טרן אאוט

טרן אאוט הוא שם לפעולה המשלבת קבוצות שרירים באזור האגן והגפיים התחתונות, המחללת רוטציה כלפי חוץ של ראש עצם הירך במכתש המפרק. מידת הרוטציה תלויה, בין השאר, בנתונים מולדים של מבנה השלד והרצועות, לרבות גמישות מסוימת של פרקי הברך והקרסול, המאפשרים כ-20-30 מעלות נוספות של סיבוב. טרן אאוט היא יכולת חיונית לטכניקת הבלט הקלאסי והיא הבסיס לכל תנועת הבלט.

טרן אאוט

אופי וטווח הטרן אאוט

טרן אאוט נמדד במעלות. טרן אאוט מושלם הוא של 180 מעלות. הזווית הנמדדת היא זו שבין כפות הרגליים כשהעקבים נוגעים זה בזה בתנוחה הראשונה. רק במקרים נדירים ניתן להגיע בניסיון ראשון לטרן אאוט מושלם. ניתן לשפר את הטרן אאוט בעזרת תרגילים, אשר מגבירים את הגמישות במפרק הירך ומחזקים את שרירי הישבן.

רקע והשפעה

בתחילת המאה ה-17, הגדירו את חוקי הבלט תוך התייחסות אסתטית. בושאמפ - מנהל האקדמיה למחול בפריז בשנת 1661 - ניסח מערכת כללים לאומנות הבלט וביסודה: חמש פוזיציות הרגליים. חמש הפוזיציות הן חמש צורות שונות לחלוקת משקל הגוף בין שתי הרגליים. עיקרון הפתיחה - הטרן אאוט - משותף לחמש הפוזיציות. חמש הפוזיציות שימשו תמריץ להגדלת זווית הפתיחה ולהרחבת טווח התנועה של הגפיים התחתונות. משום כך ניתן לייחס את התפתחות הטכניקה המתוחכמת של הבלט הקלאסי במידה רבה להתפתחות הטרן אאוט. בנוסף להשפעתו על טווח התנועות באמצעות חופש התנועה של פרק הירך, הקל הטרן אאוט גם על העברת המשקל לאחור ומצד לצד, ובכך איפשר תזוזה נוחה וזריזה יותר, שהכרחית להתקדמות בבלט הקלאסי. התפתחות הטכניקה והאסתטיקה של הבלט התמידה לעודד את הגדלת זווית הטרן אאוט מ-45 מעלות, בימיו של בושאמפ, עד למימוש הפוטנציאל האנטומי המרבי שלו, כלומר 180 מעלות, בשלהי המאה ה-18. ללא התפתחותו של הטרן אאוט, לא ניתן היה לממש את גולת הכותרת של עיקרון הוורטיקליות בבלט, העלייה על הבהונות.