שומר חינם – הבדלי גרסאות

המרכיב הראשון להיווצרות חיוב שמירה הוא בקשת בעל הנכס מהשומר שישמור את הנכס בעבורו. לפי המכילתא יש צורך שבעל הנכס יאמר "הילך שמור לי זה". אם אמר "עיניך בו" אין חיוב שמירה.{{הערה|1= מכילתא על שמות כב, פסוק ו. הובא במלחמות ה', ב"ק לג ע"א, בדפי הרי"ף. ראה עוד: נתיבות המשפט, רצא, ס"ק ב; זכרון שאול, סימן ו, אות יז; דיברות משה, ב"ק, סימן סד, ענף א וענף ז; חסד ומשפט, רצא ס"ק א;שו"ת רביד הזהב, סימן מב, אות ה; ערוך השולחן חו"מ, רצא, כא.}} נדרש שיהיה מובן מדברי המבקש כי מטרת הפקדת הנכס היא שמירה עבור בעל הנכס. לכן, גם אם לא אמר "שמור לי" אך מובן מהנסיבות שהוא מוסר את הנכס כדי שהשומר ישמור עליו, נוצר חיוב שמירה.{{הערה|1=מלחמות ה', ב"ק לג ע"א. מובא בנתיבות המשפט, סימן רצא, ס"ק ב, וסימן שמו, ס"ק ז; שו"ת בית שלמה (סקאלא), חו"מ, סימן קיד.}} כך למשל, אם בעל הנכס הפקיד את הנכס אצל השומר במקום שנועד לשמירה, הרי ברור שהוא מתכוון לבקש ממנו לשמור, ולכן נוצר חיוב שמירה.{{הערה|1=נתיבות המשפט, סימן רצא, ס"ק ב, וסימן שמו, ס"ק ז}} מנגד, כשאין בקשת שמירה ברורה, מקבל הנכס יהיה פטור מאחריות לנכס, גם אם בעל הנכס מסר לו את הנכס לתוך ידו.{{הערה|1=מחנה אפרים, הלכות שומרים, סימן א. מובא בשו"ת פני יצחק (אבולפיה), חלק ג, חו"מ, סימן ה, ובשו"ת משנת ר' אליעזר, חלק א, חו"מ, סימן קי.}} כמו כן, גם אם השומר מודיע כי בכוונתו לשמור, שלא בנוכחותו של בעל הנכס, לא נוצר חיוב שמירה.{{הערה|1=שו"ת קול אליהו (ישראל), חלק ב, חו"מ, סימן כה, כותב שאם יש הוכחה גמורה שהשומר קיבל על עצמו שמירה, הוא חייב גם אם לא אמר לו בעל הנכס: "שמור לי", ונראה שטעמו הוא ששתיקת בעל הנכס כהסכמה. ראה עוד בסוף ספר דברי משפט, רצא, כו. לדבריו שם, אם נטל אדם נכס שלא בידיעת בעליו, וקיבל על עצמו שמירה, הוא חייב בשמירה, מפני ש"זכין לאדם שלא בפניו".}} זאת כיוון שאם הודעת השומר הייתה מספיקה, לא הייתה המכילתא פוטרת אותו מאחריות במקרה שבעל הנכס אמר רק "עיניך בו". כיום מצוי שאדם מתבקש על ידי עובר אורח "לשים עין" על חפץ מסוים. ביטוי זה לא נראה כבקשת שמירה והיענות לבקשה זו אינה מטילה אחריות כשומר.{{הערה|1=רפאל שטיינהרטר, '''הלכות שומרים משפט החושן''' יט (מהדורה שנייה, תשע"ו); תשובות הרשב"א חלק ה, סימן קס"ו; משפטי הלוי חלק ה, סימן י"ז; שו"ע חושן משפט רצא, ב.}}

שומר שאינו זוכר היכן הניח את הפיקדון חייב לשלם.{{הערה|1=ב"מ מב ע"א; ב"מ ל"ה ע"א; רמב"ם הלכות שאילה פ"ד ז; מרדכי ב"מ רסח.}} ישנה הבחנה בין מקרה של אבדה שבו השומר יודע היכן הניח את החפץ אך לא מוצא אותו והוא פטור, לבין מקרה של שכחה היכן הניח את החפץ שנקרא פשיעה. אף אם השומר יודע שהניח את הנכס במקום משתמר אך לא זוכר היכן המקום הוא חייב בפשיעה.{{הערה|1=רמב"ם הלכות שאילה פ"ד ז; שו"ע רצא ס' ז; אגרות משה חושן משפט, חלק א, סימן לב; גדעון בנימין '''הפקדתי שומרים''' חלק א קלח (תשס"ז)}} הפוסקים דנים בסוגים נוספים של שכחה כגון שומר ששכח לנעול את הארגז בו הונח הפיקדון, או שומר שהניח לידו ברכבת את הפיקדון ושכח לקחתו כאשר ירד מן הרכבת או שומר חמץ ששכח למוכרו בערב פסח.{{הערה|1=משפט צדק ח"א סמן לג; משכנות הרועים מערכת ש אות קמח; זכרון שאול, סימן ו, או יז; ברוך כהנא '''חוק לישראל- שומרים''' כרך א 205 (נחום רקובר, תשנ"ט).}} נפסק כי בכל המקרים הנזכרים וכן בכל שכחה שאיננה במעשה השמירה עצמו - השומר פטור.{{הערה|1=אמרי שפר סימן כז; שו"ת יד יצחק, חלק ב, סימן קעו; פתחי חושן, חלק ג, פרק ג, הערה ד.}}

לכללים בדבר חיוב בדיני שמירה ישנם מספר סייגים, כגון: קטן שקיבל חפץ לשמור פטור מדיני שמירה משום שאין לו דעת לשמור. כן הדין גם בחרש ושוטה שאינם חייבים בדיני שמירה. אדם המוסר חפץ לשמירה לקטן, חרש או שוטה הרי זה כמו אבדה מדעת.{{הערה|1=רפאל שטיינהרטר '''הלכות שומרים משפט החושן''' ב (מהדורה שנייה, תשע"ו).}} כמו כן, יהודי לא חייב בדיני שמירה של פקדון שמסר לו גוי.{{הערה|1=שו"ע חו"מ ש"א ס"א, רמב"ם סי' ש"א; אבני נזר אורח חיים סימן שכ"ו.}} בנוסף לכך, ישנם נכסים מסוימים שלא חלים עליהם דיני שמירה והם קרקעות, שטרות ועבדים.{{הערה|1=שו"ע חו"מ ש"א ס"א; פתחי חושן, חלק ג, פרק א, ס' כא.}} כמו כן, גם על נכסי הקדש לא חלים דיני שמירה.{{הערה|1=שו"ע חו"מ ש"א ס"א;מנחת חינוך מצוה נ"ז אות ז.}} יש לציין שאיש ואישה שווים בדיני השמירה, בין אם מדובר בהפקדה ובין אם מדובר בשמירה.{{הערה|1=פתחי חושן, חלק ג, פרק א, ס' טו.}}

מפעיל שופל עבד בהתנדבות וגרם נזק לעגלה. בעל העגלה תבע אותו בתשלום על הנזק. בית הדין בקרית ארבע קבע שמפעיל השופל הוא שומר חינם ולכן פטור באונס ובגניבה וחייב בפשיעה. במקרה דנן מדובר ברשלנות, משום שמפעיל השופל לא ביקש שיכוונו אותו ולכן חלה עליו האחריות לנזק.{{הערה|1=https://www.psakim.org/Psakim/File/177?highlight=%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8%20%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D}}

בעל דירה השאיר אצל השוכרים נכס לשמירה לזמן קצר, אך לא הגיע לקחתו. הנכס היווה מטרד לשוכרים והם העבירו אותו לשכן שהציע לשמור עליו, מבלי שידעו ששכן זה הוא נושה של בעל הדירה. נקבע, שהשוכרים הם בגדר שומרי חינם. עם זאת, נקבע כי הם נהגו כדין במסירת הנכס, משום שמנהג המדינה למסור נכסים לאדם נאמן, והם מסרו את הנכס לאדם נאמן בעיניהם. לכן בית הדין פסק כי התנהלותם אינה בגדר פשיעה.{{הערה|1=https://www.psakim.org/Psakim/File/140?highlight=%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8%20%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D}}

ועד בית פרסם מודעה ובה איסור על הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים, והתראה שחפצים אלו יושלכו לאשפה לאחר זמן. במועד הפינוי הורה ועד הבית למנקה להשליך את החפצים לאשפה. דיירים שראו זאת ביקשו לא להשליך את חפציהם, משום שהם יקרים והועד נעתר לבקשתם, אך שאר החפצים הושלכו. אחד מהדיירים שחפציו הושלכו תבע פיצוי עבור הנזק שנגרם לו, ועיכב את תשלומו לועד הבית עקב כך. בית הדין נוה נוף בירושלים קבע כי אחריות וועד הבית היא כשומר חינם, ולכאורה יש לחייבם בהיזק משום שלא בסמכותם להחליט שרק חפצי חלק מהדיירים יושלכו. עם זאת, הואיל והוברר כי לא הייתה כוונת הפליה אלא טעות בשיקול דעת, נקבע שאין לחייב בחיוב אישי את ועד הבית.{{הערה|1=https://www.psakim.org/Psakim/File/343?highlight=%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%A8%20%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%9D}}