יונאס פאולביציוס
יונאס פאולביציוס (בליטאית: Jonas Paulavicius; 1898 – 1 במאי 1952, קובנו ) נולד בליטא ועבד בחייו כרפד ונגר. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הציל שנים עשר יהודים ושני אסירי מלחמה רוסים, ועוטר כחסיד אומות אולם.
 | |
| לידה |
1898 ליטא  |
|---|---|
| פטירה |
1 במאי 1952 (בגיל 54 בערך) |
| מדינה |
ליטא |
| בן או בת זוג |
Antanina Paulavičienė |
| צאצאים |
Kęstutis Paulavičius, Danutė Paulavičiūtė |
| מידע חסיד אומות העולם | |
| פרסים והוקרה |
חסיד אומות העולם (7 במרץ 1983) |
| קישורים חיצוניים | |
| יד ושם | יונאס פאולביציוס |
  | |
קורות חיים עריכה
יונאס פאולביציוס נולד בשנת 1898 בליטא, למשפחה כפרית ענייה והיה אח שלישי מתוך שישה[1]. בגיל 14 הוא החל לעבוד כרפד, לאחר שלמד מספר שנים בבית ספר יסודי. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשליטא קיבלה את עצמאותה, קנה פאולביציוס חלקת אדמה בפרברי העיר קובנה, ליד נהר הניימן.
הוא נישא לאישה בשם אנטוניה ונולדו להם בן ובת, קסטוטיס ודנוטה. המשפחה התגוררה בבית שבנה יונאס בעצמו על האדמה שרכש. הוא עבד כנגר עבור מסילות הברזל הליטאיות.
פאולביציוס התנגד לשלטון הנאצי ופיתח קשרים הדוקים עם קומוניסטים ליטאים, אך לא הצטרף לתנועת ההתנגדות באופן רשמי.
הפעילות בתקופת השואה להצלת יהודים עריכה
פאולביציוס החל בהצלת היהודים בשנת 1944, כשלוש שנים לאחר כיבוש ליטא בידי הגרמנים. הראשון שהסתיר היה ילד בן ארבע מגטו קובנה. הוריו של הילד, יצחק ולנה שאמס, רצו נואשות להציל את בנם ופנו למכר ליטאי[1]. אותו מכר היה חבר של פאולביציוס והוא פנה אליו בבקשה לקחת אליו הביתה את הילד. לאחר התייעצות עם אשתו, הוא נענה בחיוב לבקשה.
במהלך התקופה בה שהה הילד בביתו, פאולביציוס דאג להתגנב למקום עבודתה של לנה, אמו של הילד, כדי למסור לה דרישות שלום מבנה.
הילד התגעגע מאוד להוריו ולאחר מספר חודשים הוא החל לבכות לעיתים קרובות ולגשת לחלון לחפש את הוריו. הסיכוי שיגלו אותו גדל, אולם חזרתו של הילד לגטו קובנה לא באה בחשבון שכן פאולביציוס הבין שסיכוייו להישאר שם בחיים, קלושים. פאולביציוס החליט שלא נותרה ברירה אלא להזמין את הזוג שאמס להצטרף לבנם. לנה שאמס שלא יכלה להשאיר את אמה מאחור בגטו ביקשה לצרפה למחבוא ומספר המסתתרים בבית פאולביציוס הגיע לארבעה.
פאולביציוס החליט שבכל מקרה הוא מסכן את עצמו ובקש להציל יהודים נוספים. הוא רצה לנסות להציל בעיקר אקדמאים, רופאים ומהנדסים, על מנת שהקהילה היהודית תוכל להשתקם לאחר שתסתיים המלחמה[2]. לשם כך הוא ביקש מיצחק שאמס לאתר עבורו יהודים מתאימים. יצחק הציע מיד את זוג חבריו הפיזיקאים טניה וחיים איפ, שחיו בגטו קובנה ותכננו להתאבד. חיים איפ חשד בהתחלה וחשש שזו מלכודת אך הוא וטניה הסכימו להיפגש עם פאולביציוס. במהרה הם גילו שהוא אדם טוב וישר ובאפריל 1944 ברחו מהגטו לביתו.
פאולביציוס החל בעזרת בנו קסטוטיס בבניית מקלט מתחת לביתם. הם חפרו באדמה חלל בגודל של כ-8.5 מ"ר[3], הוסיפו לוחות כקירות ודאגו לפתח צר החוצה- לאוורור. בחלל שנוצר הושמו מיטות קומתיים, שולחן, סיר לילה לצרכים, רדיו ומפה עם המצב בחזית, על מנת לאפשר למסתתרים להישאר מעודכנים. מיד עם סיום הבנייה, עברו משפחת שאמס והזוג איפ למקלט החדש.
לאחר שעברו החליט פאולביציוס כי יש מקום ליהודים נוספים ובחר להוסיף את המהנדס גרשנמן, בן דודו של שאמס, ואת אשתו מוסיה.
כדי לספק אוכל ליהודים שהסתיר, פאולביציוס מכר מעילים צבאיים משומשים שהשיג ואת הכסף שקיבל נתן לאשתו. היא קנתה בעזרתו קמח במקומות שונים, על מנת שכמות גדולה מדי לא תעורר חשד, והכינה לחם עבור המסתתרים. החום במקלט היה כבד מאוד, בייחוד בחודשי הקיץ של 1944, והמסתתרים שהו בו עירומים למחצה. פעם במספר ימים איפשר להם פאולביציוס לעלות לביתו להתרחץ.
במהלך תקופה זו הוא גם החליט לשכור חדר בקובנה עבור בתו דנוטה, על מנת שאם היהודים יתגלו, לפחות היא תוכל להינצל[1].
באוגוסט 1944 נוספה למסתור יהודיה נוספת בשם מרים קרקינובסקי. מרים הצליחה לחמוק מטור של יהודים שהועברו ממחנה עבודה ליד קובנה בו שהתה. היא החלה ללכת לאורך שפת נהר הניימן. לפתע גילתה כי עוקב אחריה אדם בסירה. אותו אדם היה פאולביציוס והוא הוביל אותה לביתו והוסיף אותה למסתור.
היהודים במסתור זה לא היו היחידים שפאולביציוס הציל. היו מסתתרים נוספים במקומות אחרים בביתו והוא דאג לכך שהמסתתרים השונים לא ידעו אלו על אלו, על מנת שאם מישהו יתגלה לא יוכלו להוציא ממנו מידע על האחרים, גם לא בעינויים[4]. בין המסתתרים הנוספים היה יוחנן פיין שלמד עם קסטוטיס בנו של פאולביציוס לפני המלחמה והיה מוכשר בנגינה על כינור.פאולביציוס החשיב גם הנער לאינטלקטואל, עקב כשרון הנגינה המופלא שלו. [5]
בסך הכל הציל פאולביציוס במהלך המלחמה שנים -עשר יהודים ושני אסירי מלחמה רוסים.
לאחר המלחמה עריכה
בסיום המלחמה, כשהגיעו הרוסים לאזור, הודיע פאולביציוס למסתתרים כי הם יכולים לצאת, והם יצאו מהמסתור בו חלקם שהו חודשים[1]. הניצולים נשארו בקשר קרוב עם פאולביציוס ובני משפחתו עד שעזבו את ליטא בשנת 1946 כדי לעלות לארץ. גם לשם כך הם נעזרו בפאולביציוס בהשגת האישורים הדרושים.
גורלו של פאולביציוס היה מר. ביתו נהרס מהצפות מנהר הניימן וביתו דנוטה נפטרה משחפת. הוא עצמו נרצח בשנת 1952 על ידי ליטאים אנטישמיים שהתנגדו לקומוניסטים ולהצלת היהודים.
הכרה והנצחה עריכה
בישיבה ב-7 במרץ 1983 ביד ושם, הוחלט להכיר בפאולביציוס, באשתו ובשני ילדיהם שהיו בני למעלה מגיל 12 ומודעים במהלך המלחמה, כחסידי אומות עולם[3]. ב-5 ביולי 1984 ניטע עץ לכבודם. בשלב זה הקשר בין הניצולים לאנטוניה וקסטוטיס פאולביציוס כבר היה מנותק והיה קשה מאוד להשיג אותם בליטא, שהייתה אז חלק מברית המועצות. בכל זאת בשנת 1988 לאחר מאמצים רבים הצליחו ליצור קשר עם אנטוניה והיא הובאה לארץ. בטקס מרגש ביד ושם עם הניצולים היא קיבלה מדליית חסידי אומות עולם. שנה לאחר מכן הצליחו להביא את הבן קסטוטיס וגם הוא קיבל מדליה.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 Mordecai Paldiel, Saving the Jews: Amazing Stories of Men and Women who Defied the "final solution”, Rockville, Marryland: Schreiber Publishing, 2000, עמ' 90
- ^ Paulavicius, Jonas, Yad Vashem
- ^ 1 2 מרדכי פלדיאל, כל המקיים נפש אחת, ירושלים: יד ושם, תשנ"ג, עמ' 88
- ^ יונאס ואנטונינה פאולביציוס וילדיהם קסטוטיס ודנוטה, באתר יד ושם
- ^ יוחנן פיין, נער עם כינור, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "יונאס פאולביציוס".