פינק פלויד – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שחזרות הבוט וה"תיקונים" שבוצעו אח"כ
מ כך מתקנים
שורה 22:
}}
 
'''פינק פלויד''' (ב[[אנגלית]]: '''Pink Floyd''') הייתה להקת [[רוק (מוזיקה)|רוק]] [[בריטניה|בריטית]] שפעלה מסוף [[שנות השישים]] עד אמצע [[שנות התשעים]]. נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות והמצליחות ביותר בהיסטוריה של [[מוזיקה פופולרית|המוזיקה הפופולרית]],{{הערה|Editorial Staff, [http://www.wonderslist.com/10-greatest-rock-bands-in-history/ Top 10 Greatest Rock Bands in History],  onderslist.com}}{{הערה|Nathan Ingraham, [http://www.theverge.com/2014/9/22/6829161/pink-floyd-is-rising-from-the-dead-again One of music's greatest bands is rising from the dead — again], theverge.com, September 22, 2014}} בין היתר בזכות הופעות הענק התיאטרליות שלה, תמלילי השירים [[פילוסופיה|הפילוסופיים]], התמונות המפורסמות על עטיפות אלבומיה, ומוזיקה ייחודית המשלבת בין [[רוק מתקדם]], [[רוק פסיכדלי]] ו[[בלוז]].{{הערה|שם=:שם זמני להערה 0|[http://mooma.mako.co.il/Biography.asp?ArtistId=449 פינק פלויד], באתר MOOMA}}
 
הלהקה הוקמה בשנת [[1965]] על ידי [[סיד בארט]], [[ניק מייסון]] [[רוג'ר ווטרס]] [[ריצ'רד רייט (מוזיקאי)|וריצ'רד רייט]]. לקראת סוף העשור, החלה לצבור פופולריות בסצנת מוזיקת האנדרגראונד ב[[לונדון]], העיר בה הוקמה. בשנת [[1967]], יצא אלבום הבכורה של הלהקה "The Piper at the Gates of Dawn", אשר זכה להצלחה רבה. בדצמבר של אותה שנה, הצטרף ללהקה [[דייוויד גילמור|דיוויד גילמור]], בעקבות התדרדרות במצבו הנפשי של בארט.
שורה 42:
ב[[ספטמבר]] [[1963]], ווטרס ומייסון עברו להתגורר בדירה בצפון לונדון. כעבור שנה עזב מייסון את הדירה ובמקומו נכנס [[בוב קלוז]], שהצטרף בהמשך להרכב כגיטריסט המוביל כשווטרס הופך לבסיסט הלהקה.{{הערה|Nick Deriso, [http://ultimateclassicrock.com/pink-floyd-lineup-changes/ Pink Floyd Lineup Changes – A Complete Guide] ,ultimateclassicrock.com}} בשנת [[1964]],עבר סיד בארט להתגורר ביחד עם קלוז ווטרס בדירתם בלונדון. בארט, שעבר ללונדון בשנת [[1962]] כדי ללמוד בפקולטה לאומנות בקולג' "[[קמברוול]]" ("Camberwell") שבעיר, היה חבר ילדות של ווטרס. לאחר שנובל ומטקאלף עזבו את ההרכב בסוף 1963 על מנת להקים הרכב משלהם, צורף ללהקה הסולן כריס דניס. הלהקה החליפה מספר שמות במהלך תקופת קיומה, עד שהתקבעה על השם "The Tea Set".
 
בשנת [[1965]], הפך בארט לסולן הלהקה, לאחר עזיבתו של דניס. בהמשך השנה, החלו חברי ההרכב לנגן באופן קבוע במועדון ה-"Countdown" שבלונדון, בעיקר מוזיקת [[R&B]].<ref>[http://www.rollingstone.com/music/artists/pink-floyd/biography Pink Floyd Bio], rollingstone.com</ref> לאחר לחץ מצד מכריו והוריו, החליט קלוז לעזוב את ההרכב. כתוצאה מכך, הפך בארט לגיטריסט המוביל של הלהקה. לקראת סוף השנה, החליטו להחליף את שם הלהקה ל"הסאונד של פינק פלויד", שם אותו בחר סיד בארט באופן ספונטני, לאחר שחברי הלהקה גילו כי באחת ההופעות עמדה להופיע להקה נוספת הקרויה "The Tea Set". שם הלהקה נלקח מצירוף שמם הפרטי של שני מוזיקאי הבלוז האהובים על בארט - [[פינק אנדרסון]] [[פלויד קאונסל|ופלויד קאונסל]].{{הערה|שם=:שם זמני להערה 0}} בשלב הקמתה, כללה הלהקה את קלוז וווטרס על הגיטרות, המתופף ניק מייסון, ריצ'רד רייט על הקלידים וכלי הנשיפה, וסיד בארט כסולן הלהקה.{{הערה|[http://classicrock.about.com/od/artistprofilesko/tp/timeline.htm Pink Floyd Timeline], classicrock.about.com|שם=Time Line}}
 
בשנת [[1966]], החלה הלהקה להופיע במועדון "[[מועדון מרקי|מרקי]]" שבלונדון, לאחר שהמפיק המוזיקלי פיטר ג'אנר שמע שירים שלהם והתרשם מהמוזיקה הייחודית של בארט ורייט. באותה שנה הפכו ג'אנר ושותפו העסקי אנדרו קינג למנהלי הלהקה.{{הערה|Randy Ray, [http://www.relix.com/articles/detail/an_introduction_to_syd_barrett_with_former_pink_floyd_manager_peter_jenner An Introduction to Syd Barrett with former Pink Floyd manager Peter Jenner], relix.com, January 06, 2016}} השניים, שהיו חסרי ניסיון בתעשיית המוזיקה, נעזרו בכספי הירושה של קינג, בכדי להקים את חברת הניהול "Blackhill" ולרכוש ציוד ללהקה. בתקופה זו התקבע שמה הסופי של הלהקה, לאחר שג'אנר החליט להוריד את המילה "סאונד" משמה.{{הערה|Nicholas Schaffner,  Saucerful of Secrets, Sidgwick & Jackson (1991), p.32-33}} בהמשך השנה, הפכו חברי הלהקה לבעלי מניות בחברת "Blackhill".{{הערה|Schaffner, p.32-33}}
 
תחת ניהולם של קינג וג'אנר, השתלבה הלהקה בסצנת ה"אנדרגראונד" (underground") של לונדון, קבוצת אמנים ומוזיקאים שניסו לתת ביטוי לדור הצעיר של אותה תקופה, אשר כונה על ידי סוציולוגים רבים כ"תרבות הנגד" (Counterculture) של שנות ה-60 של המאה העשרים בארצות הברית , אשר דגלה בערכי שלום ואחווה, קוסמופוליטיות, ליברליזם ומיניות חופשית.{{הערה|[http://www.mitkadem.co.il/files/floyd/index2.html תולדות הלהקה], באתר רוק מתקדם|שם=:שם זמני להערה 1}}{{הערה|Barry Miles, [https://www.theguardian.com/culture/2011/jan/30/underground-arts-60s-rebel-counterculture Spirit of the underground: the 60s rebel],  theguardian.com, January 30, 2011}}
 
על אף העובדה שהלהקה הגבירה את קצב הופעותיה במהלך שנת [[1966]], היא עדיין נחשבה ללהקה אלמונית יחסית. בהמשך השנה, קיבלה הלהקה הזדמנות כשהפכה הלהקה ללהקת הבית של מועדון ה"UFO" הלונדוני , אשר נפתח באותה שנה. הרעיון בבחירת הלהקה היה לאמץ את הסגנון הפסיכדלי שהתפתח במקביל ב[[סן פרנסיסקו]] שבארצות הברית, על אף שבעלי המועדון מעולם לא ביקרו בעיר והתבססו בעיקר על עדויות שמיעה של מבקרים נלהבים. פינק פלויד ניגנו במועדון מדי ערב שישי עד שעות הבוקר, תופעה נדירה יחסית במועדוני לונדון של אותה תקופה. מופעי הלהקה כללו אלתורים רבים, שימוש נרחב באפקטים וניסיון מתמיד ביצירת צלילים ניסיוניים, כשהקו הפסיכדלי היה הקו הבולט בשירים.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}
 
=== חוזה חדש עם EMI ===
בשנת [[1967]], החל להתעניין בלהקה איש העסקים ביצ'ר סטיבנס, אחד ממנהלי חברת התקליטים הבריטית אי-אם-איי ([[EMI]]), בה היו חתומים, בין היתר, להקת "[[הביטלס]]". במהלך המשא ומתן עם סטיבנס, הוציאה הלהקה ב-[[10 במרץ]] 1967 את הסינגל הראשון שלה, "Arnold Layne" , שיר סקנדליסטי שעסק [[טרנסווסטיטיזם|בטרנסווסטיט]] שנהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם. בהקשר זה, טען ווטרס כי מדובר בדמות אמיתית שנהגה לגנוב חזיות וגרביונים מאזור הכביסה מחוץ לבית בו התגורר ביחד עם בארט. הסינגל זכה להצלחה ואף התברג לרשימת "20 הסינגלים הנמכרים באנגליה" באותה שנה.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}{{הערה|השיר הופיע בצד א' של הסינגל כשבצד ב' הופיע השיר "Candy and a Currant Bun" {{אנ|Candy and a Currant Bun}}}}
 
על אף (ואולי בשל) הסקנדל התקשורתי סביב תוכנו [[פרובוקציה|הפרובוקטיבי]], סטיבנס היה מרוצה מן השיר והציע לחברי הלהקה מקדמה על סך 5,000 פאונד וחוזה הקלטות ארוך-טווח למספר אלבומים עבור חברת-הבת של EMI, "[[קולומביה רקורדס|קולומביה]]". החתמת הלהקה התאפשרה, בין היתר, בזכות מפיקה החדש בריאן מוריסון, שהחליף בתפקיד את ג'ו בויד, שכיהן בתפקיד מנהל מועדון ה"UFO" ושכשל בניסיון להחתים את הלהקה בחברת התקליטים "פולידור". מוריסון נעזר בקשריו עם בכירי חברת EMI על מנת להחתים את הלהקה על חוזה ההקלטות.
 
ב-[[29 באפריל]] [[1967]], הופיעה הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", אולם ויקטוריאני מפואר בצפון לונדון, במסגרת אירוע שנקרא "ארבע-עשרה שעות של חלום טכניקולור". במסגרת הופעתם הגדולה הבאה, שנערכה ב-12 במאי 1967 באולם "אליזבת המלכה" ("Queen Elizabeth Hall") שבדרום לונדון, עשתה הלהקה שימוש בארבעה רמקולים, חידוש באותה תקופה, בה החלה "המהפכה הקוואדרופונית", אשר כללה שימוש במספר גדול של רמקולים לשם השגת אפקט של [[מוזיקה היקפית]]. בנוסף לכך, שילבה הלהקה במהלך ההופעה גימיקים רבים, דוגמת הפרחת בועות סבון לאוויר, שימוש באפקטים מגוונים, חיתוך עץ במסור והעצמת הקול באמצעות מגבר. שילוב מקורי זה עורר את סקרנות הקהל והעלה את קרנה של הלהקה בתקשורת המקומית. עם זאת, מנהלי האולם, שכעסו על הנזק והלכלוך שנגרם לאולם בעקבות המופע, קבעו כי הלהקה לא תוכל להמשיך להופיע בו בעתיד. בנוגע לסגנון הייחודי של הופעות הלהקה, ציין בארט כי: "בעתיד, הלהקות יצטרכו לתת לקהל שלן יותר מסתם הופעת פופ. הן יצטרכו להציע מופע תיאטרלי מוצג-היטב".{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}
 
ב-[[16 ביוני]] [[1967]], יצא הסינגל השני של הלהקה "See Emily Play" . השיר, שנחל הצלחה רבה הגיע למקום השישי במצעד הסינגלים האנגלי{{הערה|[http://www.officialcharts.com/artist/28142/pink%20floyd/ Pink Floyd - Singles], officialcharts.com}} ונכלל ברשימת "500 השירים שעיצבו את מוזיקת הרוקנרול" של "[[היכל התהילה של הרוק אנד רול|היכל התהילה של הרוקנרול]]",{{הערה|[http://www.infoplease.com/ipea/A0150472.html 500Songs that shaped Rock], infoplease.com}} עוסק בנערה היפית מורדת בשם אמילי, בתו של לורד, אותה הכיר בארט במהלך בילוי במועדון ה-"UFO" שבלונדון. לשני הסינגלים הראשונים של הלהקה היו מלודיות קליטות שניחנו באלמנטים פסיכדליים ובשירה שנונה ושיקפו את השקפת העולם הפואטית-ילדותית של בארט.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 0}}
 
לאחר הוצאת הסינגלים, הופיעה הלהקה במספר תוכניות אירוח באנגליה, בהן "Top of the Pops" של רשת BBC. באותה תקופה, החלו חברי הלהקה לזהות שינויים מדאיגים בהתנהגותו של בארט, שהחל לצרוך כמויות גדולות של סמים (בעיקר LSD).{{הערה|Glenn Povey,  Echoes: The Complete History of Pink Floyd, Mind Head Publishing (2008), p.43}}
שורה 69:
ב-[[5 באוגוסט]] [[1967]], הוציאה פינק פלויד את אלבום הבכורה שלה "[[The Piper at the Gates of Dawn]]" ("החלילן בשערי השחר"), אשר זכה להצלחה והגיע למקום ה-6 במצעד האלבומים באנגליה באותה שנה.{{הערה|[https://www.floydianslip.com/pink-floyd/albums/album.php?id=1 The Piper at the Gates of Dawn], floydianslip.com}} מנגד, בארצות הברית זכה האלבום להצלחה נמוכה יחסית, כשהגיע למקום ה-131 בלבד במעצד האמריקאי.{{הערה|[http://classicrock.about.com/od/artistprofilesko/tp/timeline.htm Pink Floyd Timeline (1967)], classicrock.about.com|שם=בדיקה}} שמו של האלבום לקוח מהפרק השביעי של הספר "[[הרוח בערבי הנחל]]" מאת [[קנת גרהם]], אחד מהספרים האהובים על [[סיד בארט|בארט]].{{הערה|[http://www.allmusic.com/album/the-piper-at-the-gates-of-dawn-mw0000191309 The Piper at the Gates of Dawn review], allmusic.com}} את האלבום הפיק [[נורמן סמית']], אשר שימש כטכנאי הקול באלבומיה של "הביטלס" עד שנת [[1965]]. סמית הפיק גם את שני אלבומיה הבאים של הלהקה - "Saucerful of Secrets", ו-"Ummagumma".
 
שני הסינגלים הראשונים של הלהקה לא שולבו באלבום, אולם נכללו בו מספר יצירות בולטות כגון "Astronomy Domine" ו"Interstellar Overdrive". על אף שהאלבום היה בבסיסו פופ-רוק פסיכדלי בריטי טיפוסי, הוא שילב בתוכו אלמנטים שיאפיינו את הרוק המתקדם המגובש בהמשך, ובהם: שבירת מגבלות הזמן של שיר הרוקנרול הממוצע,{{הערה|לדוגמה - אורכו של השיר "Interstellar Overdrive" הוא 9:41 דקות.}} מרד כנגד מבנה השיר המקובל של בית-פזמון-בית, שימוש נרחב באלתור ובאפקטים ועוד.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}
 
על האלבום, שהוקלט באולפני "[[אבי רוד]]" במקביל להקלטת אלבומם של הביטלס "[[Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band]]" היה חתום בעיקר בארט והוא נחשב לספינת הדגל של יצירותיו.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}} בארט היה מעורב בכל האספקטים של ההקלטות והעיבודים, ולא רק בכתיבת השירים. על אף השפעתו הרבה ביצירת האלבום, הסתמנה אצלו כבר אז ירידה מסוימת בכושר התפקוד.
 
ההכרה האומנותית שהגיעה לאחר צאת האלבום המצליח וכן ההצלחה לה זכתה הלהקה בעקבותיו, הוציאו משיווי משקלו את בארט, שמצבו הנפשי החל להתדרדר ובעקבות כך היה נתון להתפרצויות פסיכוטיות ולא צפויות, בין היתר בעקבות התמכרותו לסמי הזיה, בהם [[LSD]]. למצבו של בארט היו השלכות משמעותיות על תפקודו המקצועי במסגרת הלהקה. נקודת השבר בהתייחסות לבארט הגיעה במהלך הופעתה השנייה של הלהקה ב"ארמון אלכסנדרה", שנערכה ב-[[29 ביולי]] [[1967]]. בזמן עליית הלהקה לבמה, סירב בארט לזוז והוא נותר בחדר ההלבשה על אף צעקות מצד מנהל האולם והלהקה נאלצה להופיע בלעדיו. בעקבות כך, ביטלה הלהקה את כל הופעותיה שתוכננו לחודש אוגוסט.{{הערה|דוגמה לכך היא הופעת הלהקה ב-12 באוגוסט 1969 במסגרת פסטיבל הג'ז והבלוז השנתי בלונדון שבוטלה בשל מצבו של רייט. ראה בעניין זה: [http://ultimateclassicrock.com/pink-floyd-lineup-changes/ The Seventh National Jazz and Blues Festival], ukrockfestivals.com }}
 
ב-[[18 בנובמבר]] [[1967]], הוציא הלהקה את הסינגל השלישי שלה "Apples and Oranges". השיר, שעובד והוקלט בחיפזון זכה להתעלמות ציבורית גורפת והיה גם השיר האחרון אותו כתב בארט במסגרת הלהקה. באותו חודש הוזמנה הלהקה להופיע בשתי תוכניות טלוויזיה בארצות הברית. בתוכניתו של המנחה [[פאט בון]], ביצעה הלהקה גרסה של השיר, אך בשל מצבו המתדרדר לא היה מסוגל בארט להניע את שפתיו ווטרס נאלץ להחליפו.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 0}} חוסר תפקודו של בארט הוביל להחלטתו של קינג לקטוע את סיבוב ההופעות של הלהקה בארצות הברית לאחר שמונה הופעות בלבד.{{הערה|Schaffner, p. 91–92}}
 
זמן קצר לאחר חזרתם ללונדון, הופיעה הלהקה ביחד עם [[ג'ימי הנדריקס]], במהלך מסע הופעות שלו ברחבי באנגליה. עם זאת, מצבו של בארט התדרדר מאוד, עד לנקודת השבר שהגיעה ב[[דצמבר]] [[1967]], בה גמלה ההחלטה של חברי ההרכב בצורך במציאת מחליף לבארט.{{הערה|Nick Mason,  Inside Out: A Personal History of Pink Floyd (Paperback ed.), Phoenix (2005), p.95-105}}
שורה 83:
לקראת סוף שנת [[1967]], בזמן עבודתם על אלבומם השני, החלו חברי הלהקה בניסיונות למציאת מחליף לבארט, אך עם זאת במטרה לאפשר לו להישאר כחבר בלהקה בתפקיד כותב החומרים העיקרי. לאחר חיפושים, ב[[דצמבר]] 1967 נבחר [[דייוויד גילמור]], חברו לספסל הלימודים באוניברסיטה ומורו לגיטרה של בארט, לתפקיד נגן הגיטרה של הלהקה.{{הערה|אבישי מתיה, [http://www.maariv.co.il/culture/tv/Article-529138 קינג דיוויד: סולנה המיתולוגי של פינק פלויד וגיבור הגיטרה חוגג 70], באתר מעריב, 6 במרץ 2016}} ההיכרות של גילמור עם חברי ההרכב החלה כבר בשנת [[1965]], לאחר שצפה במופע של הלהקה (בשמם הקודם ה-"Tea set").{{הערה|Mason, p. 34}} גילמור הוכרז באופן רשמי כחבר הלהקה ב[[ינואר]] [[1968]], לאחר שחתם על חוזה בסך 30 אלף לי"ש בשבוע.
 
בתחילה, הובא גילמור על מנת לשמש כמחליפו של בארט בתפקיד הגיטריסט,{{הערה|Mason, p.109-11}} אך במהלך אותו חודש החלו חברי הלהקה לחוש שעצם קיומו של בארט מאיים על הקריירה המקצועית שלהם ומסכן את פרנסתם של עשרות אחרים ממערך הלהקה. במהלך אותה תקופה, כתב בארט את השיר "Have You Got It Yet?" , אך לאחר שחברי ההרכב ניסו ללמוד אותו, שינה בארט את המלודיה ומבנה השיר, עד למצב שבו לא התאפשר ללהקה לנגנו. בשל כך, השיר מעולם לא התפרסם על ידי בארט או הלהקה.{{הערה|Povey, p.47}} בתמונה שצולמה ב[[ינואר]] [[1968]], בה מופיעים באופן נדיר כל חמשת חברי ההרכב, נראה בארט מנותק ומרחף.{{הערה|[http://www.neptunepinkfloyd.co.uk/photos/index.php/Syd-Barrett-Photos/Five-Man-Pink-Floyd Five Man Pink Floyd], neptunepinkfloyd.co.uk}} שיאו של המשבר התרחש בינואר 1968, לפני הופעה של הלהקה ב[[סאות'המפטון]], בה הציע ווטרס לדלג על איסוף בארט מביתו ובכך הסתיים למעשה עידן בארט בלהקה.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}{{הערה|לפי mason, p.111 - לא ברור בדיוק מי מחברי היה זה שאמר לוותר על איסופו של בארט. }}
 
ההודעה הרשמית על עזיבתו של בארט פורסמה ב-[[6 באפריל]] [[1968]]. כלי התקשורת במדינה הגיבו בספקנות לגבי עתידה המקצועי של הלהקה ללא הסולן והמייסד שהועזב, אשר מצידו סירב לעכל את הנטישה: על אף שפוטר רשמית מן הלהקה מבחינה חוזית, נהג בארט להגיע לעתים קרובות להופעות הלהקה. בהקשר זה, ציין לימים גילמור כי מבטו הנוקב של בארט היה "חוויה פרנואידית" שלקח לו זמן רב להתאושש ממנה ולהרגיש חלק אורגני מן ההרכב.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}} לאחר עזיבתו של בארט, הפף ווטרס לכותב השירים המוביל של הלהקה ולאחראי על התווית דרכה האומנותית והמוזיקלית.{{הערה|Blake, p. 3, 9, 113, 156, 242, 279, 320, 398}}
 
=== A Saucerful of Secrets ===
ב-[[29 ביוני]] [[1968]], יצא באנגליה אלבומה השני של הלהקה "[[A Saucerful of Secrets]]", אשר ניחן בו שינוי בקו המוזיקלי של הלהקה מסגנון פסיכדלי שאיפיין את סגנונו של בארט (ובא לידי ביטוי באלבום הראשון) לסגנון פרוגרסיבי יותר. שתי היצירות המפורסמות ביותר מהאלבום הן "Set The Controls For The Heart Of The Sun", ו-"A Saucerful Of Secrets". השיר "Set The Controls For The Heart Of The Sun" , אשר שמו לקוח מתוך ספרו של מייקל מורוק "Fire Clown" ונכתב על ידי ווטרס, הוא היחיד בתולדות הלהקה בו נטלו חלק כל חמשת חברי ההרכב. ווטרס אחראי על שירים נוספים באלבום בהם "Let There Be More Light" ו-"Corporal Clegg".
 
בשל העובדה כי האלבום הופק בתקופת המעבר בין הצטרפותו של גילמור לעזיבתו של בארט, כל חברי הלהקה נטלו למעשה חלק בעבודה עליו - אלבום האולפן היחיד של הלהקה בו נסיבות אלו התקיימו. גילמור, שהיה זו אלבומו הראשון עם הלהקה, הופיע בחמישה מהשירים, בעוד בארט, שזהו אלבומו האחרון, הופיע בשלושה מהם, בארט אף כתב השיר "Jugband Blues" {{אנ|Jugband Blues}}, שנכלל באלבום. עטיפת האלבום עוצבה על ידי המעצבים הגרפים [[סטורם ת'ורג'רסון]] ו-Aubrey Powell , חברי קבוצת האמנים "[[היפנוסיס]]", אשר אחראית לעיצוב מספר מעטיפות אלבומי הלהקה, לרבות זו של "The Dark Side of the Moon". האלבום זכה להצלחה והגיע למקום ה-9 ברשימת "האלבומים הנמכרים" באנגליה, בו שהה במשך כ-11 שבועות.{{הערה|David Roberts,  British Hit Singles & Albums (18 ed.), Guinness World Records Limited (2005), p. 391}} ביום יציאת האלבום לחנויות, הופיעה הלהקה במופע רוק פתוח שנערך ב"הייד פארק" שבלונדון, אשר הפך במהלך השנים למסורת שנתית, בה כיכבו אמנים רבים דוגמת, "[[הרולינג סטונז]]", [[אריק קלפטון]], "[[בליינד פיית]]" ועוד. לאחר שצפה בהופעת הלהקה, ציין שדרן הרדיו [[ג'ון פיל]] כי מדובר בהופעה הטובה ביותר שראה מימיו.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 1}}
 
ב[[יולי]] [[1968]], חזרה הלהקה לסיבוב הופעות שני ברחבי ארצות הברית, אשר נחשב לסיבוב הבינלאומי המשמעותי הראשון, לאחר שהסיבוב הקודם במדינה נקטע בשל ההתדרדרות במצבו הנפשי של בארט. ב-[[17 בדצמבר]] 1968, הוציאה הלהקה את הסינגל "Point Me at the Sky" - שיהיה הסינגל האחרון בשנים הקרובות אותו תוציא הלהקה עד ליציאתו של "[[Money]]" בשנת [[1973]].{{הערה|John Harris, The Dark Side of the Moon (First Hardcover ed.), Da Capo (2005), p. 168}}
שורה 101:
ב-[[25 באוקטובר]] [[1969]], הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "[[Ummagumma]]". חלקו הראשון של האלבום כולל ארבעה קטעים מאורכים מהופעותיה החיות של הלהקה שנערכו ב-[[27 באפריל]] 1969 במועדון "Mothers" ב[[בירמינגהם]], וב-[[2 במאי]] 1969 ב"מכללה למסחר של [[מנצ'סטר]]". חלקו השני של האלבום, שהוקלט באולפן הקלטות, ביטא את המשך חיפושיה של הלהקה אחר כיוון מוזיקלי ייחודי. בחלק זה, הקליט כל אחד מארבעת החברים קטע סולו בלעדי,{{הערה|[http://classicrock.about.com/od/artistprofilesko/tp/timeline.htm Pink Floyd Timeline (1969)], classicrock.about.com}} הניחן באלמנטים פסיכדליים ובקטעים ארוכים ולא מלודיים, כמו גם בניסויים מתמשכים על כלים לא שגרתיים. אלבום זה זכה לביקורות מעורבות אך זכה להצלחה במצעדי המכירות באנגליה, לאחר שהגיע למקום ה-5 ברשימת "האלבומים הנמכרים", בה שהה במשך 21 שבועות.{{הערה|Roberts, p.391}} היה זה האלבום הראשון של הלהקה שהופץ בצורה מסודרת ב[[ארצות הברית]] והראשון שבו שולבו קטעים מהופעותיה החיות.
 
ב-[[10 באוקטובר]] [[1970]], הוציאה הלהקה את האלבום "[[Atom Heart Mother]]" אשר הופק בעזרתו של המוזיקאי והמלחין ה[[בריטי]] [[רון גיסין]], שערך ושיכתב את יצירת הנושא של האלבום, אשר לאור אורכה (כ-24 דקות), תפסה את כל צידו הראשון של התקליט. באלבום הושם דגש רב על שילוב מרכיבים סימפוניים תוך גיבוש קו מוסיקלי קלאסי, המשלב בין תזמורת מלאה ועיבוד שמרני לבין פסיכדליה ורוקנרול.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 1}} האלבום זכה להצלחה גדולה והגיע, בפעם הראשונה בתולדות הלהקה, למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, בו שהה במשך 18 שבועות.{{הערה|Roberts, p.391}} על אף הצלחתו המסחרית של האלבום, חלק מחברי הלהקה לא אהבו אותו, לרבות גילמור וווטרס, שטען כי היה מעדיף כי האלבום היה נזרק לפח האשפה על מנת שאף אחד לא יאזין לו לעולם.{{הערה|Schaffner, p. 144}}
 
ב-[[27 ביוני]] [[1970]], הופיעה הלהקה במסגרת "[[פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של באת'|פסטיבל באת]]'", בה ניגנה לראשונה קטעים מהאלבום.{{הערה|[http://www.pinkfloydz.com/tour-books/pink-floyd-bath-festival-1970/ Pink Floyd Bath Festival 1970], pinkfloydz.com}} שלושה שבועות לאחר מכן, הופיעה הלהקה בהופעה פתוחה לציבור שהתקיימה ב"[[הייד פארק]]" שבלונדון.{{הערה|[http://www.ukrockfestivals.com/Hyde-park-7-18-70.html The hyde park free concerts], ukrockfestivals.com}} במהלך סיבוב ההופעות שערכה הלהקה ברחבי ארצות הברית במהלך השנה, נגנב ציוד יקר ערך של הלהקה בשווי של 40,000 דולר ממלון בו שהו ב[[ניו אורלינס]], דבר שהביא לביטול סיבוב ההופעות.{{הערה|[http://www.pinkfloydz.com/concerts-tours/pink-floyd-new-orleans-15-may-1970/ Pink Floyd – New Orleans 15 May 1970], pinkfloydz.com
שורה 117:
=== The Dark Side of the Moon ===
[[קובץ:Dark Side of the Moon.png|ממוזער|180x180 פיקסלים|עטיפת האלבום "The Dark Side of the Moon" משנת 1973]]
ב-[[1 במרץ]] [[1973]], הוציאה הלהקה את האלבום "[[The Dark Side Of The Moon]]" ("הצד האפל של הירח"), אשר נחשב לאלבומה המפורסם והרווחי ביותר. גרסה מוקדמת של האלבום נוגנה בהופעה חיה של הלהקה כבר ב[[פברואר]] [[1972]], במסגרת שתי הופעות מלאות ב"תיאטרון ריינבו" שבלונדון, כחלק מבדיקת החומרים לאלבום. העבודה על האלבום החלה ב[[יוני]] 1972 וארכה כתשעה חודשים. שם האלבום היה בתחילה "אקליפס", וזאת כי באותה שנה הוציאה להקת "מדיסין הד" (Medicine Head) אלבום בשם "The Dark Side Of The Moon" וחברי הלהקה חששו כי לא יוכלו לעשות גם הם שימוש בשם, אך לאחר שהאלבום נכשל מסחרית, החליטה הלהקה לחזור לשם האלבום המפורסם.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 1}}
 
האלבום, אשר נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק, זכה להצלחה אדירה והגיע למקום ראשון במצעדי הפזמונים של בריטניה וארצות הברית ונמכר בלמעלה מ-40 מיליון עותקים.{{הערה|[http://classicrock.about.com/od/artistprofilesko/tp/timeline.htm Pink Floyd Timeline (1973)], classicrock.about.com}} באלבום קונספט זה שולבו סגנונות מוזיקליים רבים, מבלוז רוק, למוזיקה אלקטרונית (שלא הייתה מקובלת באותה תקופה) ועד שימוש באלמנטים ממוזיקת [[ג'אז]]. כמו כן נעשה באלבום שימוש בצלילים "טבעיים" מן המציאות החוץ-מוסיקלית (שעונים, נשימות, דיבור, קופה רושמת) כמרכיבים מוסיקליים, והתייחסות לאלבום כאל יחידה אורגנית אחת. האלבום הנפיק להיטים רבים בהם "[[Time (שיר)|Time]]", "[[Breathe (שיר)|Breathe]]", "[[Us and Them]]", [[The Great Gig in the Sky]]", ועוד. האלבום נחשב לפורץ דרך מבחינת איכות הצליל וטכנולוגיית הקלטה, עליה ניצח [[אלן פרסונס]] מ"[[אולפני אבי רוד]]". פרסונס שילב אפקטים קוליים מגוונים בשירים, דוגמת צלצול השעונים בתחילתו של השיר "Time"', אותו הקליט פרסונס בחנות שעונים בלונדון. על עבודתו באלבום, זכה פרסנוס ב"[[פרס גראמי]]" בשנת 1973. את עטיפת האלבום המפורסמת עיצבו המעצבים הגרפים ג'ורג' הארדי וסטורם ת'ורג'רסון, מקבוצת אמני "היפנוסיס", ששיתפה פעולה עם הלהקה בעבר.
 
בשנת [[2003]], דורג האלבום במקום ה-43 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין "[[רולינג סטון|הרולינג סטון]]".{{הערה|[http://www.rollingstone.com/music/lists/500-greatest-albums-of-all-time-20120531/pink-floyd-the-dark-side-of-the-moon-20120524 Greatest Albums of All Time], RollingStone.com }} כמו כן, זכה האלבום להצלחה חסרת תקדים בארצות הברית ונותר ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר לפי דירוג "[[בילבורד]]" במשך 741 שבועות ([[שיא גינס]]).{{הערה|בועז כהן, [http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=L&0r9VQ=GHMD מה הפך את פינק פלויד לסיפור הצלחה], באתר מעריב, 6 בפברואר 2013}} האלבום ביסס את מעמדם של ווטרס וגילמור בלהקה, אך יצר גם מתח טעון ביניהם, מאבקי אגו ויוקרה לצד דומיננטיות מוזיקלית, אשר ילך ויתעצם במהלך השנים הבאות.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 0}} בעקבות ההצלחה העצומה של האלבום, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות חדש עם חברת "קולומביה", אשר כלל מקדמה של כמיליון דולר.{{הערה|באירופה, המשיכה הלהקה להיות מיוצגת על ידי חברת ההקלטות "Harvest"}}
 
ב-[[5 בדצמבר]] [[1973]], הוציאה הלהקה את אלבום האוסף "[[A Nice Pair]]", אשר איגד את שני אלבומיה הראשונים בעטיפה חדשה. האלבום הגיע למקום ה-36 ברשימת האלבומים הנמכרים לפי דירוג מגזין "בילבורד" ובשנת [[1994]] זכה למעמד של אלבום זהב על ידי "[[איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי]]".
שורה 127:
=== Wish You Were Here ===
ב[[ינואר]] [[1975]], לאחר חזרתם מסיבוב ההופעות ברחבי אנגליה שליווה את יציאת האלבום "The Dark Side of the Moon", החלה הלהקה לעבודה על אלבום האולפן התשיעי שלהם.{{הערה|Povey, p.184}} בשל העובדה שפרסונס, שעבד עם הלהקה באלבומם הקודם, סירב להמשיך והפך בהמשך ליוצר מצליח כחלק מההרכב "[[The Alan Parsons Project]]", מינתה הלהקה את בריאן האמפריס לטכנאי הסאונד של האלבום.{{הערה|Richard Buskin, [http://www.soundonsound.com/people/pink-floyd-shine-you-crazy-diamond Pink Floyd 'Shine On You Crazy Diamond],  soundonsound.com, December 2014}} תהליך העבודה עם האלבום לווה במכשולים, כשהלהקה עייפה מסיבובי ההופעות ומהקושי בלהתעלות על הצלחתו הכבירה של האלבום הקודם. [[קובץ:PinkFloydWishYouWereHere.jpg|ממוזער|180x180 פיקסלים|עטיפת האלבום "Wish You Were Here" משנת 1975]]
ב-[[12 בספטמבר]] [[1975]], הוציאה הלהקה את האלבום "[[Wish You Were Here]]", אשר זכה גם הוא להצלחה מסחרית רבה .{{הערה|Povey, p.346}} האלבום הוקדש לסיד בארט, שעזב את הלהקה בשל התדרדרות במצבו הנפשי. ככלל, אופיו של האלבום מלנכולי יותר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. מבין שירי האלבום הבולטים, ניתן למצוא את "Wish You Were Here" ואת היצירה "Shine on You Crazy Diamond", העוסקים שניהם בבארט ובמצבו.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 0}}
 
ב-[[5 ביוני|-5 ביוני]] [[1975]], בזמן הקלטות האלבום, שנערכו כמו אלבומים קודמים באולפני "אבי רוד", קפץ במפתיע סיד בארט לבקר את חברי ההרכב. חזותו של בארט הייתה שונה בתכלית - ראשו היה מגולח לגמרי (כולל גבותיו), הוא השמין והתקשה לשמור על קשר עין. למעשה, בארט הגיע לאולפן במהלך הקלטת השיר "Shine on You Crazy Diamond", אשר באופן אירוני עוסק בו ובמצבו הנפשי.{{הערה|דייוויד סטברו, [http://www.haaretz.co.il/gallery/music/.premium-1.2652905 40 שנה ל-"Wish You Were Here" של פינק פלויד], באתר הארץ, 7 ביוני 2015}}
שורה 139:
ב-[[23 בינואר]] [[1977]], הוציאה הלהקה את האלבום "[[Animals (אלבום)|Animals]]", אשר סימן את תחילת סופה של פינק פלויד כמארג יצירתי אחד. אלבום הקונספט, שהושפע מספרו של [[ג'ורג' אורוול]] "[[חוות החיות]]", היה פרויקט כמעט עצמאי של ווטרס, שכתב את כל השירים, למעט השיר "Dogs", שנכתב במשותף עם גילמור. מלבד שיתוף הפעולה בשיר זה, יתר חברי הלהקה השתתפו בו בעיקר על תקן נגנים ותרמו מעט מאוד להפקת האלבום. בראיון שנערך עמו בערוץ [[BBC]] בשנת [[1994]], ציין ריצ'רד רייט כי לא אהב את מרבית השירים באלבום, שבמהלך הפקתו נכנסו שיקולים זרים של אגו שהעכירו את האווירה בלהקה.{{הערה|[http://classicrock.about.com/od/artistprofilesko/tp/timeline.htm Pink Floyd Timeline (1977)], classicrock.about.com}}
 
ככלל, היווה האלבום מחאה [[אנטי-קפיטליזם|אנטי-קפיטליסטית]] צינית ונוקבת, פרי עטו של ווטרס, שהתכתבה עם רוח התקופה המרדנית של מהפיכת [[פאנק (Punk)|הפאנק]] והדיכאון התעשייתי במעמד הפועלים הבריטי של [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]].<ref>Nina Aminian, [http://dailytrojan.com/2015/10/02/pink-floyds-animals-lends-profound-perspective-on-politics/ Pink Floyd’s Animals lends profound perspective on politics],  dailytrojan.com, October 2, 2015</ref> בהתאם לעולם החיות האורווליאני, אשר היווה השראה לווטרס בכתיבת חומרי האלבום, החזירים בני המעמד העליון שלטו בחברה ביד חזקה, הכלבים נלחמו בעקשנות בכדי להעפיל בסולם החברתי, והכבשים, המסמלים את בני מעמד הפועלים, הלכו כעדר פסיבי, שנוצל שוב ושוב על ידי הכלבים והחזירים. בניגוד לספרו של אורוול, שנכתב כנגד [[ברית המועצות]], ביקש ווטרס להעביר ביקורת על אנגליה [[קפיטליזם|הקפיטליסטית]]. כמו כן, במקום הסוף הפסימי אותו כתב אורוול על ניצחונם של החזירים, בחר ווטרס לבשר על מרד של הכבשים הזועמות על מעמדן.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 1}}
 
מייד לאחר יציאת האלבום, שזכה להצלחה מסחרית גדולה,{{הערה|האלבום הגיע למקום ה-2 ברשימת האלבומים הנמכרים בבריטניה ולמקום השלישי ברשימה המקבילה בארצות הברית. ראה: Povey, p.347}} יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך ("In the Flesh Tour" ) שנמשך כחצי שנה, הקיף תשע מדינות וכלל לראשונה, אצטדיונים ענקיים. מופעי הלהקה היו מורכבים וכללו שימוש בשלל אפקטים ואביזרי במה, לרבות שימוש בחזיר מתנפח מעופף, שיהפוך עם השנים לסממן בולט ומזוהה מאוד עם הלהקה.
 
במהלך התקופה בה התקיים סיבוב ההופעות של הלהקה, החל ווטרס בתהליך התבודדות וניכור משאר חברי ההרכב. הוא מיעט להגיע לאירועים חברתיים והחל להגיע באופן עצמאי להופעות הלהקה. ווטרס חש כי הלהקה התמסחרה מדי והפכה לקורבן של תעשיית המוזיקה. בהקשר זה ציין כי "רוקנרול הפך להיות רדיפת-בצע המוסווית כבידור, בדיוק כשם שמלחמה הפכה לרדיפת-בצע המוסווית כפוליטיקה". ציטוט זה, בו משווה ווטרס בין מוזיקה למלחמה, מסמל מוטיב מרכזי שיחזור בהמשך ביצירותיו של ווטרס.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}
 
שיאו של הניכור בהתנהלותו של ווטרס, בא לידי ביטוי בהופעה האחרונה של סיבוב ההופעות, שנערכה ב-[[6 ביולי]] [[1977]] באצטדיון האולימפי של [[מונטריאול]]. הקהל, שחלקים גדולים ממנו לא הכיר בצורה מעמיקה את הלהקה, הפריע פעמים רבות במהלך המופע, תוך זריקת חזיזים, שריקות וצעקות. במהלך ההופעה, ירק ווטרס על אחד מהצופים ברגע של זעם.{{הערה|Wray Ellis, [http://www.brain-damage.co.uk/concerts/pink-floyd-olympic-stadium-montreal-canada-july-6th-1977-2.html Pink Floyd - Olympic Stadium, Montreal, Canada, July 6th 1977], brain-damage.co.uk, September 13, 2008}} אירוע זה נחשב לאחת מנקודות השפל הבימתיות הגדולות של ווטרס במהלך שנות ה-70, אשר הביע את חששו כי הלהקה הגיע למיצוי יכולתה והצלחתה.{{הערה|Povey, p. 207}}{{הערה|Mason, p.230}}
שורה 153:
ב[[יולי]] [[1978]], בעקבות משבר פיננסי אותו חוותה הלהקה בשל מעילה בכספים אותה ביצע רואה החשבון שלה אנדרו וורבורג, הציע ווטרס לחברי הלהקה שני פרויקטים עתידיים אפשריים. הראשון, אלבום קונספט העוסק באדם מזדקן החווה את משבר גיל העמידה ודן בשאלות רלוונטיות דוגמת מונוגמיה, קדושת מוסד הנישואים וכו'. הפרויקט השני, אותו בחרה הלהקה,{{הערה|Blake, p.258-259}} שנקרא בתחילה "Bricks in the Wall"'','' יהפוך בהמשך לאלבום "החומה", בעוד הפרויקט שננטש, יפותח בהמשך עצמאית על ידי ווטרס, יזכה לשם "The Pros and Cons of Hitch Hiking" ויצא כאלבום הסולו הראשון שלו ב-[[30 באפריל]] [[1984]].
[[קובץ:Pink Floyd The Wall.png|ממוזער|180x180 פיקסלים|עטיפת אלבום "החומה" משנת 1979]]
הרעיון הראשוני לאלבום החל להתגבש אצל ווטרס לאחר ההופעה הבעייתית במונטריאול, בה סטר לאחד מהצופים ובעקבותיה החליט כי הופעתם הבאה של הלהקה תתקיים סביב חומה פיזית, אשר תיבנה בצורה הדרגתית על הבמה עד שתכסה את הלהקה ותסתיר אותה מעיני הקהל, כסמל לחומה מטאפורית ולריחוק הקיים בין הצדדים. בהקשר לאירוע ציין ווטרס כי "התחושה שלי הייתה שאיבדתי משהו חשוב בקשר שביני לבין הקהל שלי, הכל הפך גדול ומוטרף מדי".<ref name=":שם זמני להערה 2">בועז כהן, [http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/965/481.html ובלבם חומה: 30 שנה ל"החומה" של פינק פלויד], 12 בנובמבר 2009, באתר nrg</ref>
 
ב-[[30 בנובמבר]] [[1979]] הוציאה הלהקה את האלבום הכפול "[[The Wall]]" ("החומה"), אשר נחשב לאחת מ[[אופרת רוק|אופרות הרוק]] הידועות ביותר. בדומה לאלבומם הקודם, גם אלבום זה נכתב ברובו על ידי ווטרס. באלבום נכללו שניים משיריה המפורסמים ביותר של הלהקה: "[[Another Brick in the Wall]]" ו-"[[Comfortably Numb]]", שנכתב בשיתוף עם גילמור. באלבום ניכרת המרירות והעצב אשר אפיינו את ווטרס באותה התקופה, בין היתר על רקע ילדותו הקשה וגעגועיו לאביו אריק פלטשר ווטרס, שהיה לוחם [[חיל רגלים|חי"ר]] שנהרג ב"[[קרב אנציו]]" שב[[איטליה]] במסגרת [[מלחמת העולם השנייה]], החיים לצד אמו, אשר הגבילה אותו כמעט בכל תחום אפשרי, זכרונותיו הקשים ממערכת החינוך הבריטית השמרנית, אשתו שבגדה בו ונטשה אותו, בעיות הסמים אליהם התמכר ועוד. אלמנטים אלו בחייו של ווטרס מגולמים בעלילת האלבום, אשר נכתבה ביחד עם המפיק המוזיקלי [[בוב אזרין]].
 
עלילת האלבום מתארת את חייו של אמן רוק פופולרי - "[[אנטי-גיבור|אנטי גיבור]]" הקרוי פינק - אשר נפגע ומקופח על ידי החברה. בין גורמי מצוקתו, ניתן למנות את החיים ללא אב שנהרג במלחמת העולם השנייה , אם חונקת ומגוננת, המורה הרודה בו בבית ספר, אי יכולתו לתקשר עם הסביבה בבשל התמכרותו לסמים וכו'.<ref name=":שם זמני להערה 2" /> בהמשך העלילה, פינק שוקע בעולם חלומות משל עצמו ומתרחק מאנשים (כולל מאשתו). במהלך הזיית סמים הופך פינק לדיקטטור [[פשיזם|פשיסטי]], כשרק מצפונו ושיפוטו העצמי מצליחים לעצור בעדו ואשר מורים לו להרוס את החומה שבנה לעצמו ולחזור לבסוף לחיי חברה תקינים.{{הערה|Blake, p. 260-261}}
 
האלבום זכה להצלחה חובקת עולם ונמכר בתוך חודש מיום יציאתו בחצי מיליון עותקים באנגליה, ואילו בארצות הברית שהה במשך 15 שבועות ברציפות בראש מצעד האלבומים.{{הערה||שם=:שם זמני להערה 1}} האלבום דורג במקום החמישי ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות הברית בכל הזמנים של "[[איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי]]", לאחר שנמכר ב-23 מיליון עותקים.{{הערה|[http://www.riaa.com/gold-platinum/?tab_active=top_tallies&ttt=T1A#search_section Top 100 albums], riaa.com}} עם זאת, סיבוב ההופעות שליווה את האלבום אותו בשנים [[1980]]-[[1981]] לקה בקשיים טכניים ובהפקה גרנדיוזית עצומה שעלתה בהפסד כלכלי כבד ללהקה. במסגרת סיבוב ההופעות שליווה את האלבום, עשתה הלהקה שימוש באפקטים ואביזרי במה רבים, לרבות בחומה המפורסמת, שנבנתה מדי הופעה על הבמה וקריסתה בסופה. על האנימציות והדמויות ששולבו במופע עיצב האמן ג'רלד סקארף {{אנ|Gerald Scarfe}}, אשר לשם כך הפעיל צוות של כ-50 אנשים שעבדו במשך כשלוש שנים על קטעי האנימציה והאפקטים, לרבות בנייתן והפעלתן של בובות-ענק בדמותם של המורה הזקן, האמא הכפייתית והאישה הבוגדנית. בשל מורכבות ועלות ההפקה, העלתה הלהקה את המופע רק 29 פעמים.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}}
 
למרות ההצלחה המסחרית הגדולה של האלבום, הלהקה כמעט והתפרקה למעשה לאחר יציאתו וחברי הלהקה התפנו ליצירת פרויקטים אישיים ואלבומי סולו. גילמור בחר להפגש עם ווטרס בנסיבות מקצועיות בלבד, וזה האחרון סילק את רייט מהלהקה, ככל הנראה בשל התמכרותו ל[[קוקאין]] וחוסרו מעורבותו בהליך יצירת האלבום.{{הערה|Schaffner, p.219}} בהתאם לכך, אף הורד רייט מרשימת הקרדיטים באלבום, על אף שחזר להופיע בסיבוב ההופעות כשכיר. באופן אירוני, בשל תנאים ייחודים בחוזהו, רייט הוא היחיד מהארבעה שהרוויח כסף מסיבוב ההופעות הראוותני, כאשר שאר חברי ההרכב הפסידו בממוצע כ- 600 אלף דולר כל אחד.{{הערה|Nick DeRiso, [http://ultimateclassicrock.com/pink-floyd-facts/ 20 Facts You Probably Didn’t Know About Pink Floyd], ultimateclassicrock.com}}
שורה 168:
 
=== The Final Cut ונקודת שבר בלהקה ===
ב-[[21 במרץ]] [[1983]], הוציאה הלהקה את האלבום "[[The Final Cut]]", שהיה האלבום האחרון בו נטל חלק ווטרס לפני עזיבתו את הלהקה. במהלך כתיבת האלבום, נתגלעו חילוקי דעות בין ווטרס שדחף להקליטו במהירות האפשרית, לבין גילמור שלא היה נלהב מאיכות החומרים ורצה לקחת חופש, על מנת לעבוד על מוזיקה משלו. בשל כך, גילמור ומייסון השתלבו בהפקה כמוזיקאים "שכירים" לכל דבר ולא נכללו ברשימת הקרדיטים באלבום, בעוד כל שירי האלבום נכתבו והולחנו על ידי ווטרס, שאף עיצב את עטיפתו.{{הערה|Blake,p. 295-298}} בנוסף, נזרק מייסון על ידי ווטרס, לקראת סוף העבודה על האלבום, ובמקומו הוצב המתופף אנדי נוימרק, שהופיע בשיר האחרון "Two Suns in the Sunset", בעוד רייט כלל לא השתתף ביצירת האלבום.<ref name=":שם זמני להערה 2" /> למעשה, ווטרס חשב בתחילה להוציא את האלבום כאלבום סולו, אך רעיון זה נזנח לבסוף.
 
האלבום, אשר הוקדש לאביו של ווטרס, נכתב בגוף ראשון מנקודת מבטו של חייל ששרד את מלחמת העולם השנייה והפך למורה דיכאוני. האלבום, שמשתמעת ממנו ביקורת על תאוות המלחמה של השלטונות, בעיקר בנוגע להתנהלותה של [[מרגרט תאצ'ר]], כך לפי עמדתו של ווטרס, הופק על רקע "[[מלחמת פוקלנד]]" בין אנגליה לארגנטינה, שפרצה ב[[אפריל]] [[1982]] ונמשכה כחודשיים וחצי. האלבום זכה להצלחה והגיע לפסגת דירוג האלבומים הנמכרים באנגליה ולמקום ה-6 ברשימה האמריקאית.{{הערה|Roberts, p.391}}
שורה 210:
מספר חודשים לפני כן, פנה גלדוף לגילמור בהצעה לקיים את המופע, אך זה סירב בתחילה. לאחר שכנוע מצד ווטרס (בשיחתם הראשונה מזה שנתיים), שהתלהב מהרעיון למופע איחוד, הסכים גילמור להצעה. במהלך ההכנות והחזרות למופע, נתגלעו אי הבנות בן חברי ההרכב בנוגע לעיבודי השירים וסדר הופעתם במסגרת המופע.
 
ב-[[2 ביולי]] [[2005]], נערך המופע בשמונה במות ברחבי העולם בו השתתפו אמנים רבים. הופעת האיחוד של הלהקה היוותה את שיאו של המופע, במהלכו ביצעה הלהקה ארבעה שירים ("Breathe", "Money", "Wish You Were Here", ו- "Comfortably Numb", שחתם את ההופעה). במהלך ההופעה, פנה ווטרס לקהל וציין כי "אנחנו עושים את זה למען כל מי שאינו איתנו כאן היום, ובראש ובראשונה, כמובן, לסיד".{{הערה||שם=:שם זמני להערה 0}} בסיומו של המופע, הודה גילמור לקהל והיה בדרכו החוצה, אך ווטרס קרא לו בחזרה, והשלושה חלקו חיבוק משותף, בתמונה שהתפרסמה אחר כך בכלי תקשורת רבים.{{הערה|שם=:שם זמני להערה 1}} בתגובה לשאלה אודות השנים הרבות של הנתק והמתיחות בין חברי ההרכב, ציין ווטרס כי: "איני חשוב שמי מאיתנו יצא בסדר בכל התקופה הזאת, שהייתה קשה ושלילית, ואני מתחרט על השפעתי על אווירת הניכור שנוצרה ביננו".{{הערה|[http://www.washingtontimes.com/news/2007/feb/27/20070227-105216-1685r/ Still Waters runs deep], washingtontimes.com, February 27, 2007}}
 
=== מותם של בארט ורייט ===
שורה 220:
 
=== אלבומים אחרונים ===
ב[[נובמבר]] [[2014]] הוציאה הלהקה את האלבום "[[The Endless River]]". החומר לאלבום התבסס בעיקר על הקלטות שנעשו בזמן הפקת האלבום "Division Bell" וכלל ברובו קטעים אינסטרומנטלים, מלבד השיר "Louder than Words", אותו כתבה אשתו של גילמור.{{הערה|דנה קסלר, [http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=L&0r9VQ=GIJLG הסיפור המלא מאחורי האלבום החדש של "פינק פלויד"], באתר מעריב, 12 בנובמבר 2014}} מייסון הגדיר את האלבום כמחווה לריצ'רד רייט, שנפטר בשנת 2008. על אף העובדה שזכה לביקורות בינוניות,{{הערה|גל אוחובסקי, [http://www.mako.co.il/music-Magazine/reviews-gal-uchovsky/Article-6837c5e1e63a941006.htm היופי שבו פינק פלויד מעתיקים מפינק פלויד], באתר מאקו, 12 בנובמבר 2014}}{{הערה|[http://www.mitkadem.co.il/reviews/pinkfloyd-endless-river.html The Endless River], באתר "רוק מתקדם"}} הפך האלבום לנמכר ביותר אי פעם (במכירה מוקדמת) באתר "[[אמזון]] אנגליה". בראיון שנערך עמו, ציין גילמור כי מדובר באלבום האחרון בהחלט של הלהקה, ובהתאם לכך גם לא לווה בסיבוב הופעות, שלדעת גילמור לא ניתן היה להוציאו לפועל בהתחשב בחסרונו של רייט.<ref name=":שם זמני להערה 1" />
 
ב-[[11 בנובמבר]] [[2016]], יצא מארז מיוחד של הלהקה בשם "The Early Years 1965–1972", הכולל סינגלים שלא נכנסו לאלבומי האולפן, יחד עם ביצועים נדירים מהופעותיה במהלך השנים.{{הערה|Paul Sinclair, [http://www.superdeluxeedition.com/news/pink-floyd-the-early-years-1965-1972-15-disc-box-set-coming-in-nov/ Pink Floyd / The Early Years 1965-1972: dream 27-disc box set coming in Nov],  superdeluxeedition.com, July 28, 2016}}
שורה 226:
== מאפיינים מוזיקליים ==
=== מעבר בין סגנונות ===
הלהקה, שנחשבת לאחת מחלוצות [[מוזיקה פסיכדלית|המוזיקה הפסיכדלית]], החלה את דרכה בסצנת מוזיקת האנדרגראונד בלונדון, על אף העובדה שבימיה הראשונים, בהם נייגנה בעיקר במועדונים קטנים ובפני חברים, כלל הרפרטואר שלהם בעיקר גרסאות כיסוי לשירי R&B.<ref name=":שם זמני להערה 0" /> שני הסינגלים הראשונים של הלהקה "Arnold Layne" ו-"See Emily Play", שנכתבו על ידי בארט וזכו לפופולריות באנגליה, תרמו בחשיפת הסגנון המוזיקלי הפסיכדלי לקהלים רחבים במדינה.<ref>Alan Di Perna, Guitar World Presents Pink Floyd, Guitar World Presents (2002), p.6</ref> לפי מגזין "הרולינג סטון", עד לשנת 1967, פיתחה הלהקה סאונד פסיכדלי ייחודי, שבא לידי ביטוי בהופעות ארוכות שכללו מוזיקה רועשת ששילבה סגנונות שונים ומגוונים בהם [[הארד רוק]], [[בלוז]], [[קאנטרי]], [[פולק]] [[מוזיקה אלקטרונית|ומוזיקה אלקטרונית]].<ref name=":שם זמני להערה 0" /> החל מסוף שנות ה-60, החלה התקשורת לאפיין את המוזיקה של הלהקה כרוק פרוגרסיבי.<ref>Povey, p.85</ref>
 
בעקבות יציאתו של האלבום "The Dark Side of the Moon" בשנת [[1973]], הפכה פינק פלויד מלהקת אסיד רוק שזכתה להצלחה בינונית לאחר מלהקות הרוק המובילות והמצליחות. לפי מגזין "הרולינג סטון", ביחד עם אלבום "החומה", שיצא בשנת [[1979]], מיצבו האלבומים את הלהקה כבעלת חזון ייחודי ומגוון, אשר עושה שימוש מקורי באפקטים קוליים ובכלים מוזיקליים בניסיון מתמיד לשבור את מבנה שירי הפופ והרוק הסטנדרטים. בכך, עיצבה למעשה הלהקה את ז'אנר הרוק הפרוגרסיבי ומוזיקת [[אמביינט|האמביינט]] של שנות ה-80.<ref>[http://www.rollingstone.com/music/artists/pink-floyd/biography Pink Floyd Bio], rollingstone.com</ref>
שורה 237:
מעורובתו הפוליטית והאג'נדה החברתית של רוג'ר ווטרס, באה לידי ביטוי בשיריה של הלהקה לאורך השנים, בהיותו כותב השירים המוביל שלה מרגע עזיבתו של סיד בארט ועד עיזבתו שלו בשנת [[1985]]. בשיר "Have a Cigar" שיצא במסגרת האלבום "Wish You Were Here" בשנת [[1975]] יוצא ווטרס בביקורת כנגד הצביעות והחמדנות של תעשיית המוזיקה וכנגד הדינימקה המעוותות שבין חברת התקליטים שלא מתעניינת באמת בלהקה אלא רק בתוצר הכספי שהיא מספקת לה. סוגיה נוספת שחוזרת בשיריה של הלהקה היא ההתמודדות עם האובדן. דוגמה לכך ניתן לראות באלבום "Obscured by Clouds" שיצא בשנת [[1971]] ואשר עוסק, בין היתר, באובדן רוח הנעורים אשר אופיינית לתהלי ההזדקנות. דוגמה נוספת לעיסוק בסוגיה זו ניתן למצוא באלבום "החומה" משנת [[1979]], העוסק בהתמודדותו של הדמות הראשית "פינק", גדל ללא אביו אותו ל הכיר ואשר נהרג במהלך מלחמת העולם השנייה.
 
"החומה" מכילה לא מעט רעיונות מהפכניים על הצדדים המושחתים והשפלים של תעשיית המוזיקה העולמית, יוצאת כנגד תרבות השפע והבזבוז של המערב, על הקשר שבין פופולריות לבין ניצולה לרעה בידי מנהלים ציניים ותאבי ממון, כנגד האלימות המשטרתית, טיפשותה ואטימותה של מערכת החינוך, הטיפול הגרוע של המדינות השונות בסוגיית הסמים הקלים והקשים. באופן כללי יותר, מעמיד ווטרס למשפט את אדישותה של החברה המודרנית למצוקותיו של הפרט וכניעתה המוחלטת לנוצץ, הריקני, ההמוני והכוחני - בין אם הוא מתגלם בקונצרט רוק, בין אם הוא מתממש במשחק כדורגל ובין אם הוא מתורגם לעימות המזעזע והאלים ביותר שיצר האדם: מלחמות.<ref name=":שם זמני להערה 2" />
 
בשנת [[1977]], הוציאה הלהקה את האלבום "Animals", אשר מבוסס בחלקו על ספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות". האלבום יצוא בביקורת [[אנטי-קפיטליזם|אנטי קפיטליסטי]] דרך סיפור המסגרת של מרד חיות החווה באדונם (בני האדם), כשלאחריו הן משתלטות עליו. בעקבות כך עולים החזירים (הנחשבים בסיפור לחכמים שבחיות) לשלטון והופכים במהרה לדומים לבני האדם, בכך שהם מעבידים את שאר החיות. האלבום, המחולק ל-6 חלקים, עוסק בעיקרו בכלבים (בשיר "Dogs") אשר מתרפסים בפני הכבשים על מנת לשפר את מעמדם, ואשר מסמלים אנשי עסקים אשר מנסים בכל מחיר לעלות בסולם המעמד החברתי, החזירים (בשיר "Pigs) השליטים, אשר מייצגים את הפוליטיקאים המושחתים והכבשים (בשיר "Sheep"), המייצגים עדר חסר מחשבה עצמאית הנוהר אחרי בעל העוצמה הפוליטית והכלכלית ואשר מנוצל על ידם.<ref>[https://machinedance.wordpress.com/2011/10/08/animals-%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A7-%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%93/ Animals – פינק פלויד], באתר "ריקוד המכונה" - הבלוג של עידו גלעד, 8 באוקטובר 2011