|
הפילוסוף [[שלמה מימון]] כותב בספרו האוטוביוגרפי [[חיי שלמה מימון]] על חצרו של המגיד, בין היתר הוא מתאר את המגיד לבוש בגדי לבן כולל נעליו וקופסת הטבק שלו, במהלך הסעודה המגיד קרא את שמות החברים החדשים ואת שם מקומם, וביקש מהם שיאמרו לו פסוק, לאחר מכן המגיד דרש ושזר את כל הפסוקים בדרשתו, בעת הדרשה הבינו המשתתפים החדשים מדבריו 'דבר הנוגע אל עצמו, ואל העניינים הקרובים לליבו'. מימון כותב שהתנהלות זו עשתה רושם גדול עליו ועל המשתתפים, אך לבסוף מנסה להסביר את מעשי הנפלאות הללו בדרך טבעית, ורוצה להוכיח שמדובר בתרמית. כמו כן סיפר מימון על חסיד שאיחר לתפילה בעקבות הולדת בתו, החסידים ששמעו על הבשורה ברכו אותו בברכת מזל-טוב, ואילו המגיד ממזריטש, ששאל על מה המהומה, {{ציטוטון|אמרו לו החסידים "אנו מברכים את פ. שאשתו הביאה בת לעולם.''' בת? קרא הרבי ! דינו להלקאה"'''}}, בעקבות זה החסידים הלקו (באווירה צינית) את אותו חסיד{{הערה|חיי שלמה מימון עמוד 109-108}}. אם כי יש הטוענים שמימון לא הבין את מה שראה ופירש את ההתרחשות בצורה לא נכונה{{הערה| על אמינות סיפור זה ראו, [[דוד אסף]], [https://www.tau.ac.il/~dassaf/books/etkes/David%20Assaf,%20Homo%20Ludens.pdf בת? דינו להלקאה! החסיד כאדם משחק].}}.
אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית [[צבי גרץ]] רשם פרק שלם על "בערהמגיד ממזריטש, -בצורה שקריוצינית והטעיותיו"ולועגת. בלעגו לשם בעש"ט שמשמעותו בגרמנית 'מכוער', הוא עובר לדבר על כת ה"בערים"{{הערה|1=[http://www.zeno.org/Geschichte/M/Graetz,+Heinrich/Geschichte+der+Juden/Vierter+Zeitraum/Erste+Periode.+Die+Periode+der+Gärung+und+des+Kampfes/3.+Kapitel.+Das+neue+Chaßidäertum מאמר ההתקפה על 'בער ממזריטש' במקורו הגרמני]}}. "באמצעותלאור שכלומתקפה החריףזו, הצליחועל לשעבדסמך אתסגנון מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטותהכתיבה של אחיזתמימון, ענייםהסיקו ונעזרחוקרים בחבורתכאדם מרגליםטלר שבאמצעותםכי 'ניבאתיאור את העתיד' או 'גילה את מקומםחצרו של חפציםדב נסתרים'.בער כשמתובידי מטופליםשני שלו,אלו היהאינו זהבהכרח בגלל חטאם, ולא עקב כך שלא מצא להם תרופות, בניגוד למורו מ[[הרי הקרפטים]]..."היסטורי{{הערה|1=(אתאדם דבריו אלו לקח גרץ מהספר [http://gdz.sub.uni-goettingen.de/en/dms/load/img/?PPN=PPN312359306טלר 'סיפורספר חייהזיכרונות שלמהשל מימון'] ספרו האוטוביוגרפי [[שלמה מימון]])}}.: דיבורובחינת האלילי וחטאו הגדול הוא ב-"הצגת ה'צדיקמהימנות', לאגלעד רקכתב כ[[משהעת רבנו]]לתולדות בשעתויהודי אלאפולין כנציגותרבותם האל(המרכז עלילחקר אדמות, שאליו ישהתפוצות להתפללאונ..." את דרכו הפיץ על ידי [[יעקב יוסף כת"ץ|יעקבא). יוסףכרך מרשקוב]], אלימלך מלזנסק ונחוםיד מצעמ'רנוביל "יג...אשר ניצלו את תמימותם של עניי האזורועוד. הם לעגו ללימוד התלמוד והשפילו את הרבנים, תוך כדי הפיכת הרחצה היומית ואפילו [[עישון]] טבק לעיקרי הדת}}."
גרץ ממשיך ומתאר את "אליהו מווילנא - איש מוכשר למדי שכינויו בפי אנשי עירו 'הגאון', ושלא כמו הרבנים בפולין שהיו רודפי בצע וקנו את משרתם ב[[שוחד]]{{הערה|1=כנראה תרגום של "חברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים" (ישעיהו)}}, הוא הכיר היטב את התלמוד אך היה עסוק בדרך הפלפול ..."אשר 'מחלקת חוט שערה לשתיים' בשיטת רבי [[שלמה לוריא]]. למרות זאת, ובהיותו מבקש האמת, יצא (אליהו מווילנא) במתקפה נגד כת הבערים." ומכיוון שהיה צנוע ומעולם לא לקח על עצמו משרה ציבורית, לאנשי הכת לא יכלו להיות טענות נגדו והם לא יכלו לו. "...רוח נכונה וטובה זו אחזה ביהודי ליטא...." בהמשך הוא מתאר את החרמות נגד החסידים, ש'הצליחו' במקומות רבים. כמו כן הוא מתאר את העונשים ושריפת ספרי החסידות, ואת התנהגותם "המשוגעת" של ממשיכי דרכו.
על תלמידי [[משה מנדלסון]] הוא כותב: "בחבל אוסטריה-פולין (גליציה) תלמידי מנדלסון ידעו כבר להשתמש באמצעים מתוחכמים יותר למניעת שיטת טמטום השכל של ההמונים הנהוגה בידי אנשי הכת."{{הערה|1=[http://www.zeno.org/Geschichte/M/Graetz,+Heinrich/Geschichte+der+Juden/Vierter+Zeitraum/Erste+Periode.+Die+Periode+der+Gärung+und+des+Kampfes/3.+Kapitel.+Das+neue+Chaßidäertum (פרק החסידות, פסקה המתחילה: In den österreichisch-polnischen Provinzen)]. גרץ ממשיך ומתאר את פנייתם לבתי המשפט ולמערכות הפוליטיות בארצות שונות אשר מנעו בחוק את לימוד הקבלה או את הפצת הדעות החסידיות. אך הוא מסיים את דבריו בכך שכל יהודי המזרח כאחד התנגדו לרפורמה של הקיסר יוזף ה-II ללמד גרמנית בכל בתי הספר. קמה התנגדות גדולה לשיטת מנדלסון במזרח ובפרט אצל החסידים. כל האמצעים לדכא את תנועת החסידות במזרח לא צלחו, "...מכיוון שהצד השני היה אף הוא משועבד לתלמוד... עד תום המאה ה-18 כבר היו בידיהם 100,000 נפשות, וכיום הם נוכחים בכל המקומות בהם נרדפו, ועדיין מטיפים את דעתם בקול גדול".}}.
לאור מתקפה זו, ועל סמך סגנון הכתיבה של מימון, הסיקו חוקרים כאדם טלר כי תיאור חצרו של דב בער בידי שני אלו אינו בהכרח היסטורי{{הערה|1=אדם טלר 'ספר הזיכרונות של שלמה מימון: בחינת מהימנות', גלעד כתב עת לתולדות יהודי פולין ותרבותם (המרכז לחקר התפוצות אונ. ת"א). כרך יד עמ' יג. ועוד. }}.
החוקר הרב [[יצחק אלפסי (חוקר חסידות)|יצחק אלפסי]] טוען שאחת הסיבות לכתיבתו החריפה של גרץ נגד החסידות היא מכיוון שהמקור היחיד ממנו שאב גרץ מידע על החסידים היה מכתבי המתנגדים .
|
