אסלאם – הבדלי גרסאות

== שריעה - ההלכה המוסלמיתהאסלאמית ==

האסלאם הוא בעיקרו דת אורתופרקטית (דת-הלכה שמבוססת על מצוות מעשיות, בדומה ליהדות). ה[[הלכה]] המוסלמית מכונה "שריעה" ("דרך הישרהלכה"). בדומה להלכה היהודית (התורה שבעל-פה), היאוהיא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות ה[[נישואין]] ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים - ה[[קוראן]] הואוהוא תורת חיים. אצל המוסלמים האדוקים נחשב השימוש ב[[בית משפט|בתי משפט]] חילוניים כפניה לערכאות של עבודה זרה.

מעללפני לכולהכל, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "[[חמשת עמודי האסלאם]]". מוסלמי אשר אינו מקיימן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. דבר חשוב הוא, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא מֻרְתַדּ (مرتدّ). לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת. הרוב המכריע של המוסלמים אינם יכולים לעמוד במסע למכה, וגם העיר עצמה אינה יכולה לקלוט מספר גדול כל כך של עולים לרגל, כך שהמוסלמים מקבלים בהשלמה את העובדה שמצווה זו אינה מקוימת על ידי רוב המוסלמים.

* הקוראן, (القرآن-) התורה שבכתב.- הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות, מלחמהדיני וכיוצאירושה בזהוכו') והן לפסוקים כלליים, שמהם אפשרניתן להסיקלפסוק מסקנות חדשותהלכות בדרכים שונותהמקובלות על חכמי הדת..

* הקִיאַס - במקרה שאין תשובה מפורשת או מספקת בקוראן או בסנה, מותר לחפש תשובה במקור קיאס או במקור הבא שיוצג. אלקיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו - הסקת מסקנה הגיונית על סמך כתובהכתוב מפורש בקוראן או בסנהבסֻנה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למעשהלמשל, איןהאיסור זהעל אלאשימוש חלק מן הראויבסמים, שיקולאו הדעתעישון ההגיוניסיגריות, שלאודברים נתקבלדומים כשורשלזה, מוכראשר ועצמאילא ביןהיו שורשיקיימים הפקה.בתקופה אלקיאסובזמן גםשל הואהנביא שיקולמוחמד דעתעליו רציונליהשלום, אך מוגבלונאסרו על ידי מסורתפוסקי כתובה. כך, למשל, נאסרה, לאחר היסוסים מצד מוחמד, שתיית היין בקוראן.ההלכה על סמך היקש הסיקו שכל משקה משכר אחר אסור אף הואאיסור על המאמינים. בדומה לכך מגנים הקוראן והשריעה שתייה מכלי זהב וכסף, ועל סמך זה הסיקו שגם אכילה מכלי זהב וכסף אסורה. השימוש בקיאס נצטמצם ברבות הימים רק ל"פרוע", כלומר לפרטי הדיני הנידונים באסכולות ההלכה השונות או הניתנות כתשובהדברים לשאלותהדומים המאמיניםלהם.

* האִג'מַאע - הסכמת הכלל. עקרון זה הוא מיוחד במינו, ובצורתו זו אינו מצוי, כנראה, בשום דת אחרת, מלבד היהדות, בה הוא מוכר כ"מנהג עוקר הלכה".{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/toshba/hayahas-2.htm מנהג עוקר הלכה] באתר דעת}} אין כוונה לכינוס המוסלמים או חכמי הדת שבהם ולהחלטתם פה אחד על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה - לנוהג או אמונה שהשתרשו בעדת המוסלמים והפכו על ידי עצם השתרשותם בה למקודשים. כגון: מוסד החליפות, פולחן הקדושים או האמונה שמוחמד אלטעותי. עקרון האג'מעא מבוסס על החדית' בפי הנביא, המניח שכלל עדת המוסלמים אינו יכול לטעות. אולם במשך הזמן התברר, שאין לסמוך על כלל העשה בקביעת דינים, ועל כן נטו לצמצם את מושג האג'מעא בצורות שונות, כגון: הסמכת חכמי האסלאם הראשונים, הסמכת מכה ואלמדינה בלבד, הסמכת חכמי הדת עד המאה העשירית, או הסמכת חכמי הדת שבכל דור ודור. האג'מעא אישר למעשה גם את המסקנות שהוסקו בקיאס והיווה. מעין גשר בין ההסתמכות על השריעה בלבד או על הרעי בלבד. האג'מעא היה מנוף חשוב להתפתחות האסלאם, באשר נתן לו אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון חידושי הטכנולוגיה בימינו (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים וכיוצא בזה), שאין ביחס אליהם כל מסורת מפי הנביא ועל כן היססו המהדרין להשתמש בהם. אולם הוא תרם גם תרומה נכבדה להתאבנותו של האסלאם. כי דבר שנתקבל על ידיו לא יכול היה להיעקר עוד אלא על ידי אג'מעא חדש, דבר נדיר ביותר, כמובן. כוחו של האג'מעא הלך וגבר על שאר שורשי ההלכה והסוטה ממנו - כמוהו ככופר. לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עֵרְף" או "עַאדָה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדואי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. כוחו של הערף היה גדול מאוד. במקרים רבים סתר הערף את ההלכה המוסלמית המפורשת ובמקרים אחרים הוסיף עליה חובות, שאינן אלא מנהג. כך, למשל, קיימת מצוות נקמת הדם במסגרת הערף באזורים רבים, אף על פי שנאסרה במפורש על ידי הקוראן. דיני הירושה על פי הערף שונים מאוד מדיני הירושה על פי הקוראן.