מדינות עבדות ומדינות חירות בארצות הברית

חלוקת מדינות ארצות הברית לפי חוקיות העבדות בהן
(הופנה מהדף מדינות עבדות)

בהיסטוריה של ארצות הברית של אמריקה, מדינת עבדות הייתה מדינה אמריקאית שבה העבדות הייתה חוקית בנקודת זמן מסוימת, ומדינת חופש הייתה כזו שבה העבדות נאסרה.

החלוקה בין מדינות חופש למדינות עבדות על ציר הזמן. בוורוד: מדינות עבדות. בכחול: מדינות חופש

עד למהפכה האמריקאית, העבדות הייתה חוקית ונהוגה בכל שלוש עשרה המושבות. באמצע המאה ה-18 החלו להתארגן תנועות פוליטיות וחברתיות במטרה לשים קץ לעבדות, כחלק ממגמה עולמית - התנועה לביטול העבדות. הרגשות שעוררה המהפכה האמריקנית והשוויון שהובטח בהכרזת העצמאות הביאו את השחורים לציפייה לשחרורם מעבדות. לאחר הכרזת העצמאות החלו חלק מהמדינות בחקיקת חוקים נגד עבדות, בעוד שמדינות אחרות המשיכו להתירה. החלוקה למדינות חופש ולמדינות עבדות הביאה להיווצרם של שני גושים. עד 1850 נשמר בסנאט האמריקאי שוויון בין שני הגושים.

העבדות בארצות הברית גרמה לקיטוב פוליטי הולך וגדל. מצד אחד התנועה לביטול העבדות הלכה והתרחבה, וראתה בעבדות דבר בלתי מיסרי הפוגע בזכויות האדם ובדמוקרטיה. אנשי התנועה חששו כי מדינות הדרום יכפו את קיום העבדות על כלל ארצות הדרום. התנועה התחזקה גם בזכות השפעתה של בריטניה שמנעה את המשך הסחר הימי בעבדים חדשים מאפריקה. מהצד השני, תומכי העבדות התבצרו בעמדתם במיוחד נוכח חשיבות העבדים לחוות הגדולות בדרום ארצות הברית. הנימוקים לתמיכה בעבדות עברו מהצדקתה כ"רע הכרחי" להצדקה שלה כ"טוב מוחלט" שנועד כביכול גם לשפר את רווחת השחורים. הקרע בין הצדדים הלך וגדל והיה אחד מהגורמים העיקריים למלחמת האזרחים האמריקנית. תוך כדי הלחימה מדינות הצפון התחייבו לביטול העבדות והם ניצחו בה. התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שאושרר בשנת 1865, ביטל את העבדות בכל רחבי ארצות הברית, ושם קץ לקיומן של מדינות העבדות.

עם זאת הפליית השחורים בארצות הברית, במיוחד במדינות הדרום, נמשכה בצורות שונות כמו צמיחת ה-קו קלוקס קלאן, מעשי לינץ' רבים וחוקי ג'ים קרואו. רק כ-100 שנה לאחר ביטול העבדות, בעקבות התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח זכו השחורים בארצות הברית בזכויות מלאות בצעדים כמו חוק זכויות האזרח (1964).

רקע היסטורי עריכה

 
תמונת המצב ב-1800
 
קו מייסון דיקסון: מעליו מדינות החופש, מתחתיו מדינות העבדות

לאחר פרוץ המהפכה האמריקאית ב-1763, החלו העבדים השחורים להיות מודעים לזכויותיהם. מסביבות 1770 החלו שחורים ברחבי ניו אינגלנד לשלוח עתירות למחוקקים במחוזותיהם בדרישה לחופש. במהפכה עצמה, חלק מהשחורים התגייסו לצבא הבריטי, בהבטחה שיצאו לחופשי בתמורה לשירות צבאי. גברים שחורים שהיו חופשיים מעבדות לחמו גם בצד האמריקאי.

לאחר הכרזת העצמאות הפך נושא העבדות לאחד מהעניינים החשובים שעל סדר היום. בועידת החוקה ב-1787, נדונו נושאים רבים הקשורים לעבדות ובזמן מסוים היא אף הייתה מכשול בדרך לאישור החוקה החדשה. בחוקה הופיע סעיף העבד הנמלט, שבו נכתב כי אדם שתפקידו לשרת או לעבוד, שברח מהמדינה בה הוא מועסק למדינה אחרת, יוחזר למדינה בה הועסק:

"No person held to service or labour in one state, under the laws thereof, escaping into another, shall, in consequence of any law or regulation therein, be discharged from such service or labour, but shall be delivered up on claim of the party to whom such service or labour may be due

למרות זאת, בצפון מזרחה של ארצות הברית נאסרה העבדות בהדרגה. מספר מדינות קיבלו עליהן לבטל את העבדות בהדרגה כבר מספר שנים לאחר הכרזת העצמאות: פנסילבניה (1780), ניו המפשייר ומסצ'וסטס (1783), קונטיקט ורוד איילנד (1784). ורמונט, שלא נכללה בין שלוש עשרה המושבות המקוריות, ביטלה את העבדות כבר בשנת 1777 והיא הצטרפה לארצות הברית כמדינה חופשית מעבדות ב-1791. ורמונט הייתה המדינה הראשונה בכל רחבי "העולם החדש" שביטלה את חוקי העבדות. ניו יורק ביטלה את העבדות רק ב-1799, וניו ג'רזי ב 1804. עד לשנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפוניות חוקים שאסרו על העבדות או שהגדירו אמצעים שיינקטו להפחית אותה בהדרגה.

לעומת זאת, בין מדינות הדרום, נמשכה העבדות באין מפריע. קנטקי פוצלה מווירג'יניה כמדינת עבדות ב-1792, וטנסי פוצלה מצפון קרוליינה ב 1796. מדינות עבדות נוספות היו ג'ורג'יה, דרום קרוליינה, מרילנד ו-דלאוור. עד 1804, לפני הקמתן של מדינות בטריטוריות שבמערב, מספר מדינות העבדות ומדינות החופש היה שמונה מכל סוג. הגבול הגאוגרפי ביניהן נקרא קו מייסון דיקסון.

עבדות וחופש במדינות החדשות עריכה

 
המצב ב-1821

החתירה לצמצום העבדות ולביטולה נמשכה ביתר שאת במאה התשע עשרה. הקונגרס האמריקאי הטיל איסור על ייבוא עבדים אפריקנים בשנת 1808, ולמרות זאת המשיכה העבדות לשגשג במדינות החדשות שהוקמו עמוק בדרומה של ארצות הברית תודות לגידול הטבעי באוכלוסיית העבדים והסחר הפנים-ארצי בהם. בין 1812 ל-1850 נשמר השוויון בין מספר המדינות החופשיות למדינות העבדות, כך שעל כל מדינה מהסוג הראשון התקבלה גם אחת מהסוג השני.

מדינות עבדות שקמו אז היו: לואיזיאנה (1812), מיסיסיפי (1817), אלבמה (1817), מיזורי (1821), ארקנסו (1836), פלורידה (1845), טקסס (1845).

במדינות שנוסדו בטריטוריות הצפון מערביות שלא היו בתחום ארצות הברית עם ייסודה, נאסרה העבדות באמצעות תקנות צפון-מערב של שנת 1787. במדינות אלה, שמצפון לנהר אוהיו, שנחשב להמשכו מערבה של קו מייסון דיקסון, קמו המדינות החופשיות אוהיו (1803), אינדיאנה (1816), אילינוי (1818), מישיגן (1837), איווה (1846), ויסקונסין (1848), ומינסוטה (1858) - כולן מדינות חופש. עם הזמן גדלה אוכלוסייתן של מדינות החופש יותר מזאת של מדינות הדרום, וגדל הפוטנציאל לעימות פוליטי בין שני הגושים. בסנאט, שבו לכל מדינה שני נציגים, נשמר השוויון בין הגושים, אך בבית הנבחרים, שנתן משקל לאוכלוסיית המדינות, היו מתנגדי העבדות מרובים יותר. עם זאת, אף על פי שבתחילת המאה התשע עשרה יותר משישים אחוזים מהלבנים (בעלי זכות ההצבעה) חיו במדינות הצפון, הנקיות מעבדות, מדינות הדרום הצליחו, על ידי מתן משקל לכל עבד, בגובה של שלוש חמישיות מאדם חופשי ( Three-Fifths Compromise) לקבל משקל מעבר לזה שהגיע להן בייצוגן בבית הנבחרים.

פשרת מיזורי עריכה

 
המצב ב-1846. מודגש: קו '36°30

בפשרת מיזורי, ב-1820, נעשה ניסיון להתמודד עם בעיית העימות בין מדינות החופש ומדינות העבדות. ב-1818 ביקשה מיזורי, מדינת עבדות, להצטרף לארצות הברית כמדינה. עד אותה עת היו באיחוד 22 מדינות, 11 חופשיות מעבדות ו-11 המתירות עבדות, כך שנשמר האיזון בנושא זה. בקשתה של מיזורי להתקבל לאיחוד יצרה חשש מהפרת האיזון.

במקביל, ביקשה גם מיין, הנקייה מעבדות, להצטרף לאיחוד כמדינה. הדיון בשתי הבקשות גרם לקונפליקט בין שני בתי הקונגרס (הסנאט, בו היה שוויון בין מדינות החופש למדינות העבדות, ובית הנבחרים), לא רק בנושא העבדות עצמו, אלא גם בעניין צירופן של מיין ומיזורי לאיחוד על סמך אותו חוק.

בפשרה שהושגה בסופו של דבר, "פשרת מיזורי", אושרה בקשת שתי הטריטוריות להצטרף לאיחוד כמדינות - מיין כמדינה חופשית מעבדות, ומיזורי כמדינה המתירה עבדות, ונקבע שבכל הטריטוריות שמצפון לקו הרוחב '36°30, והכלולות בשטחי רכישת לואיזיאנה תיאסר העבדות, פרט למדינת מיזורי עצמה שנמצאת צפונית לקו רוחב זה.[1]

הפשרה עברה כשני חוקים נפרדים, האחד לצירופה של מיין והשני לצירופה של מיזורי, ולאיסור העבדות בשטחים שמצפון לקו הרוחב שנקבע, ואושרה על ידי הנשיא ג'יימס מונרו בתחילת מרץ 1820.

פשרת 1850 וחוק העבד הנמלט של 1850 עריכה

פשרת 1850 נקבעה לאור כיבושם של שטחים נרחבים ממקסיקו ב-1848. בשנת 1845 טקסס, אשר התנתקה ממקסיקו תשע שנים קודם לכן, ביקשה להצטרף לארצות הברית כמדינת עבדות. בעקבות זאת פרצה מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. ב-1849 ביקשו תושבי קליפורניה שנכבשה זה לא מכבר ממקסיקו להצטרף לברית כמדינת חופש, שבה העבדות אסורה. קבלתה של קליפורניה הייתה מערערת את האיזון בין מדינות העבדות למדינות החופש בסנאט (קבלתה של טקסס שלוש שנים קודם אוזנה על ידי קבלתה של ויסקונסין ב-1848). לאור זאת הועלתה האפשרות לחלק את קליפורניה לשניים, אשר נפסלה לאור העובדה ששטחי דרום קליפורניה נמצאו לא מתאימים לחקלאות.

בנוסף לכך, התקיים בציבור האמריקאי דיון סוער ונוקב על עתידם של שאר השטחים שנכבשו ממקסיקו, שהפכו מאוחר יותר למדינות אריזונה, ניו מקסיקו, ויומינג וקולורדו - האם הם יהיו למדינות עבדות, מדינות חירות, או שמא על תושביהם המקומיים להכריע בעניין בעצמם. בסופו של דבר, הושגה פשרה: קליפורניה התקבלה לברית, שטחה של טקסס קוצץ, ונחקק חוק העבד הנמלט 1850 שקבע סנקציות חמורות למי שלא יסייע להשבת עבד נמלט לאדוניו, וקביעת עקרונות הסיוע לבעלי עבדים במציאת עבדיהם. החוק נחקק עקב העובדה שהעבדים ברחו ממדינות העבדות למדינות החופש, וגרם להתנגדות עזה בחלק ממדינות החופש. בעקבות הפשרה וקבלת קליפורניה הופר לראשונה האיזון בין מדינות חופש למדינות עבדות בסנאט, והונח הבסיס למלחמת האזרחים של ארצות הברית.

ראו גם עריכה

הערות שוליים עריכה