ליצו (סיירת, 1939)
ליצו הייתה סיירת כבדה של הקריגסמרינה של גרמניה הנאצית, האונייה החמישית והאחרונה בסדרת הסיירות אדמירל היפר, אך היא מעולם לא הושלמה. שדרית הספינה הונחה באוגוסט 1937 והיא הושקה ביולי 1939, אך לאחר מכן ביקשה ברית המועצות לרכוש את הספינה. הקריגסמרינה הסכים למכירה בפברואר 1940, וההעברה הושלמה ב-15 באפריל. האונייה עדיין לא הייתה שלמה כשנמכרה לברית המועצות, כאשר רק מחצית מהסוללה הראשית שלה של שמונה תותחי 203 מ"מ (8 אינץ') היו מותקנים וחלק גדול מהמבנה העילי היה חסר.
 | |
| הסיירת הכבדה טאלין בלנינגרד, 1949 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | סיירת כבדה |
| צי |
קריגסמרינה הצי הסובייטי |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| סדרה | אדמירל היפר |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
דויטשה שיף אונט משיננבאו אקציינגזלשאפט  |
| הוזמנה | 2 באוגוסט 1937 |
| הושקה | 1 ביולי 1939 |
| תקופת הפעילות | 15 באפריל 1940 – 1953–1961 |
| אחריתה | נגרטה |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 14,247 טון, מקסימלי: 18,400 טון |
| אורך | 206 מטר |
| רוחב | 21.8 מטר |
| שוקע | 5.8 מטר |
| מהירות | 32.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,600 ~ |
| טווח שיוט | 12,000 ק"מ במהירות 17 קשר |
| הנעה | 3 טורבינות קיטור בהספק 136,000 כוח סוס |
| צורת הנעה | מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון (לאורך קו המים) - 70 עד 80 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחים 203 מ"מ (8 אינץ') בארבעה צריחים |
| מטוסים | שלושה מטוסים ימיים אראדו Ar 196, עם מעוט |
  | |
שמה שונה לפטרופבלובסק בספטמבר 1940, העבודה על האונייה התעכבה בגלל שיתוף פעולה גרמני-סובייטי לקוי בהכשרת צוות ואספקת ספרות טכנית כדי לאפשר את השלמת הספינה, שהתבצעה במספנות לנינגרד. האונייה עוד לא הייתה גמורה כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות ביוני 1941, היא השתתפה לזמן קצר בהגנה על לנינגרד על ידי מתן תמיכה ארטילרית למגנים הסובייטים. היא נפגעה קשות מתותחים גרמניים בספטמבר 1941, טבעה באפריל 1942 ונמשתה בספטמבר 1942. לאחר ביצוע תיקונים, שונה שם הספינה לטאלין והשתמשו בה במתקפת הנגד הסובייטית ששיחררה את לנינגרד ב-1944. לאחר תום המלחמה שימשה הספינה כפלטפורמת אימונים נייחת וכספינת מגורים צפה לפני שפורקה לגרוטאות מתישהו בין 1953 ל-1961.
תכנון עריכה
סדרת הסיירות אדמירל היפר של סיירות כבדות הוזמנה כחלק מהחימוש מחדש של הצי הגרמני לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון ב-1933 ודחתה את סעיפי הפירוק מנשק של חוזה ורסאי. ב-1935 חתמה גרמניה על ההסכם הימי האנגלו-גרמני עם בריטניה הגדולה, אשר סיפק בסיס חוקי להתחמשות מחדש של הצי הגרמני; האמנה קבעה שגרמניה תוכל לבנות חמש סיירות כבדות בתפוסה של 10,000 טון ארוך (10,160 ט').[1] הסיירות מסדרת אדמירל היפר היו נומינלית בתוך מגבלת 10,000 טון, אם כי הם חרגו משמעותית מהנתון.[2]
היסטוריית שירות עריכה
ליצו הוזמנה על ידי הקריגסמרינה ממספנת דשימאג בברמן. ליצו תוכננה במקור כגרסת סיירת קלה של הסיירות הכבדות מסדרת אדמירל היפר, חמושה בשנים עשר תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') במקום שמונה תותחי 20.3 ס"מ של האדמירל היפר. אולם הקריגסמרינה החליט להשלים את הספינה באופן זהה לאדמירל היפר ב-14 בנובמבר 1936. שדרית הספינה הונחה ב-2 באוגוסט 1937, והספינה הושקה ב-1 ביולי 1939, אך לא הושלמה.
באוקטובר 1939 פנתה ברית המועצות לגרמניה בבקשה לרכוש את סיירות הסדרה אדמירל היפר הבלתי גמורות, ליצו, זיידליץ, ופרינץ אויגן, יחד עם תוכניות לספינות קרב גרמניות, ארטילריה ימית וטכנולוגיה ימית אחרת. הקריגסמרינה דחה את הבקשה עבור זיידליץ ופרינץ אויגן, אך הסכים למכור את ליצו, כמו גם צריחים של תותחי 380 מ"מ (15 אינץ') וכלי נשק אחרים.[3] המחיר עבור הסיירת הכבדה נקבע על 150 מיליון רייכסמארק,[4] כמעט כפול מהעלות המקורית של הכלי, שהייתה 83,590,000 רייכסמארק.[5] מפרט טכני מלא, תוצאות ניסויי מנוע וחלקי חילוף נכללו במכירה. 80 אחוזים מהחומרים היו אמורים להימסר תוך שנים עשר חודשים מיום ההעברה, והיתרה הייתה אמורה להימסר תוך חמישה עשר חודשים.[6] שמה של ליצו שונה ל"L", שם החוזה המקורי שלה, לצורך ההעברה לברית המועצות.[7]
בפברואר 1940, עם חתימת ההסכם, ליצו הותאמה בברמן. תותחי הסוללה העיקריים שלה הועברו לצבא הגרמני והונחו על תושבות רכבת; היה צורך לפרק אותם ולהחזירם לברמן. לאחר מכן, הספינה נגררה ללנינגרד ב-15 באפריל על ידי חברת גרירה גרמנית פרטית. שני הציים הסכימו שגרמניה תהיה אחראית על הליווי הימי, שכלל משחתות וכלי שיט קטנים יותר קונטר-אדמירל אוטו פייגה מונה למפקד המבצע.[8] בעקבות כך הוביל פייגה ועדה מייעצת שהוקצתה לסייע למאמץ הסובייטי להשלים את הספינה.[3]
שירות בצי הסובייטי עריכה
בזמן הגעת הספינה ללנינגרד, רק שני צריחי התותחים הקדמיים הותקנו ומבנה הגשר לא היה שלם. התותחים המשניים היחידים שהותקנו היו תותחי הנ"מ בקוטר 3.7 ס"מ. הצי הסובייטי שינה את שמה של הספינה לפטרופבלובסק ב-25 בספטמבר 1940, והגדיר את מאמץ הבנייה להשלמת הספינה כפרויקט 83. הספינה שימשה השראה למפרטים של עיצוב סיירת כבדה מתוכננת, שהוגדרה כפרויקט 82, למרות שהעבודה הופסקה על ידי הפלישה הגרמנית ב-1941, לפני שהתחילה מחדש ב-1943 לתכנון גדול בהרבה.[9][10] הכשרה לצוות הסובייטי של הספינה התבררה כשנויה במחלוקת; הסובייטים רצו שהעובדים שלהם יוכשרו בגרמניה, בעוד שהגרמנים העדיפו לשלוח מדריכים לברית המועצות. מחסומי שפה וחוסר ניסיון במשימות הכשרה בינלאומיות הפריעו אף הם למאמץ ההכשרה.[11]
ניסויים ימיים של פטרופבלובסק היו אמורים להתחיל זמן מה בסוף 1941, ולפי תוכנית האימונים, הצוות הסובייטי לא יתחיל להתאמן עד חודש לפני הניסויים.[12] הוחלט כי קצינים סובייטים יתאמנו בבתי ספר ימיים גרמניים בסתיו 1941, וכי חמישה קצינים יתאמנו על סיפון זיידליץ כאשר הספינה הוזמנה לניסויים. מדריכים גרמנים יישלחו גם ללנינגרד כדי להכשיר את אנשי חדר המנועים. בזמן הפעלת פטרופבלובסק, ההכשרה הגרמנית הרלוונטית והמדריכים הטכניים יישלחו לצי הסובייטי, אם כי בגרמנית בלבד.[13]
בזמן שגרמניה פלשה לברית המועצות ביוני 1941, רק 70% מפטרופבלובסק הושלם.[14] בכל זאת היא שימשה כסוללה צפה בהגנה על לנינגרד באוגוסט אותה שנה. כמה ספינות אחרות, כולל הסיירת מקסים גורקי, הצטרפו לפטרופבלובסק בהפגזת הגרמנים המתקדמים.[15] ב-7 בספטמבר ירתה הספינה על כוחות גרמנים שהקיפו את העיר; היא ירתה ארבעים מטחים מצריחי הסוללה הראשיים הקדמיים שלה - שני הצריחים המבצעיים היחידים - וירתה כ-700 פגזים במהלך ההתקפה.[16] ב-17 בספטמבר 1941 הושבתה הספינה על ידי ארטילריה כבדה גרמנית;[17] לאחר שנפגעה 53 פעמים, הספינה נאלצה להעלות את עצמה לחוף כדי להימנע מטביעה.[18]
ב-4 באפריל 1942, מטוסים מ- צי האוויר הראשון פתחו במתקפה גדולה על כוחות הצי הסובייטי בלנינגרד: 62 יונקרס Ju 87, 33 יונקרס Ju 88 ו-37 היינקל He 111 פגעו בספינות בנמל. פטרופבלובסק נפגעה פעם אחת (על ידי הנס אולריך רודל), ספגה נזק חמור וטבעה. הצי הסובייטי משה את הספינה ב-17 בספטמבר 1942 וגרר אותה לנייבה שם היא תוקנה.[19] שמה שונה לטאלין ב-1943 וב-1944 חזרה הספינה לשירות כדי לתמוך במתקפת הנגד הסובייטית להקלה על המצור על לנינגרד. בבדיקה בתום המלחמה נמצא כי רוב המכונות והציוד ניזוקו ללא תקנה. למרות ההצעה להשלים אותה באמצעות חלקים מזיידליץ שנכבשו ועם נשק סובייטי, הספינה לא הושלמה בסופו של דבר, ושימשה כספינת אימונים נייחת לאחר תום המלחמה.[14][17] מאוחר יותר היא שימשה כקרסקטין צף בנווה, ושמה שונה לדנייפר בשנת 1953. מועד הוצאתה משירות אינו ודאי; אריך גרונר מדווח שהספינה שרדה עד לפירוקה לגרוטאות בשנת 1960.[19] פשמיסלאב בודזבון הצהיר בתחילה ב"כל ספינות הקרב של העולם" של קונווי שהספינה הוצאה משירות בשנים 1958–1959, אך מאוחר יותר בספינות מלחמה של הצי הסובייטי דווח שהיא הוצאה משירות בשנים 1959–1961.[14][17] טוביאס פילבין מדווח כי הספינה התפרקה בשנת 1953.[16]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Williamson, pp. 4–5.
- ^ Koop & Schmolke, p. 9.
- ^ 1 2 Rohwer & Monakov, p. 113.
- ^ Philbin, p. 46.
- ^ Gröner, p. 65.
- ^ Philbin, p. 120.
- ^ Rohwer & Monakov, p. 140.
- ^ Philbin, pp. 120–121.
- ^ McLaughlin, p. 103.
- ^ Rohwer & Monakov, pp. 195–196.
- ^ Philbin, pp. 122–123.
- ^ Philbin, p. 123.
- ^ Philbin, p. 125.
- ^ 1 2 3 Budzbon & Radziemski Twardowski, p. 82.
- ^ Philbin, pp. 127–128.
- ^ 1 2 Philbin, p. 128.
- ^ 1 2 3 Budzbon, p. 328.
- ^ Sieche, p. 229.
- ^ 1 2 Gröner, p. 67.