועות עיוניים ולמקצועות טכנולוגיים.

בחינות הבגרות מתקיימות בשני מועדים: מועד קיץ שהוא המועד המרכזי ביותר ובו מתקיימות כל בחינות הבגרות כולל מקצועות הבחירה, ומועד חורף שהוא מועד מצומצם יותר ונערכים בו רק מקצועות החובה. ניתן להיבחן בבחינות הבגרות בצורה אינטרנטית של תלמידי תיכון או נבחני משנה בוגרי תיכון ובצורה אקסטרנית דרך שלוחת בחינות חיצונית מטעם משרד החינוך הפועלת ברחבי ישראל.

אגף הבחינות של משרד החינוך אחראי על ניהול מערך בחינות הבגרות. כתיבת בחינות בגרות במקצועות עיוניים נעשית בשיתוף פעולה עם מכון הנרייטה סאלד ובמקצועות טכנולוגיים עם מט"ח.[7]

מבחני הבגרות בישראל הם מציינות סופו של תהליך חינוכי ארוך שמתחיל בגן הילדים ונמשך עד סוף כיתה י"ב. יש מספר בעיות איתן יש להתמודד במצב הלמידה הקיים לבגרות, מספר המקצועות שהתלמידים נדרשים ללמוד בו זמנית, גדול מדי ואפשריות הבחירה של התלמידים מצומצמות, בנוסף במבנה הלימודים ודרכי ההערכה הנהוגים המורים נדרשים לסגנון הוראה שבעיקר פרונטלי ושמרני, קיימת בעיה במבנה הבגרות שכן אלה דומיננטיות וריכוזיות, והן משפיעות על שיטות ההוראה ועל דרכי הלימוד בכל דרגות הכיתה בבית ספר העל יסודי.[8]

מאז קיום המדינה נהוגים מבחני הבגרות במערכת החינוך, הוויכוחים וההתלבטויות הקשורים במתכונת הבחינות הם מנת חלקם של קובעי המדיניות במשרד החינוך, אנשי אקדמיה, מורים , הורים, ותלמידים, בחינות סיום מתכונת זו. בישראל היו מבחני הבגרות ועודם מטרה לביקורת רחבה, יש לביקורת זו היבטים חינוכיים פדגוגים, והיבטים חברתיים ארגוניים ופוליטיים.[9] ההערכות הסופיות במקצועות השונים תהיינה משני סוגים: ארציות ובית ספריות ברישום הציונים בתעודת הבגרות לא תהיה הבחנה בין שני סוגי הציונים, ההערכה הארצית מבוססת על חישוב הממוצע המשוקלל של ציון הבחינה הארצית והציון השנתי של בית הספר , שההערכה של בית הספר יכולה להסתמך על דרכי הערכה רבות, עבודה, בחינה, תרגיל מעבדה וכו', מעמדן יהיה דומה למעמד הבחינה הארצית בתנאי שתאושרנה על ידי משרד החינוך. [10]

שילוב המבחן בתרבות ההערכהעריכה

המבחן יכול לספק למורה ולתלמידים מידע משמעותי על מידת השליטה שלהם בנושאי הלימוד על פי היעדים שהוגדרו מראש. בדומה לכלי הערכה הרווחים בהערכה החלופית, עבודה, מטלת ביצוע, ומבחן מעבדה, תקליט וכו', במבחן גלום יכולת להערכת איכות הביצוע של התלמידים, אם ביחס להערכה הנורמטיבית ואם ביחס להערכה הקריטריונית, כמו כל חלופה אחרת להערכת הישגים, ניתן להשתמש בו להערכה בתחומים המתייחסים לידע הצהרתי, ידע תהליכי, ולידע הקשרי.[11]

  הבחירה בשיטת ההערכה המתאימה צריכה להתחשב במאפיינים של התלמיד בסביבה הלימודית ובמטרות ההערכה, שבוחרים בכלי להערכת הישגים יש להתחשב בעמדת התלמידים, שכן הערכה לפרט עשויה גם להגביר את ההנעה שלו לבצע את המטלות על הצד הכי טוב, תרבות ההערכה שבמרכזה  עומדת ההערכה החלופית האיכותית, התפתחה בעקבות הביקורת על תרבות הבחינות, מאפיינה מנוגדים למאפייני תרבות ההערכה, הדגש בהערכה מושם בשילוב ההערכה בהוראה, בבחינה המזינה ומוליכה תהליכי הוראה ולמידה, תוך שהיא מספקת ראיות לגבי חשיבת התלמיד ולגבי מה שהוא יודע ומסוגל לעשות בהקשר של חומר הלימוד.[12]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 ד"ר עודד בן מנחם, ליאורה סלע, שילוב המבחן בתרבות ההערכה, 2005
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 דן כהן, תורת המבחנים
  3. ^ 3.0 3.1 נטע נוצר, כתיבת מבחן מסוג רב ברירה, אוניברסיטת תל אביב
  4. ^ 4.0 4.1 אריה לוי, בחינה, תעודה, והמסר הגלום בן: מבט היסטורי 82-71, 2019
  5. ^ צבי לם, מבחנים בבית הספר: כתב עמדה, ירושלים: ירושלים, 1992
  6. ^ אמירה רם, הכשרת מורי השפה בתכנון המבחן המשופר, 2004
  7. ^ המזכירות הפדגוגית, [משרד החינוך בחינות הבגרות], משרד החינוך
  8. ^ ענת זוהר, התחדשות בחינת הבגרות הישראלית: רבולוציה או אבולוציה, 2010
  9. ^ שמריהו רוזנר, מיכאל מור, שינויים במתכונת מבחני הבגרות בישראל השפעת דרכי ההערכה על תהליכי הוראה -למידה, 2019
  10. ^ הוועדה לבדיקת המתכונת של בחינות הבגרות והגמר, בגרות 2000, 1994
  11. ^ רוברט מרזאנו, ממדי הלמידה לקראת הוראה מושכלת, 1998
  12. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
    מנוחה בירנבוים, ', אוניברסיטת תל אביב: רמות, 1997