ויקיפדיה

משתמש:אבא של עדי/טיוטה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1:
{{טיוטה פרטית}}
 
'''הג'יהאדקללת התקשורתיאדריאנוס''' - '''כתב הגנה לישראל''' הוא ספרסרט שעניינו [[לוחמה פסיכולוגית|הלוחמה הפסיכולוגית]] המנוהלת כנגד ישראל במטרה לגרום לדה-לגיטימציה שלה, כשלב-ביניים בדרך להיעלמותה הסופית ממפת-העולם. הספר מפריך, אחד לאחד, את השקרים המופצים כנגד ישראל, ובדרך זו מספק הוא לה תחמושת [[הסברה|הסברת]]<nowiki/>ית ראשונה במעלה.
[[קובץ:סמליל החמאס.png|ממוזער]]
 
== הפקת הסרט ==
== הלוחמה הפסיכולוגית נגד ישראל ==
הסרט '''קללת אדריאנוס''' (ובשמו המלא: "'''קללת אדריאנוס''' - '''בדיית פלשתין כמכשיר לוחמה פסיכולוגית לכיבוש זהותה של ארץ-ישראל'''" ) מבוסס על ספרו של אילון ירדן "'''בדיית פלשתין'''" (2007). הסרט, שנעשה ביוזמתו של [[צפריר רונן]] ז"ל ובביומו, נשאר בגדר טיוטה בלתי מוגמרת, עקב מותו הפתאומי של צפריר בדצמבר 2008. בדצמבר 2014 הוקרן על-ידי '''הערוץ ה-1''' סרט בשם דומה ('''קללת אדריאנוס - שתי גרסאות לשני עמים,''' בבימויו של נועם יבור), שהיה לכאורה מבוסס על הסרט המקורי, ואף הוקדש לזכרו של צפריר - אך בפועל היה שונה לחלוטין ממנו, מה שעורר תגובה נזעמת מצד חוג ידידיו של צפריר. התגובה הנזעמת ביותר באה מצידו של המזרחן ד"ר '''[[מרדכי קידר (מזרחן)|מרדכי קידר,]]''' שכתב בכתב העת [[מידה (אתר אינטרנט)|מידה]] (3.12.14) כי: <blockquote>"הסרט שהופק וחלקו הראשון הוקרן אתמול בערוץ הראשון הוא בגידה בזכרו של צפריר ובפעלו, כי הסרט מציג את "שני הנרטיבים" הישראלי והפלסטיני כשווי ערך, כשתי אמיתות – בדיוק הדבר שצפריר נלחם נגדו. <nowiki/></blockquote>בינואר 2015 העלה אילון ירדו את הסרט הבלתי גמור ליוטיוב לאחר שערך אותו והוריד ממנו מספר פרקים.
ישראל נמצאת בעיצומה של מתקפה שאין היא מצליחה להתגונן בפניה, מאחר שהיא מתקשה לזהותה ולהגדירה. בעוד שנגד הטרור הפיזי מצליחה ישראל להתגונן – הרי שכנגד הטרור המילולי עומדת היא חסרת אונים. ישראל, שידעה ניצחונות כבירים בשדה-הקרב הצבאי, הולכת ומאבדת את כל הנכסים שרכשה, כתוצאה משורה של תבוסות ומפלות בשדה-הקרב התקשורתי. אף שצה"ל הוא המוסרי שבצבאות העולם – נתפש הוא בתקשורת כצבא רצחני, המושווה לאכזריים שבצבאות העולם, דוגמת הצבא הנאצי. אף שהמשטר הצבאי שכונן ביש"ע הוא ליברלי ביותר (ושלמעשה בוטל בעקבות [[הסכמי אוסלו]]) – נתפשת ישראל כמדינת [[אפרטהייד]] מהסוג הגרוע ביותר, דוגמת המשטר ששרר עד לפני מספר שנים בדרום-אפריקה. אף שישראל משקיעה מאמצים אדירים במטרה להגיע לשלום עם שכניה – נתפשת היא כמדינה תוקפנית ומחרחרת מלחמה. ישראל, אף שאינה שואפת אלא למקום קטן תחת השמש ולכינון חברה צודקת ודמוקרטית – מוצגת כמדינה אימפריאלית וגזענית מהסוג הנפשע ביותר.
<nowiki/>'''<nowiki/>'''
 
== בדיית פלשתין ==
בישראל טרם הופנמה התובנה, ששדה הקרב האמיתי היום אינו צבאי אלא תקשורתי. כלי-התקשורת המודרניים יצרו מהפכה תקשורתית חסרת-תקדים ושינו מן היסוד את חיינו הפרטיים והציבוריים. התוצאה הישירה והמיידית של המהפכה התקשורתית היא עליית משקלם של שיקולים מוסריים ומשפטיים בזירה הבינלאומית. התקשורת לא רק מדווחת על האירועים – אלא גם שופטת אותם וחורצת דין. מכאן נובע השינוי הפסיכו-פוליטי שיוצרת התקשורת, בהחדירה לתודעתנו ערכים מוסריים, אפילו הם חבויים.
צעדים בוני לגיטימציה מעין אלה עלולים להיתקל לא רק בהתנגדות מחוץ, אלא גם בהתנגדות מבית – התנגדות שמקורה בשנאת היהודים את עצמםהספר ([[אוטואנטישמיות|"אוטו-אנטישמיות]]"). לאורך כול הדורות היו בתוך עם ישראל גורמים שרצו בחורבנו, ובדרך זו סייעו לאויביו לפגוע בו. על האויבים מבית ("מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"<ref>{{צ-ספר|מחבר=ישעיהו|שם=|מו"ל=מ"ט/17|שנת הוצאה=}}</ref>). כתב איש תנועת העבודה '''[[ברלבדיית כצנלסון|ברל כצנלסו]]<nowiki/>ןפלשתין'''<ref>{{צ-ספר|מחבר=ברל כצנלסון|שם=|מו"ל=עיתון "דבר"|שנת הוצאה=4 במאי 1936}}</ref> :<blockquote>"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלישעליו ונפשי, שכל מה שעושהמבוסס עמםהסרט, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים – וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר, שיבוא ילד יהודי לארץ-ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של "עבדות בתוך המהפכה", ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתיניים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפִגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט". </blockquote>מבחינות מסוימות דומה הספר '''הג'יהאד התקשורתי''' לספרים אחרים שיועדו לסנגר על ישראל בפני אומות העולם כגון: "אדמת מריבה" של '''[[שמואל כץ (חבר הכנסת)|שמואל כץ]]''' (1974); "הקנוניה להשמדת ישראל" של '''אלבין רוזנפלד''' (1977); "[[מאז ומקדם]]" של '''[[ג'ואן פיטרס]]''' (1988); "[[מקום תחת השמש (ספר)|מקום תחת השמש]]" של '''[[בנימין נתניהו]]''' (1995); "[[ישראל - כתב הגנה|ישראל – כתב הגנה]]" של '''אלן דרשוביץ''' (2003); "מיתוס המרכזיות הפלסטינית" של '''[[אפרים קארש]]''' (2014); "[[תעשיית השקרים]]" של '''[[בן-דרור ימיני|בן דרור ימיני]]''' (2014); "[[תפוס ת'יהודי]]" של '''[[טוביה טננבום|טוביה טננבאום]]''' (2014), "סיפוח עכשיו" של '''[[קרוליין גליק|קרולין גליק]]''' (2015). המכנה המשותף הרחב של ספרים אלה הוא הניסיון להתמודד עם תעמולת הכזב של אויבי ישראל – כמו גם עם דעת הקהל העולמית שהפנימה תעמולה זו. תעשיית שקרים זו מייצרת אומנם מוצרים חדשים בכול פעם, אך בבסיסה עיקרון אחד שאינו משתנה: העמדת ישראל על ספסל הנאשמים, במטרה לקעקע את מעמדה בקרב הקהילייה הבינלאומית, כשלב-ביניים בדרך להיעלמותה הסופית ממפת העולם.▼
 
העולם הערבי-מוסלמי לא המציא אומנם את הלוחמה הפסיכולוגית – אך הוא הפך אותה לכלי-נשק ראשון במעלה. אם עד המאה ה-20 ניסה ה[[אסלאם]] לכבוש את העולם בכוח ([[ג'יהאד]]) – הרי שמאז ועד היום מנסה הוא להשיג את יעדיו במוח, משמע, באמצעות לוחמה פסיכולוגית. דווקא בשל היותו חלש מבחינה צבאית, השכיל הוא לזהות את העוצמה שבאמצעי התקשורת – עוצמה שאינה נופלת מעוצמה צבאית או כלכלית. הלוחמה הפסיכולוגית כוללת רכיבים רבים והיא מיועדת להשפיע על הציבור במדינת-היעד כמו גם על הזירה הבינלאומית. לעומת המאבק האלים, המצריך משאבים כלכליים ואנושיים רבים, ושעליו חלות הגבלות משפטיות ודיפלומטיות – הרי שהמאבק התקשורתי משוחרר מהגבלות שכאלה, ועלויותיו הכלכליות והמדיניות נמוכות יחסית. מסיבות אלו, ובמיוחד משום שלוחמה פסיכולוגית כרוכה בסיכון מועט של תגובה כוחנית של הצד המותקף, יעילותה נחשבת במקרים רבים לגבוהה למדי.
 
מאז הקמת מדינת-ישראל מתנהל נגדה מאבק עז בהובלת מדינות עוינות ו[[ארגונים לא-ממשלתיים]] (NGO) עוינים. במאבק זה מיושמות כול השיטות הידועות של לוחמה פסיכולוגית – כשם שבעבר, בטרם הקמתה, יושמה לוחמה זו במסגרת רדיפות היהודים, על-ידי האשמתם בכול תחלואי המדינות השונות שבהן חיו. בניגוד לציפיותיהם של אבות הציונות, שהאמינו כי הקמת מדינה יהודית תשים קץ ל[[דמוניזציה]] של היהודים או לפחות תחליש אותה – התברר, שזו לא שמה לה קץ, ואף לא החלישה אותה, אלא דווקא העצימה אותה. אם בעבר התמקדה שנאת-ישראל ביהודים כפרטים ([[אנטישמיות]]) – הרי שהיום היא ממוקדת במדינת-היהודים ([[אנטי-ציונות]], אנטי-ישראליות). אם במשפט של [[אלפרד דרייפוס]] ישב קצין יהודי על ספסל הנאשמים – הרי שהיום יושבת על ספסל זה האומה הישראלית כולה, "'''היהודייה שבין האומות'''", כפי שכותב '''פרופ'''' '''[[אלן דרשוביץ]]:''' <blockquote>"האומה היהודית – ישראל – ניצבת על ספסל הנאשמים של המשפט הבינלאומי. סעיפי האישום כוללים את היותה מדינה עבריינית, המפֵרה הראשית של זכויות-האדם, בבואה של הנאציזם, והלא-עביר שבמכשולים לשלום במזרח-התיכון. בכול רחבי העולם, מאולמות האו"ם ועד לקמפוסים באוניברסיטאות, מציינים את ישראל לגנאי, להוקעה, והיא מועדת לחרם ולדמוניזציה. מנהיגיה מאוימים להירדף כפושעי מלחמה. תומכיה מואשמים בנאמנות כפולה ובכיתתיות"<ref>{{צ-ספר|מחבר=אלן דרשוביץ|שם=ישראל - כתב הגנה|מו"ל=מטר|שנת הוצאה=2003|עמ=11}}</ref>. </blockquote>מטרתה של הלוחמה הפסיכולוגית המנוהלת היום נגד ישראל – המלווה גם ב[[לוחמה כלכלית]] (החרם על מוצרים ישראליים) – היא לגרום להפיכתה לבלתי-לגיטימית, כשלב-ביניים בדרך להיעלמותה הסופית ממפת-העולם. מכאן גם הדמיון לאנטישמיות הנאצית, שלא הסתפקה בסילוק היהודים מעל אדמת גרמניה – אלא רצתה בהשמדתם המוחלטת ("[[הפתרון הסופי]] לבעיה היהודית").
 
עם היוזמים והמארגנים של לוחמה פסיכולוגית וכלכלית זו נמנים לא רק מדינות בעולם הערבי-מוסלמי – אלא גם ארגונים לא-ממשלתיים במערב, שתנועת ה-[[BDS]] היא הבולטת שבהם. לכאורה, מדובר בארגונים לא-ממשלתיים – אך למעשה מדובר בארגונים הנתמכים, במישרין או בעקיפין,  על-ידי מדינות מוסלמיות שונות, בין שאלו דוברות ערבית ובין שהן דוברות שפות אחרות (איראן, תורכיה וכד'). המכנה המשותף הרחב של המדינות והארגונים הלא-ממשלתיים הללו הוא השנאה לישראל – בין שזו ניזונה על-ידי מניעים ג'יהאדיסטיים<nowiki/> ובין שהיא ניזונה ממניעים אנטישמיים מסורתיים. לא סבלו של העם הפלשתיני מלכדת אותם – אלא הצלחתם של העם היהודי ומדינתו. השנאה המשותפת כלפי ישראל היא שמסבירה את אותו חיבור פרדוקסלי שבין הארגונים להגנה על [[זכויות האדם|זכויות-האדם]] לבין מדינות אסלאמיות השוללות זכויות אלו. אין פרדוקס גדול יותר מהחיבור בין האסלאם המיליטנטי לבין ארגוני זכויות-האדם שוחרי השלום בעולם המערבי. בעוד שהאסלאם שולל כול זהות קיבוצית שאינה אסלאמית – ובמיוחד את הזכות לעצמאות של כול עם ועם – תובעים ארגוני זכויות-האדם לממש זכויות אלו. בעוד שהאסלאם שואף להשליט אפרטהייד על בסיס דתי (מוסד ה[[ד'ימי]]) – תובעים ארגוני זכויות-האדם חופש מכול דת, כמו גם שוויון חברתי ופלורליזם תרבותי. 
 
בעשורים הראשונים לקיומה של ישראל היה המאמץ להפכה למדינה לא-לגיטימית חלק בלתי-נפרד מהמאבק הפוליטי, הכלכלי והצבאי שניהל נגדה העולם הערבי-מוסלמי – מאבק שקיבל תמיכה אוטומטית מ[[הגוש המזרחי]] (ברית-המועצות וממדינות-הלוויין שלה) ומגוש [[המדינות הבלתי-מזדהות]]. לעומת זאת, [[הגוש המערבי]] תמך בישראל – וזאת למרות משברים מסוימים, כגון המשבר ביחסי ישראל-צרפת לאחר מלחמת יוני 1967. אולם סדרה של התפתחויות שינתה מצב זה. החשובה שבהן הייתה התפרקות רוסיה הסובייטית והיעלמותו של העולם הדו-קוטבי. בעולם שלאחר [[המלחמה הקרה]] לא נהנית עוד ישראל מתמיכה כמעט-אוטומטית של המערב – ולעיתים אף סופגת היא ביקורת קשה, בעיקר בכול הנוגע למדיניותה בשטחי יש"ע.
 
עליית משקלם של המוסדות הבינלאומיים (מוסדות ה[[האומות המאוחדות|או׳״ם]], [[בית הדין הפלילי הבינלאומי|בית-הדין הפלילי הבינלאומי]] וכד'), אף היא פעלה לרעת ישראל. המוסדות האלה, שהתיימרו להשתית את היחסים בין האומות על עקרונות [[המשפט הבינלאומי הפומבי]], הצליחו במקרים רבים להחליף את מנגנוני ההסדרה שאִפיינו את העולם הדו-קוטבי (בעיקר משא ומתן בין המעצמות) – אולם גם הם נפלו קורבן לפוליטיזציה מוגברת. כתוצאה מכך, נעשה במוסדות אלה שימוש לרעה על-ידי גורמים פוליטיים ציניים, המבקשים להכפיש את שמה של ישראל, כמו גם לעוות ולסלף את דימויה בדעת-הקהל הבינלאומית – ובדרך זו להסיר ממנה את החסינות הפוליטית שמקנה המשפט הבינלאומי, כשלב-ביניים בדרך להיעלמותה הסופית ממפת-העולם.
 
בעולם רב-קוטבי זה, שכלכלתו גלובלית, עלה גם משקלם  של הארגונים הלא-ממשלתיים, שבעבר היה נמוך בהרבה.  בעוד שבעשורים הראשונים לקיומה של ישראל היו יריביה העיקריים מדינות וגושי-מדינות שפעלו במסגרות בינלאומיות רשמיות – הרי שבשנים האחרונות מובילים את מערכת ההסתה נגד ישראל ארגונים לא-ממשלתיים, הפועלים מתחת לראדאר הפוליטי המסורתי והעושים שימוש ציני ברשתות החברתיות שפריסתן גלובלית. באמצעות המאמץ המשותף להכפשת שם ישראל, שואף כל אחד מהגופים האלה לגייס משאבים ותומכים, ולהבליט את נוכחותו ואת פעילותו. מעמדם והשפעתם הגוברת של הארגונים הלא-ממשלתיים הללו באים לידי ביטוי במיוחד ב[[הרשות הפלסטינית|רשות הפלשתינית]], שמאז הקמתה משמשת זירה נוחה במיוחד לפעילות האנטי-ישראלית. ארגונים אלה, הנהנים ממבול של תרומות ומסיוע בינלאומי נדיב, מספקים שפע של פרנסה לפעילים פוליטיים ולאנשי מנהל רבים. רבים מאלה נמנים על השמאל הרדיקלי, העוין את ישראל באופן מסורתי. עם השנים הפכו הם ליותר ויותר צעקנים – מאחר שמשקלם התקשורתי נמדד לפי עוצמת קולם, ולאו-דווקא לפי איכותם ומהימנותם.
 
הגישה החופשית של אותם ארגונים לשטחי הרשות הפלשתינית כמו גם היותה של ישראל יעד נוח לתקיפה בשם זכויות-האדם – שני אלה הובילו להעצמת השפעתם על התקשורת הבינלאומית ועל קהלים מגוונים בארצות מוצאם. עם השנים התמסדה מערכת הבריתות ושיתופי הפעולה בין הארגונים האלה לבין ארגונים פלשתיניים, ולעיתים אף בין הארגונים האלה לבין ארגונים ישראליים אנטי-ציוניים. הבסיס לשיתוף הפעולה הזה הוא הביקורת הנוקבת נגד ישראל, נגד "הכיבוש" והפגיעה בזכויות הפלשתינים.
 
ארגונים ישראליים אנטי-ציוניים, המעדיפים לבקר את מדינתם בכלל ואת צה״ל בפרט – ארגונים אלה הופכים את עצמם ל״אידיוטים שימושיים" בעבור אותם ארגונים בינלאומיים שפועלים נגד ישראל. מלאכתם, שברוב המקרים נעשית במטרה לתקן עוולות במדינת-ישראל, כמו גם כדי להשפיע על מדיניות הממשלה ועל השיח הציבורי בישראל – מלאכתם זו הופכת לתחמושת יקרת ערך בעבור תנועת ה-BDS ובעבור מקדמי דה-לגיטימציה אחרים. במקום לראות בהם ביטוי לעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית – רואים בהם יריביה של ישראל הוכחה להיותה מדינת אפרטהייד פשיסטית, קולוניאליסטית ודכאנית. גם במאמרי ביקורת חריפים נגד מדיניות הממשלה, שמתפרסמים בעיתונים ישראליים, רואים הארגונים האנטי-ישראליים הללו הוכחה להאשמותיהם נגד ישראל – ולא מבינים (או שלא רוצים להבין), שמאמרי ביקורת מתמקדים לרוב במושא הביקורת ונמנעים מלהציג את התמונה הרחבה והכוללת.
 
התחרות על משאבים וקשב במציאות של ארגונים רבים הפועלים באותו השטח ולמען אותה מטרה – תחרות זו מחייבת את הארגונים הללו להקצין את המסרים ולהוכיח עשייה. ככול שמשאבים רבים יותר זורמים אל הארגונים האלה, כך הם צריכים להפגין יותר עשייה כדי שזרם המשאבים הזה לא ייפסק. אחת מזירות הפעולה המועדפות על הארגונים האלה היא פורומים בינלאומיים כגון מועצת האו"ם לזכויות-האדם, כנסים בינלאומיים בחסות האו״ם וטריבונלים בינלאומיים אחרים.
 
ההנהגה הפלשתינית מרכזת את עיקר מאמציה בזירה הבינלאומית – בעיקר בטריבונלים בינלאומיים – אך בו-בזמן פועלת גם בחברה האזרחית, ומסתייעת בתקשורת, ברשתות החברתיות ובארגוני הדה-לגיטימציה. הרשות הפלשתינית גם יזמה החרמה של סחורות ישראליות בשטחים הנתונים למרותה. היוזמה הזאת עולה בקנה אחד עם מאמצי ה-BDS ומתבססת על אותו ההיגיון.
 
פעילי הדה-לגיטימציה חדרו למרחבים רבים של החברה האזרחית ובהם המרחב האקדמי, המרחב התרבותי, המרחב התקשורתי והמרחב הכלכלי. התוצאה היא יותר ויותר סנקציות וחרמות כלכליות, תרבותיות ואקדמיות נגד ישראל. הדה-לגיטימציה, שבמתכונתה המסורתית נוהלה על-ידי התקשורת הפוליטית הרשמית, מנוהלת היום בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות. בהיותה כלי רשתי, הולכת וצוברת היא עוצמה משמעותית, וכבר היום היא מחוללת נזק של ממש. מאחר שרוב הפורומים הבינלאומיים הקיימים מתאפיינים בהטיה מבנית נגד ישראל, הם הפכו למרחב פעולה נוח וקולני שמהדהד את הדה-לגיטימציה נגד ישראל במסווה של דוחות ביקורתיים נגדה – מה שמדרבן ומתמרץ מחוללי דה-לגיטימציה נוספים.
 
לתהליכים האלה יש להוסיף את התפרקות משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה. פירוק המודל הפוליטי של דרום-אפריקה נחשב בעיני רבים להצלחה של הקהילה הבינלאומית לכפות את הנורמות שלה באמצעות דה-לגיטימציה וחרם (אם כי יש מי שמייחסים את השינוי שהתחולל בדרום-אפריקה לתהליכים פנימיים יותר מאשר לתוצאה של לחץ חיצוני). התוצאה הייתה שהתחולל שינוי מרחיק לכת במבנה הכוח בדרום-אפריקה: בוטלו החוקים ששללו מהרוב השחור את זכויותיו הפוליטיות – וכתוצאה מכך התבטל השלטון של המיעוט הלבן והכוח הפוליטי עבר לידי הרוב השחור. הדוגמא שנתנה דרום-אפריקה הפכה אותה למוקד המאבק בגזענות. '''[[ועידת האו"ם נגד הגזענות (2001)|ועידת דרבן]]''' ה-1''',''' שפורמאלית הוקדשה למלחמה נגד אפליה גזעית ושנאת הזר, הפכה למופע גזעני כשלעצמו – מופע שנאה שבו ישראל מופלית לרעה על-ידי הקהילייה הבינלאומית כולה, ובמילותיו של '''פרופ' [[ארוין קוטלר|ארווין קוטלר]]''': "ועידה גזענית נגד היהודים"<ref>{{צ-ספר|מחבר=אלן דרשוביץ,|שם=ישראל-כתב הגנה|מו"ל=מטר|שנת הוצאה=2003|עמ=249}}</ref>. מופע שנאה זה חיבר בפעם הראשונה בין מדינות-האסלאם המיליטנטיות לבין ארגונים ופעילים פוליטיים מערביים, שהביעו בגלוי את רצונם בהיעלמותה של ישראל – ולא רק בשינוי משטרה, כבמקרה של דרום-אפריקה.
 
גורם נוסף המאפשר את החלטות הגינוי הגורפות נגד ישראל, הוא דעיכת זיכרון [[השואה]]. הדור הצעיר באירופה כבר לא ממש מכיר את ההיסטוריה של השואה – ולכן יכולה הייתה להתקבל בוועידה זו החלטה, שלפיה אין שום הבדל בין גורלם של יהודי אירופה בשואה לבין גורל הפלשתינים. השוואות מעין אלה עדיין לא הפכו למוסכמות בקרב הממסדים במדינות המערב – אך הן הולכות ונצרבות בתודעתם של רבים שאינם בקיאים בזוועות השואה. בעוד שזיכרון השואה של הדורות הקודמים הִקשה על אויבי ישראל בעולם להרים את דגלי האנטישמיות והדה-לגיטימציה – הרי שדעיכתו של הזיכרון מאפשרת לארגונים קיצוניים להפוך את שיח השנאה הזה לגלוי וללגיטימי, כמו גם להגביר את הפעילות האנטישמית באירופה ואפילו בארצות-הברית.  
 
השינויים הדרמטיים המתחוללים במזרח-התיכון מאז ינואר 2011, משפיעים גם הם על שיח שנאה זה. כתוצאה מתהפוכות אלו חל פיחות ניכר במשקלו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בסדר היום האזורי והעולמי. חששה הגדול של ההנהגה הפלשתינית הוא שטלטלה מתמשכת זו תגרום לעולם לאבד עניין בסכסוך זה, ושכתוצאה מכך תרד "הבעיה הפלשתינית" מסדר-היום העולמי. בשל כך משתדלת הנהגה זו לקדם את אסטרטגיית בינאום הסכסוך, כמו גם את מאמציה להפוך את ישראל למדינה לא-לגיטימית.  
 
בצד גורמים פוליטיים אלה, יש משקל רב גם להתפתחויות הטכנולוגיות התקשורתיות במאה ה-21 – ובראשן להקמת הרשתות החברתיות באינטרנט. הרשתות האלה מאפשרות להפיץ רעיונות במהירות הבזק, לגייס פעילים, לארגן ולנהל פעילות שמשפיעה על קהלים רחבים. בעולם של רשתות חברתיות פוחתת חשיבותה של הגיאוגרפיה, ובאמצעות משאבים קטנים יחסית ניתן לייצר תהודה משמעותית, להפיץ רעיונות, ליצור ולעצב שיח, ולפעול באופן רשתי. פעולה רשתית מבוססת על מרכזים רבים ומבוזרים הפועלים אומנם כל אחד בגזרתו –  אך בה-בשעה הם מתואמים ומקושרים באופן המאפשר שיתוף ברעיונות, בתובנות ובניסיון שנרכש. יתר על כן, פעולה רשתית מאפשרת להעצים מאוד את האפקט של פעולות. בעולם הרשתי של היום מצליחות פעולות דה-לגיטימציה בקצה אחד של התבל ליצור תהודה בקצהו האחר של עולם מרושת זה. יכול אדם לשבת מול צג מחשב ברמאללה, ובו-בזמן להחליף רעיונות ומסרים עם שונאי ישראל ברחבי העולם כולו – ובדרך זו לבנות קואליציות וירטואליות המאפשרות להעצים פעילות לוקליות.
 
בעוד שאתגר הדה-לגיטימציה בלבושו העכשווי מפותח ומורכב יותר מזה שישראל הכירה קודם לכן – הרי שההיגיון המנחה אותו הינו זהה, בשוללו מישראל 3 זכויות יסוד: (1) שלילת זכותה של ישראל להיות מדינתו של הלאום היהודי; (2) שלילת זכותה של ישראל להגן על עצמה; (3) שלילת זכותה של ישראל להסביר את מעשיה.
 
ברובד ה-1 עושים אויביה של ישראל מאמץ לשלול את עצם הלגיטימיות של מדינת-לאום יהודית, בטענה שמדובר בפרויקט קולוניאליסטי שלידתו בחטא היסטורי ובעוול נפשע שנגרם לאוכלוסייה הפלשתינית הילידית.
 
ברובד ה-2 עושים אויביה של ישראל מאמץ לשלול את זכותה להגן על עצמה מפני הטרור. זה נעשה באמצעות הטענות שתגובותיה של ישראל מנוגדות לדין הבינלאומי ופוגעות בזכויות-האדם הבסיסיות של הפלשתינים.
 
ברובד ה-3 מתקיים מאמץ לשלול מישראל את האפשרות להסביר את מעשיה. הדרת ישראל נעשית באמצעות החרמתה והרחקתה מפורומים בינלאומיים, כמו גם על-ידי  שימוש בכלי-תקשורת עוינים, המדווחים באופן שלילי על הנעשה בשטחי יש"ע, ומעדיפים שלא להבליט (ולעיתים אף להסתיר) את הסבריה ועמדותיה של ישראל.
 
בצד הדמיון שבין ההתנגדות לישראל בעשורים הראשונים לקיומה לבין תופעת הדה-לגיטימציה העכשווית – יש גם הבדלים רבים ביניהן: (1) המערכת הבינלאומית שונה היום מכפי שהייתה לפני כמה עשורים, וכוללת גורמים לא-ממשלתיים חזקים שלא היו קיימים בעבר; (2) המציאות הגיאו-פוליטית שונה; (3) הטכנולוגיה שונה באופן מהותי. כך, למשל, היווצרותם של המרחב הווירטואלי ושל הרשתות החברתיות שינתה כליל את האופן שבו מעוצבת דעת-הקהל. כל השינויים האלה משפיעים מאוד על האופן שבו מנסים אויבי ישראל לעשות לה דה-לגיטימציה. עם זאת, נשאר לפחות מאפיין אחד יציב בכל התקופות האלה – חולשת המענה הישראלי למלחמה התקשורתית המנוהלת נגדה. כותב '''קובי מיכאל''' במאמרו "בין ישן לחדש – מאמצי הדה-לגיטימציה במבחן הזמן"''':'''<blockquote>"ישראל עדיין לא השכילה לגבש את המענה המערכתי והמקיף לאתגר המתעצם. למרות החלטות ממשלה בנושא – הראשונה כבר בשלהי 2009 והאחרונה בשלהי 2015 (זו האחרונה מסמיכה את המשרד לנושאים אסטרטגיים לרכז את המאמץ לבניית המענה ומקצה לכך תקציב משמעותי) –עדיין אין לישראל אסטרטגיה כוללת לטיפול באתגר. היעדר אסטרטגיה כוללת המגובה בנחישות פוליטית ובהקצאת המשאבים המתאימים, חוסר היכולת לבנות ולבסס הסכמות בין משרדי הממשלה והקושי לבנות מערך אינטגרטיבי של משרדי ממשלה, של ארגונים לא-ממשלתיים, של קהילות יהודיות בעולם ושל בעלי-ברית אחרים בקהילה הבינלאומית – כל אלה מותירים את הזירה הבינלאומית פנויה למקדמי הדה-לגיטימציה כדי להשריש בקרב קהלים רבים ורחבים את רעיונותיהם בנוגע לצורך לבודד את ישראל ולהחרים אותה"<ref>{{צ-ספר|מחבר=עינת יוגב וגליה לינדנשטראוס (עורכות)|שם=תופעת הדה-לגיטימציה: אתגרים ומענים|מו"ל=המכון למחקרי ביטחון לאומי|שנת הוצאה=2017|עמ=23-22}}</ref>.</blockquote>לשיטתו של קובי מיכאל, המענה האסטרטגי הכולל מחייב להקים קואליציה רחבה ככל האפשר של שותפים –  בארץ ובחו״ל – שיפעילו באופן מתואם 4 סוגי מאמץ:
 
1. מאמץ תגובתי – מתן מענה מיידי לאירועי דה-לגיטימציה שלא ניתן היה לסכל או לשבש בעוד מועד.
 
2. מאמץ מניעתי – סיכול ושיבוש בעוד מועד של התארגנויות דה-לגיטימציה, ייזום פעולות נגד יוזמיהן ונגד המממנים שלהן. יש לערער את אמינותם של חברי הגרעין הקשה ולסכל מראש מהלכים מתוכננים שלהם. לשם כך יש להשקיע ביכולות מודיעיניות מתאימות ולשכלל את שיתוף-הפעולה עם ארגונים אוהדים, למשל ארגונים של סטודנטים יהודים בקמפוסים.
 
3. מאמץ תשתיתי – ייזום פעולות שמטרתן לחסן את דעת-הקהל בעולם בפני התעמולה של מקדמי הדה-לגיטימציה. במאמץ הזה יש חשיבות רבה ליצירת קשרים אישיים ולאירוח משלחות בישראל לשם הצגת מורכבותו של המצב באופן ישיר. נוסף על כך נחוצה פעולה היוצרת משקל-נגד אקדמי לחומר הרב הנכתב והנלמד נגד ישראל  – בין היתר באמצעות פרסום מחקרים, השפעה על רשימות הקריאה בקורסים, יצירת קורסים ותוכניות-מחקר, תמיכה בחוקרים ובמרצים פרו-ישראלים וכד'.
 
4. מאמץ קונסטרוקטיבי – חשיפת קהלי-היעד השונים לתרומתה של ישראל לתושבי העולם בכלל ולתושבי המזרח-התיכון בפרט, ובדרך זו ליצור אנטיתזה למאמץ לשוות לישראל דימוי של מדינת אפרטהייד גזענית וקולוניאלית. למשל, ניתן להקים רשת של ארגונים ויזמים מישראל, הפועלים למען האנושות באמצעות הפצה של טכנולוגיות מתקדמות בתחום החקלאות והרפואה. בהקשר הזה יש חשיבות להשתלבותם של גורמים ישראליים בפעילות של גופים בינלאומיים בתחומים כגון זכויות-האדם, הגנה על עובדים והגנה על הסביבה.
 
▲צעדים בוני לגיטימציה מעין אלה עלולים להיתקל לא רק בהתנגדות מחוץ, אלא גם בהתנגדות מבית – התנגדות שמקורה בשנאת היהודים את עצמם ([[אוטואנטישמיות|"אוטו-אנטישמיות]]"). לאורך כול הדורות היו בתוך עם ישראל גורמים שרצו בחורבנו, ובדרך זו סייעו לאויביו לפגוע בו. על האויבים מבית ("מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ"<ref>{{צ-ספר|מחבר=ישעיהו|שם=|מו"ל=מ"ט/17|שנת הוצאה=}}</ref>). כתב איש תנועת העבודה '''[[ברל כצנלסון|ברל כצנלסו]]<nowiki/>ן'''<ref>{{צ-ספר|מחבר=ברל כצנלסון|שם=|מו"ל=עיתון "דבר"|שנת הוצאה=4 במאי 1936}}</ref> :<blockquote>"היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים – וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר, שיבוא ילד יהודי לארץ-ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של "עבדות בתוך המהפכה", ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתיניים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפִגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט". </blockquote>מבחינות מסוימות דומה הספר '''הג'יהאד התקשורתי''' לספרים אחרים שיועדו לסנגר על ישראל בפני אומות העולם כגון: "אדמת מריבה" של '''[[שמואל כץ (חבר הכנסת)|שמואל כץ]]''' (1974); "הקנוניה להשמדת ישראל" של '''אלבין רוזנפלד''' (1977); "[[מאז ומקדם]]" של '''[[ג'ואן פיטרס]]''' (1988); "[[מקום תחת השמש (ספר)|מקום תחת השמש]]" של '''[[בנימין נתניהו]]''' (1995); "[[ישראל - כתב הגנה|ישראל – כתב הגנה]]" של '''אלן דרשוביץ''' (2003); "מיתוס המרכזיות הפלסטינית" של '''[[אפרים קארש]]''' (2014); "[[תעשיית השקרים]]" של '''[[בן-דרור ימיני|בן דרור ימיני]]''' (2014); "[[תפוס ת'יהודי]]" של '''[[טוביה טננבום|טוביה טננבאום]]''' (2014), "סיפוח עכשיו" של '''[[קרוליין גליק|קרולין גליק]]''' (2015). המכנה המשותף הרחב של ספרים אלה הוא הניסיון להתמודד עם תעמולת הכזב של אויבי ישראל – כמו גם עם דעת הקהל העולמית שהפנימה תעמולה זו. תעשיית שקרים זו מייצרת אומנם מוצרים חדשים בכול פעם, אך בבסיסה עיקרון אחד שאינו משתנה: העמדת ישראל על ספסל הנאשמים, במטרה לקעקע את מעמדה בקרב הקהילייה הבינלאומית, כשלב-ביניים בדרך להיעלמותה הסופית ממפת העולם.
 
== לקריאה נוספת ==
שורה 84 ⟵ 35:
== קישורים חיצוניים ==
[http://www.jardensworld.com www.jardensworld]
 
== הערות שוליים ==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/משתמש:אבא_של_עדי/טיוטה"