מיכאל קליינר – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 13:
'''מיכאל קליינר''' (נולד ב-[[4 באפריל]] [[1948]]), [[משפטן]] ו[[חבר כנסת]] לשעבר.
קליינר נולד ב[[מינכן]], [[גרמניה]], ועלה ל[[ישראל]] בשנת [[1951]]. לאחר שירותו ה[[צה"ל|צבאי]] ב[[חיל המודיעין]], עשה קליינר [[תואר אקדמי]] ב[[משפטים]] ב[[אוניברסיטת תל אביב]] והוכשר להיות [[עריכת דין|עורך דין]]. בעת לימודיו כיהן כיו"ר [[אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב|אגודת הסטודנטים]]. לאחר לימודיו שמש קליינר כחבר במועצת [[עירייה|עיריית]] [[תל אביב]]-[[יפו]] ותיפקד כיו"ר צעירי [[תנועת החרות|
ב[[הבחירות לכנסת העשירית|כנסת העשירית]] שובץ ברשימת הליכוד לכנסת במקום ה-49
כאשר דוד לוי הקים את תנועת [[מפלגת גשר|גשר]], חבר אליו קליינר, ובמסגרת ההסכם עם [[בנימין נתניהו]] לקראת [[הבחירות לכנסת הארבע עשרה]] ניתן לו אחד מחמשת המקומות ברשימת הליכוד ששוריינו לגשר והוא נכנס לכנסת ה-14. בכנסת זו היה חבר ב[[ועדת הכספים]] ובועדת העלייה והקליטה. קליינר טען שחבר לדוד לוי בגלל שנחשב לאיש ימין מובהק, אחד מהחשוקאים שהתנגדו להליכת [[יצחק שמיר]] ל[[ועידת מדריד]].
בשנת [[1997]], במהלך כהונת הכנסת הארבע-עשרה, פרש קליינר יחד עם [[זאב בנימין בגין]] ו[[דוד ראם]] ממפלגת הליכוד, ויחד איתם הקים את [[חרות - התנועה הלאומית]]. ב[[הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה|בחירות לכנסת ה-15]] רץ עם חרות במסגרת [[האיחוד הלאומי]], ולאחר כשלון הרשימה (שזכתה ב-4 מנדטים), שבעקבותיה פרש בני בגין מהכנסת, נבחר ליו"ר חירות. במהלך הקדנציה פרשה סיעת חרות מהאיחוד הלאומי. קליינר חבר ל[[ברוך מרזל]] לקראת [[הבחירות לכנסת השש עשרה]], במטרה למשוך את קולות הימין הקיצוני, אולם רשימתו לא עברה את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]]. גם ב[[הבחירות לכנסת השבע עשרה|בחירות לכנסת השבע עשרה]] התמודד קליינר בראש מפלגת חירות, אך הפעם בנפרד ממרזל ולמרות תמיכה של כמה מהאנשים המזוהים עם [[כהנא לכנסת|תנועת כך]], לא קיבל כמות משמעותית של קולות. ▼
במהלך הכנסת ה- 14 שימש קליינר כיו"ר חזית ארץ ישראל בכנסת והוביל מהלכים פוליטיים ומאבק פרלמטרי וחוץ-פרלמנטרי לעצירת הסכמי חברון ו-וואי. במסגרת המאבקים שהוביל כיו"ר חזית ארץ ישראל בכנסת: הקמת שכונת הר חומה בירושלים, הקמת שכונת מעלה הזיתים (ראס אל עמוד) והפלת ממשלת נתניהו בגין מימוש הסכמי וואי שכללו נסיגה מ- 13% משטחי יש"ע.
▲בשנת [[1997]], במהלך כהונת הכנסת הארבע-עשרה, פרש קליינר יחד עם [[זאב בנימין בגין]] ו[[דוד ראם]] ממפלגת הליכוד, ויחד איתם הקים את [[חרות - התנועה הלאומית]]. ב[[הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה|בחירות לכנסת ה-15]] רץ עם חרות במסגרת [[האיחוד הלאומי]], ולאחר כשלון הרשימה (שזכתה ב-4 מנדטים), שבעקבותיה פרש בני בגין מהכנסת, נבחר ליו"ר חירות. במהלך הקדנציה פרשה סיעת חרות מהאיחוד הלאומי.
קליינר הוביל 3 מאבקים מרכזיים בכנסת ה- 15:
מאבק להתניית האזרחות הישראלית בנאמנות למדינת ישראל בכמדינה יהודית. פעילות זו הפכה אותו לגורם המזוהה כקיצוני בפעילותו הפרלמנטרית נגד ח"כים ערבים כמו אחמד טיבי ועזמי בשארה.
מאבק להשבת כספי הפוליסות של יהודים שנספו בשואה לצאצאיהם ויורשיהם, במסגרת זאת, יזם את הקמת קרן ג'נראלי שהחזירה מיליוני שקלים ליהודים בארץ ובעולם והיה שותף למאבק רחב יותר שהביא להקמתה של קרן כספית משותפת לחברות הביטוח שהחזירה כספים לצאצאי קורבנות השואה ועוסקת בהקמת מפעלי הנצחה.
בכנסת הזו התמנה קליינר ליו"ר הלובי הפרלמנטרי לשחרור יונתן פולארד, והוא החל במסע ציבורי לשחרורו מהכלא בארה"ב. מסע זה הגיע לשיאו כאשר לפני הבחירות לכנסת ה- 16 הציע קליינר לפולארד את המקום הראשון ברשימת חרות לכנסת, ופולארד דחה את ההצעה מכיוון שחשש שהענות לה תטרפד הליך משפטי שקידם בארה"ב ובו תלה תקוות רבות לשחרורו (שהדבדו מאוחר יותר).
קליינר חבר ל[[ברוך מרזל]] לקראת [[הבחירות לכנסת השש עשרה]], במטרה למשוך את קולות הימין הקיצוני, אולם רשימתו שהשיגה הישג נאה בבחירות וגרפה עשרות אלפי קולות, לא עברה את [[אחוז החסימה (ישראל)|אחוז החסימה]]. גם ב[[הבחירות לכנסת השבע עשרה|בחירות לכנסת השבע עשרה]] התמודד קליינר בראש מפלגת חירות, כאשר הוא מקדם את רעיון "עידוד ההגירה למדינות ערב", אך הפעם בנפרד ממרזל ועם אמצעים כספיים דלים ביותר, לא קיבל כמות משמעותית של קולות.
מחוץ לעיסוקיו הפוליטיים, כיהן בין השנים [[1986]] - [[1988]] כיו"ר מועצת המנהלים של חברת [[עמידר]], בין השנים [[1992]] - [[1996]] כיו"ר [[בנק כרמל]], וכן פעל במשרד עורכי הדין שהקים.
| |||