|
בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לאחד זהות זו תחת השם "בית נהריין".{{הערה| לקחים פוליטיים ולאומיים בעקבות הבחירות בעיראק Edward Odisho 2006}} הבדלי השמות משקפים את ההבדלים האזוריים ובמידה רבה גם את השיוך הכנסייתי: ה'''כלדאים''' [[קתולים]], ה'''אשורים''' שייכים ל[[הכנסייה האשורית|כנסייה האשורית]] ואילו ה'''סורים''' ל[[הכנסייה הסורית|כנסייה הסורית]].
כמיעוט נוצרי, האשורים נרדפו בידי [[הטורקים הצעירים]] ששלטו ב[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]] בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף [[1914]]; במהלך [[1915]], "[[רצח העם האשורי|שתא דסייפא]]" ("שנת החרב"), נהרגו כ-275,000 אשורים. הקהילה האשורית הקטנה שנותרה בדרום-מזרח טורקיה יצאה משם החל משנות ה-70 עם התפתחות הקונפליקט בין הממשל הטורקי לכורדים באזור. כיום מתגוררות באזור זה רק משפחות אשוריות מעטות.
=== התקופה העות'מאנית ===
בשנות ה-40 למאה ה-19, שרר מתח בשל יריבויות מקומיות, יחסי סונים-ארמנים וכניסתם של גורמים אירופאים לאזור.<ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=https://minorityrights.org/minorities/assyrians-2/|הכותב=Minority Rights Group International|כותרת=Assyrians|אתר=World Directory of Minorities and Indigenous Peoples}}</ref> אמנם המגע עם המערב הוביל לרנסנס תרבותי, אך לאורך המאה ה-19 הקהילה האשורית נפלה קורבן לרדיפות ואירועי טבח, בין העיקריים נמנים טבח הכארי ב-1843, טבח 1860 בדמשק ולבנון ורציחות במזרח תורכיה בין 1895-1896.<ref name=":1">{{קישור כללי|כתובת=https://gedsh.bethmardutho.org/Sayfo|הכותב=Sebastian P. Brock|כותרת=Safyo|אתר=Gorgias Encyclopedic Dictionary of the Syriac Heritage: Electronic Edition|תאריך=2018}}</ref><ref name=":0" />
האשורים נרדפו אף בעיראק ובאיראן. לאחרונה, עם נפילת המשטר של [[סדאם חוסיין]] בעיראק, גדל חוסר הביטחון של הקהילה האשורית בצפון עיראק, ורבים היגרו למערב. לקהילה האשורית ייצוג קטן בפרלמנט העיראקי, בדמות [[התנועה הדמוקרטית האשורית]].
מתקופה זו ועד ימינו אשורים הפכו לפליטים במספר מדינות, בעיקר ארה"ב ואוסטרליה (לאשורים מעיראק ואיראן) ואירופה (לאשורים מתורכיה). בין הקהילות המשפיעות והגדולות נמנית הקהילה בשיקגו, איפה שהחלו להתיישב עקב מגעים עם מסיונרים נוצריים.<ref name=":2">{{קישור כללי|כתובת=https://www.culturalsurvival.org/publications/cultural-survival-quarterly/assyrians-3000-years-history-yet-internet-our-only-home|הכותב=Gabrial Albert|כותרת=Assyrians: "3,000 Years of History, Yet the Internet is Our Only Home"|אתר=Cultural Survival|תאריך=25 במרץ, 2010}}</ref><ref name=":3">{{קישור כללי|כתובת=http://www.encyclopedia.chicagohistory.org/pages/86.html|הכותב=Daniel P. Wolk|כותרת=Assyrians|אתר=The Encyclopedia of Chicago|תאריך=2005}}</ref>
מ-1915 עד סוף מלחמת העולם הראשונה, [[האימפריה העות'מאנית]] ושחקנים מקומיים רדפו אחר וטבחו בבני הקהילה האשורית שהתגוררה במזרח המדינה באירוע שנודע בתור [[רצח העם האשורי]] או הסיפא (החרב בארמית). לפי ההערכות, בין השנים 1914-1918, בערך 250,000-310,000 אשורים נרצחו. לצד הרציחות, במהלך הטיהור האתני, בני הקהילה נפלו קורבן לתקיפות סיסטמתיות, חטיפות, גירושים והמרות דת בכפייה, בין היתר.<ref name=":3" /><ref name=":4">{{צ-ספר|מחבר=Alda Benjamen|שם=Assyrians in Modern Iraq: Negotiating Political and Cultural Space|מקום הוצאה=Cambridge|מו"ל=Cambridge University Press|שנת הוצאה=2022|עמ=}}</ref><sup>: 14-15</sup> האירוע השאיר חותם כבד על הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.
לצד הטבח, כוחות אשורים נלחמו בעות'מאנים בעידוד בעלי הברית ואף כונו "בעל הברית הקטן ביותר שלנו" על ידי הבריטים. אולם, לאחר קריסת [[האימפריה הרוסית|רוסיה הקיסרית]], השורדים (בערך 25,000 איש) נאלצו לנוס לעיראק לאחר שברחו מאורמיה.<ref name=":2" /><ref name=":1" />
=== התקופה המנדטורית ===
בשנת 1923, האשורים שנותרו בשטחי תורכיה, לאחר שקמה כמדינה עצמאית, שוב נרדפו חרף ניסיונות לשקם את הקהילה המקומית. בתגובה, הבריטים העבירו את אלו לאזורים עם אוכלוסייה אשורית משמעותית בצפון עיראק בעוד אחרים נמלטו לסוריה.<ref name=":4" /><sup>:15</sup>
באותה תקופה, הבריטים תחזקו מחנה פליטים [[בבעקובה]]. מחנה הפליטים הכיל בין היתר אשורים וארמנים שניצלו מניסיונות טיהור אתני. ב-1919 הגיעו למחנה 40,000 פליטים, מתוכם 60% היו אשורים.<ref name=":4" /><sup>:24</sup> הפליטים האשורים והארמנים הופרדו משאר תושבי המחנה העיראקיים. הפרדה זו הייתה קריטית להיווצרות הלאומיות האשורית, מה שהוביל לחשדות מצד הקהילה כלפי הרעיון של מדינה עיראקית עצמאית.<ref name=":5">{{צ-ספר|מחבר=Fadi Dawood|שם=State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation|מקום הוצאה=London|מו"ל=Bloomsbury Publishing|שנת הוצאה=2017|פרק=The Ba‘qubah Refugee Camp, 1919-22|עריכה=Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood|עמ=31-49}}</ref><sup>:46</sup> הלאומיות האשורית זכתה לתמיכה, לדוגמא [[ארנולד וילסון]], קצין הממשל האזרחי הבריטי בעיראק, העלה את האפשרות של הקמת מדינה אשורית בצפון עיראק, אך ההצעה לא צלחה.<ref name=":4" /><sup>:16</sup>
בו בעת, שרר מתח בין ההנהגה הדתית והצבאית של האשורים, משום שהבריטים העדיפו את האחרונים והעניקו להם כוח פוליטי במחנה הפליטים בבעקובה. בין השנים 1922-1923, הבריטים מיקמו מחדש את מרבית תושבי המחנה בכפרים בצפון המדינה לאחר שהתברר שלא יוכלו לשוב לתורכיה.<ref name=":0" /><ref name=":5" /><sup>:44-45</sup>
=== עיראק המודרנית ===
הקמת [[עיראק]] ב-1932 נתפסה על ידי הקהילה בתור בגידה מצד הבריטים. למרות זאת, [[חבר הלאומים]] המליץ למדינה החדשה להתנהג בצדק כלפי המיעוטים שלה. באותה שנה, קבוצת אשורים חמושים ניסו לחצות את הגבול לסוריה בעקבות מעצר הפטריארך ונאומים מסיתים נגד אשורים. לאחר שלא הצליחו לעבור את הגבול, כוחות עיראקיים ניסו לעצור את הקבוצה ופרץ עימות בין הקבוצות בו נרשמו אבדות בשני הצדדים. אירוע זה הוביל את ממשלת עיראק לפתוח במבצע נגד האשורים באוגוסט 1933. במהלך המבצע, הממשלה ושבטים כורדים תקפו את בני הקהילה והרגו בין 300-6,000 איש והחריבו מעל מאה כפרים אשורים בסימל ובסביבה.<ref name=":0" /><ref name=":5" /><sup>:44-45</sup><ref name=":4" /><sup>:16-17</sup><ref name=":6">{{צ-מאמר|מחבר=Vahram Petrosian|שם=Assyrians in Iraq|כתב עת=Iran and the Caucasus|כרך=(1)10|שנת הוצאה=2006|עמ=113-148}}</ref><sup>:121</sup> האירוע נודע בתור [[טבח סימל]] והיה בין הפעולות הראשונות בסדרת ניסיונות דיכוי אכזריים שהממשלה הוציאה לפועל.<ref>{{צ-ספר|מחבר=Ibrahim Al-Marashi|שם=State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation|מקום הוצאה=London|מו"ל=Bloomsbury Publishing|שנת הוצאה=2017|פרק=Military-Society Relations in Iraq, 1921–58: Competing Roles of the Army|עריכה=Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood|עמ=109-132}}</ref><sup>:128</sup> הטבח הוביל להגירה המונית לארה"ב ולבגדאד.<ref name=":0" /> כמו כן, הטבח הוביל את חבר הלאומים לנסות לפתור את השאלה האשורית והארגון שקל להעביר את הקהילה לברזיל או גינאה החדשה ללא נציגים מטעם גורמים אלו. ההצעה נשכחה בגלל [[השפל הגדול]].<ref name=":4" /><sup>:18</sup>
משנות ה-60 נרשם תהליך של אורבניזציה, כאשר אשורים רבים היגרו לעיר בחיפוש אחר הזדמנויות חינוך ותעסוקה, בעיקר בתעשיית הנפט. [[בעת'|בתקופת הבעת']] נראתה עלייה בתוצר הספרותי הודות להקמתן של מועדוני תרבות בערים והכרזה מס' 251 מ-1972 שהעניק ל-"בני הלאום דוברי הסורית" זכויות תרבותיות מוגבלות.<ref name=":7">{{צ-ספר|מחבר=Alda Benjamen and Sargon George Donabed|שם=State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation|מקום הוצאה=London|מו"ל=Bloomsbury Publishing|שנת הוצאה=2017|פרק=Assyrians and the Early Ba‘thist Period in Iraq: Between State and Non-State Actors|עריכה=Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood|עמ=156-176}}</ref><sup>:171-172</sup> בשנות ה-70 בני הקהילה השתמשו בתרבות פופולארית ושירה כדי להתנגד לממשלה.<ref name=":4" /><sup>:185</sup> הצמיחה התרבותית גלויה לעין לאור המגזינים, מוזיקה ושירה שראו אור בתקופה.<ref>{{צ-ספר|מחבר=Benjamin Isakhan and Shamiran Mako|שם=State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation|מקום הוצאה=London|מו"ל=Bloomsbury Publishing|שנת הוצאה=2017|פרק=Conclusion: Lessons from the Past for a Future Iraq|עריכה=Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood|עמ=280-288}}</ref><sup>:284</sup> האשורים הזדהו בעיקר עם תנועות חילוניות ואופוזיציונריות והיו בשיח עם משטר הבעת' על בסיס טענות היסטוריות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://blogs.loc.gov/kluge/2019/09/the-assyrians-between-the-state-and-the-opposition/|הכותב=Alda Benjamen and Andrew Breiner|כותרת=The Assyrians, Between the State and the Opposition|אתר=Library of Congress Blogs|תאריך=26 לספטמבר, 2019}}</ref> אולם בסוף שנות ה-70 ובעקבות [[מלחמת איראן–עיראק|מלחמת איראן-עיראק]], המדינה פתחה בתהליך בעת'יפיקציה ועל כן, נשללה יכולתה של הקהילה לשאת ולתת עם הממשל ולהתנגד לו.<ref name=":4" /><sup>:185</sup>
לקהילה הייתה נוכחות משמעותית [[המפלגה הקומוניסטית העיראקית|במפלגה הקומוניסטית העיראקית]]. על כן בני הקהילה נרדפו, כמו רבים אחרים שהיו מזוהים עם המפלגה, לאחר שראש הממשלה, [[עבד אל-כרים קאסם]], הופל. לפי ההערכות אחד מכל חמישה עצורים מורשעים מכרכוכ היה אשורי.<ref name=":4" /><sup>:77-78</sup> בניגוד למצב בערים, בשנות ה-70, המדינה רדפה אחר האשורים באזור הכפרי בצפון עיראק. כפרים שלמים ואתרים נהרסו וחלק מהאוכלוסייה המקומית גורשה, מה שהביא לשינוי דמוגרפי לטובת האוכלוסייה הכורדית.<ref name=":7" /><sup>:171-172</sup>
בשל הקרבה הגאוגרפית והמאבק המשותף, מספר אשורים הצטרפו למאבק הכורדי לעצמאות במסגרת [[המלחמה העיראקית-כורדית הראשונה (1961-1970)]], בתקווה שיקבלו זכויות מלאות במדינה שנלחמו להקמתה. האשורים נלחמו לצד מנהיגים כורדיים כמו [[מוסטפא בארזאני|מולא מוסטפא בארזאני]].<ref name=":4" /><sup>:112</sup> בין הלוחמים הבולטים נמנית [[מרגרט ג'ורג' שלו]], לוחמת חופש אשורית שנלחמה לצד בני משפחתה, זכתה לפרסום בינלאומי והפכה לסמל פמיניסטי.<ref name=":4" /><sup>:100</sup> בנוסף ליכולות הלחימה שלהם, האשורים גייסו תמיכה מחוץ לגבולות עיראק. השתתפות האשורים אמנם הובילה למאבק בין הקומוניסטים [[המפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית|למפלגה הדמוקרטית הכורדיסטנית]] על תמיכת הקהילה, אך גם גרמה לאבדות רבות ושינוי דמוגרפי עקב הגירה מאסיבית לדרום.<ref name=":4" /><sup>:112</sup>
בנוסף הדיכוי התרבותי ותהליך הבעת'יפיקציה שהחלו בסוף שנות ה-70 הובילו להקמת מספר מפלגות פוליטיות אשוריות. בשנת 1979 מספר מפלגות מוזגו [[התנועה הדמוקרטית האשורית|לתנועה הדמוקרטית האשורית]]. מפלגה זו שיתפה פעולה רבות עם הכורדים עקב מטרות ואויבים משותפים, איחוד שנותר על קנו למרות ניסיונות של הממשל העיראקי לפגוע בו.<ref name=":6" /><sup>:122-123</sup> מאוחר יותר, בשנת 1982, התנועה הדמוקרטית האשורית הצטרפה באופן רשמי [[יחסי כורדיסטן העיראקית–עיראק|למאבק הכורדי]].<ref name=":0" /> המפלגה שרדה את שלטון הבעת' ועלתה מחדש לאחר [[מלחמת עיראק|הפלישה האמריקנית של 2003]].<ref>{{צ-ספר|מחבר=Marc Lemieux and Shamiran Mako|שם=State and Society in Iraq: Citizenship Under Occupation, Dictatorship and Democratisation|מקום הוצאה=London|מו"ל=Bloomsbury Publishing|שנת הוצאה=2017|פרק=Political Parties, Elections and the Transformation of Iraqi Politics Since 2003|עריכה=Benjamin Isakhan, Shamiran Mako, and Fadi Dawood|עמ=238-259}}</ref><sup>:240-241</sup>
==== משטר סדאם ====
מצבם של האשורים הידרדר משמעותית תחת [[סדאם חוסיין|סדאם]]. בסוף מלחמת איראן-עיראק, בין פברואר וספטמבר של 1988, צבא עיראק פתח בשורת מבצעים בצפון המדינה, שביחד כונו "[[מבצע אל-אנפאל]]."<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.hrw.org/reports/1993/iraqanfal/ANFALINT.htm|הכותב=Human Rights Watch|כותרת=Genocide in Iraq: The Anfal Campaign Against the Kurds|אתר=Human Rights Watch|תאריך=1993}}</ref> במהלך המבצע צבא עיראק הרס כפרים כורדים ואשורים רבים, עקר מאות אלפים מבתיהם ורצח אלפים (יש הערכות לפיהן 100,000 איש נהרגו). כל זאת לצד תהליך מאולץ של ערביזציה. כחלק מתהליך הערביזציה שהמדינה קידמה, אשורים נאלצו לבחור אם הם בוחרים להזדהות בתור ערבים או כורדים במרשם האוכלוסין בין השנים 1987-1997. בהמשך התקבלה החלטה מס' 199 לפיה כל עיראקי יכול לבחור להזדהות כערבי.<ref name=":0" /> באותו הזמן תנועות האופוזיציה עזבו את המדינה במטרה להגן על עצמם.<ref name=":4" /><sup>:224</sup>
בעקבות [[מלחמת המפרץ]], תנועות האופוזיציה בצפון התקוממו ובסוף דוכאו באכזריות על ידי הצבא והמשמר הלאומי מה שהוביל להגירה מאסיבית של 2 מיליון איש מתוך חשש שאירועי מבצע אל-אנפאל יחזרו על עצמם. בעקבות המבצע התקבלה החלטה 688 של [[מועצת הביטחון של האומות המאוחדות|מועצת הביטחון של האו"ם]] שקבעה כי צפון המדינה יהיה אזור אסור לטיסה וכך יוכל לקבל סיוע הומניטרי ביתר שאת.<ref name=":4" /><sup>:224</sup> בפועל ההחלטה עזרה להקמתה של כורדיסטן העיראקית העצמאית למחצה, שכן האוטונומיה החלקית אפשרה למפלגות הכורדיות להשיג רוב בבחירות המקומיות ולהקים באופן חוקי את [[הפרלמנט של כורדיסטן העיראקית|האספה הלאומית של כורדיסטן]].<ref>{{צ-ספר|מחבר=Gareth Stansfield|שם=The Cambridge History of the Kurds|מקום הוצאה=Cambridge|מו"ל=Cambridge University Press|שנת הוצאה=2021|פרק=The Kurdistan Region of Iraq, 1991–2018|עריכה=Hamit Bozarslan, Cengiz Gunes, and Veli Yadirgi|עמ=362-381}}</ref><sup>:365</sup> מתוך חמשת המושבים שנועדו לייצוג נוצרי באספה, התנועה הדמוקרטית האשורית זכתה בארבעה. בין היתר התנועה פעלה לקבל הכרה מלאה בזכויות הקהילה האשורית וכן למען שוויון ועיגון החינוך [[ארמית|בשפה הארמית]] בחוק, לאחר שהכרזה מס' 251 נכשלה ובוטלה על ידי סדאם. ההצעה התקבלה ובתי הספר החלו ללמד את השפה בהדרגה מבתי ספר יסודיים ועד אוניברסיטאות. בשנת 2014 השפה הוכרה בתור שפה רשמית.<ref name=":0" /><ref name=":4" /><sup>:225</sup>
==== הפלישה האמריקנית ====
לאחר הפלישה האמריקנית, אשורים רבים נרדפו ונפלו קורבן לגירושים, חטיפות, המרות בכפייה ורציחות. אף אתרים, בתי עסק, אנשי ציבור, רופאים ואנשי דת היוו מטרות לתקיפות אנטי-אשוריות.<ref name=":0" /> להלן מספר דוגמאות נבחרות.
בנובמבר 2005 שני חברי התנועה הדמוקרטית האשורית נרצחו ושניים אחרים נפצעו במוצול, בזמן שתלו עלונים לקראת הבחירות.<ref name=":0" />
באפריל 2008 כומר אשורי אורתודוקסי, עאדל יוסף, נורה למוות במרכז בגדאד.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.reuters.com/article/us-iraq-priest-funeral-idUKL0669710420080406|הכותב=Aws Qusay|כותרת=Iraq Christians bury slain priest|אתר=Reuters|תאריך=6 לאפריל, 2008}}</ref>
באוקטובר 2010 אירע פיגוע בכנסייה הכלדאית "סידת אל-נג'אה" שבבגדאד, בו נהרגו 58 איש ו-75 נפצעו לאחר שהוחזקו כבני ערובה. בסך הכול, 80% ממניין המתפללים בכנסייה נפצעו או נהרגו באירוע.<ref name=":8">{{צ-ספר|מחבר=Erica C. D. Hunter|שם=The Syriac World|מקום הוצאה=London|מו"ל=Routledge|שנת הוצאה=2018|פרק=Changing Demography: Christians in Iraq since 1991|עריכה=Daniel King|עמ=783-796}}</ref><sup>:787</sup> לפי ההערכות, בערך 1,000 משפחות נוצריות עזבו את בגדאד לאחר הפיגוע.<ref name=":0" /><ref>{{צ-ספר|מחבר=Human Rights Watch|שם=World Report 2011: Events of 2010|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Seven Stories Press|שנת הוצאה=2011}}</ref><sup>:535</sup>
עקב תחושת חוסר הביטחון ששרר לאחר נפילת משטר סדאם, אשורים רבים עזבו את בגדאד והיגרו לצפון המדינה או עזבו את עיראק. לפי ההערכות, 52% מכלל הפליטים העיראקים בתורכיה ובלבנון הינם אשורים.<ref name=":9">{{קישור כללי|כתובת=https://unpo.org/members/7859|כותרת=Assyria|אתר=Unrepresented Nations & Peoples Organization|תאריך=19 ינואר, 2018}}</ref> לפני 1991 נוצרים הרכיבו 9% מכלל האוכלוסייה העיראקית, כלומר 20 מיליון איש בערך. מאז, מספר הנוצרים דעך עד שנותרו במדינה כ-300,000 מהם. שינוי דרמטי זה נוצר בעקבות שלל גורמים, כגון המצב הכלכלי הירוד, מלחמות המפרץ, חוסר הביטחון והרדיפות אחר הנוצרים במדינה (במיוחד אשורים).<ref name=":8" /><sup>:783</sup>
באותה התקופה, האשורים החלו לחפש פתרון למצבם עם הממשלה החדשה כאשר תשומת הלב הופנתה לעבר [[נינוה (מחוז)|מישור נינווה]], בו יש ריכוז משמעותי של בני הקהילה, בתקווה להקים שם ממשל אוטונומי.<ref name=":6" /><sup>:118</sup> עם זאת גורמים אחרים גם התעניינו בתת-מחוז זה. הקהילה המקומית נפגעה קשות על ידי המאבק בין [[כורדיסטן העיראקית]] והממשלה על השליטה בתת-המחוז ותקיפות מצד ארגונים חמושים כמו [[אל-קאעדה]]. אולם עקב המאבק, האזור היה ללא כוח משטרתי או הגנה, שכן הפשמרגה וכוחות הביטחון של הממשלה נטשו את השטח במהרה עם התקרבות כוחות [[המדינה האסלאמית|דאעש]] ב-2014.<ref name=":4" /><sup>:227-230</sup>
==== המדינה האסלאמית ====
לאחר [[מוסול|שמוצול]] נכבש על ידי כוחות דאעש ב-2014, לתושבים הנוצריים ניתנו כמה אפשרויות; לשלם [[ג'יזיה|מס גולגולת]], להתאסלם, לעזוב או למות. זה לאחר שהארגון הודיע שנכסיהם ובתיהם נחשבו מאותה העת בתור "רכוש המדינה האסלאמית," כשהבתים סומנו באות הערבית נ' כדי לסמן שהם שייכים לנוצרים. עד יולי של אותה שנה, כמעט כל הנוצרים של מוצול (בערך 40,000 איש) ברחו כשהרוב פנו למישור נינווה. במעברים, מרבית הרכוש הנותר להם נלקח ומספר מהם נאלצו להגיע ברגל למישור נינווה הנמצא במרחק 20 ק"מ. לפי דיווח הכנסייה הקתולית הכלדאית, זו הייתה הפעם הראשונה מזה 1,600 שנה שלא התקיימה מיסה במוצול.<ref name=":9" /><ref name=":4" /><sup>:231</sup> עם זאת ראוי לציין כי האוכלוסייה הנוצרית של מוצול כבר הייתה בדעיכה בשלב הזה בצל קמפיין לטיהור אתני ואיומי מוות שגרמו ל-12,000 תושבים נוצרים לעזוב את העיר באוקטובר 2008. בנוסף 4,400 נוצרים נוספים עזבו את העיר בפברואר 2010.<ref name=":8" /><sup>:784-785</sup>
דאעש גם הרס בצורה סיסטמתית את המורשת ההיסטורית והדתית של אשורים, כולל כנסיות וקברים, למשל מוזיאון מוצול, שמרבית האוסף שלו היה מורכב מפריטים שקשורים לאימפריה האשורית. כל 45 הכנסיות והמנזרים במוצול נשרפו, נבזזו או נחרבו לחלוטין על ידי דאעש. אשורים רבים גם נפלו קורבן לאלימות מינית ולעוד שלל הפרות של זכויות אדם בשנים אלו.<ref name=":9" />
בתחילת אוגוסט של אותה השנה, כוחות דאעש כבשו את מישור נינווה וסינג'אר. גם שם התושבים נאלצו לנוס, כאשר כ-200,000 אנשים ברחו לכפרים בסביבה, ובהמשך לשטחי כורדיסטן העיראקית. גם בבריחה זו הפליטים נשדדו לאורך הדרך והבתים שהותירו מאחור נבזזו. בסוריה, התקיפות של דאעש גרמו לכך שרק 4 מתוך 33 הכפרים האשורים במדינה עדיין מאוכלסים.<ref name=":9" /><ref name=":4" /><sup>:231</sup>
==האשורים בעולם==
|
